א. עי' בשער א"ק בפרקים הראשונים בעניני צמצום א', וקיצור לשונו אביא פה, וזה לשונו: "תחילת הכל הי' אור א"ס ב"ה ממלא את כל המקום, והי' האור פשוט וכו', וכשעלה ברצונו הפשוט להאציל ולברא וכו' את העולמות וכו' אז צמצם את עצמו בנקודה אמצעית אשר בו, באמצע אורו ממש, וסילק את אורו מסביב הנקודה ההיא אל סביבות והצדדים, ונשאר אותו מקום בלי אור, ואחר זה המשיך אורו ית' אל המקום, אמנם לא כבתחילה, אלא דרך קו דק וכו' ".
ב. והדברים הנ"ל מתמיהים מאוד: א', דטרם הצמצום עוד לא הי' בחינת מקום, א"כ איך קאמר שמתחילת הכל הי' אור א"ס ב"ה ממלא את המקום. ושנית, איך יתכן לדרוש בו בחינת אמצע, דכל אמצעי על כרחך יש לו ראש וסוף. ומה שאמר שאחר ביאת הקו יש ראש וסוף, דתחלת הקו נקרא ראש, וסוף נקרא סוף. והלא גמירי דאין כאן לא עורף ולא עיפוי, וכל החילוק וההבחן בין גשמיות לרוחניות הוא, שהגשם מוגבל בזמן ומקום, והרוחני אינו מוגבל בזמן ומקום, כנודע לכל משכיל. ומכל שכן באלוקיות, איך יתכן לגדרו במקום, לסמן אותו בראש ותוך וסוף. ואפילו עולם האצילות הוא אלקיות גמור, ואפילו בי"ע דפרודא יהי' הכתר חכמה בינה שבהם בחינת אלוקיות ממש, מכל שכן במקום גבוה כזה לפני אדם קדמון.
אין גילוי בעצמותו ית' – אלא בהארתו
ג. וצריך שתדע טרם כל עיון בחכמת האמת, אשר בעצמותו ית' וית' לית מחשבה תפישא ביה כלל וכלל (הקדמת תיקוני זוהר יז, א), וכל השמות והכינויים הנמצאים בספרי הקבלה הם רק על התפשטות אורו ית', כי בעצמותו ית' אפילו ההרהור הוא איסור חמור, מכל שכן הדיבור. אמנם בהארותיו ית', מצוה גדולה לחקור ולדרוש, כי זהו כל תכלית האדם, כמו שהארכתי בהקדמה (הקדמת פי חכם הראשונה אות ב') בביאור אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא, עש"ה.
ד. ולפי זה צריך שתבין דברי הרב ז"ל, במה שאמר ש"תחילת הכל הי' אור א"ס ב"ה ממלא את כל המקום וכו' ", אין הכונה על עצמות א"ס ב"ה במה שהיה לפי עצמו טרם גילוי העולמות, וח"ו לחשוב כן, כנ"ל, אלא המדובר הוא גם כן בענין הארתו, כמו שאבאר.
טעם שנקרא חכמת הקבלה
ה. וטרם אכנס בביאור הפרק הזה, אכנס בחקירה אחת, דלמה נקרא חכמת האמת "חכמת הקבלה", ואדרבה, שהיה לה להקרא בשם "חכמת ההשפעה", שכל החכמה הזאת היא רק בדרכיו ית' בעניני השפעותיו לתחתונים. ויש שרצו ליתן טעם מפני שצריך לקבלה איש מפי איש, ול"נ [-ולא נהירא], דאם כן כל התורה כולה צריך לקבלה איש מפי איש עד משה מסיני, כנודע.
כל העולמות והנשמות עוברים את אותו סדר השתלשלות
ו. והנה דברים אלו עמוקים מני ים, שדעת האנושי קצר מאוד מלקבלם, על כן אבאר הפרקים האלו בבחינות הנשמות, ולא אבאר בבחינת העולמות והספירות, מפני האריכות. ודע, שהמציאות נחלק על ב' ענינים שהם: ענין מצבי העולמות והעשר ספירות שבכל עולם ועולם, וענין התפשטות הנשמות ועשר ספירות שבכל נשמה ונשמה. והן העולמות והן הנשמות משתלשלים זה מזה על דרך עילה ועלול, כמבואר בספרים, שגם הנשמה מתחלת קומתה מראש אדם קדמון, ומתפשטות והולכות עד עולם העשיה התחתונה. ועי' בספר "נהר שלום" בהקדמת "רחובות הנהר" שהאריך בזה. ועל כן אפשר לפרש הדברים בבחינת הנשמות, ולב נבון ילבב וישכיל גם כן בסוד העולמות, כי הסדר אחד הוא.
כל הישויות בעולם – מהבורא, והשינוים – מחמת המקבלים
ז. דע, שאין לך שום ישות בעולם, הן מן המוחשות והן המושכלות שלא יהיו כלולים בבורא ית', דכיון שהכל נמשך הימנו, אם כן אין לך נותן מה שאין בו, וזה מבואר בספרים. אמנם יש להבין, שאצלינו הם נפרדות זו מזו. על דרך משל, שבמושג החכמה לא נבין מושג תענוג, ובמושג הפעולה לא יהיה מושג הפועל. אמנם אצלו ית' יהיו החכמה והתענוג ופעולה ופועל וכדומה מן המושגים הנבדלים יהי' כלולים באור פשוט בלי שום צורות נבדלות כמו אצלנו, כי מאוד גבהו מחשבותיו ממחשבותינו ודרכיו מדרכינו, והוא החכמה והוא היודע והוא המדע, כמו שכתב הרמב"ם ז"ל (הלכות יסודי התורה, פ"ב ה"י), כי כל יכול וכוללם יחד, וכל השינוי צורות המורגשים לנו בצורות נבדלות, ולפעמים גם הפכיות, זה נעשה בסבת עצמנו בעולם הזה.ובא ולמד מאוכלי המן, שנקרא 'לחם מן השמים' (שמות טז, ד), כלומר, שלא נתגשם בעולם הזה. איתא בחז"ל (יומא עה, א) שכל אחד ואחד טעם בו כל טעם שרצה, ונמצא שהי' בו צורות בדלות בטעמים, וגם צורות הפכיות בטעמים, שאחד טעם בו מתיקות ואחד מרירות וחריפות לפי חפצם, ואע"פ שהמן עצמו הוא חומר אחד פשוט. ועד"ז תבין כל דבר רוחני, שהוא בעצמו פשוט, אמנם כלול מכל הצורות, ובהמשכתו וביאתו לעולם הזה, אז יקבל צורת אחת מן הצורות הנכללות בו לסבת המקבל.היוצא מדברינו, דכמו שעצמותו ית' וית' הוא אור פשוט כולל כל הצורות, ובו אין שום צורה. כמו כן גם אורו ושפעו המתפשט לבריותיו הוא גם כן פשוט בלי צורה וכולל כל הצורות. אמנם בביאת השפע לקבלה בעולם הזה, אז יעשה בה המקבל צורה נבדלת אחת, שהוא רק חלק אחד מכלל הצורות שנמצא במהות השפע כמבואר.
ח. ולפי זה יש לנו תמיד להבחין בהשפעותיו ית', שני בחינות הנ"ל, דהיינו בחינת השפע ומהותה טרם ביאתה לכלל קבלה, שאז היא אור פשוט וכולל. ובחינה ב' היא אחר שהגיע השפע לכלל קבלה, שאז קנתה צורה נבדלת, ושוב אינה כוללת, אלא חלקית.
הנשמה – חלק אלוק ממעל
ט. ובזה נבין מ"ש המקובלים ז"ל במהות הנשמה אשר היא חלק אלוקי ממעל, ואין בה שום שינוי צורה אלא במה שהיא "חלק" והוא ית' "כל", ויותר מזה אין שום הבדל. דומה לאבן הנחצב מההר, וההר הוא "כל". ע"כ. והדברים צריכים ביאור, כי מתמיהים מאוד.והעיקר קשה להבין, איך ידרשו באלקיות שינוי צורה עד לבחינת נשמה נבדלת, ודימו זאת לאבן הנחצב מן ההר. כי בשלמא האבן הנחצב, נפרד ונחתך מן ההר בגרזן ומקבת, אבל ברוחניות איך ובמה יתפרדו זה מזה כביכול.
הפירוד ברוחניות הוא בשינוי צורה
י. והענין אבינך בדרך משל, כי גם בני אדם מורכבים מרוחניות וגשמיות, שהוא הגוף ונפש השכלית. שודאי הנפשות של בני אדם נבדלין אחת מחברתה, ועל כן גם כאן צריכים להבין איך יבדלו הנפשות זו מזו, באשר שכולם הם רוחניים וכוללים.ואומר לך שזה הרגישו חז"ל, וע"כ אמרו ז"ל (ע"פ ברכות נח, א; במדבר רבה כא, ב) "כשם שפרצופיהם משונות זו מזו, גם דעתיהם אינם שוות זו לזו". וכיון שכל נפש ונפש יש לה שינוי בדעה שהוא שינוי צורה, אם כן הצורות מבדילים ביניהם, וזהו פשוט.ונתבאר לנו, דהבדל הגשמי הוא בתנועה ושינוי מקום וכדומה, אמנם הבדל בין הרוחניים, לא יתכן אלא בשינוי צורה ממש, דאם לא כן, במה יבדלו. דהמקום הגשמי לא ישנה כלום את הרוחני, באשר שהוא למעלה מזמן ומקום. ומזה תשפוט בנקל, דאם היו כל בני אדם שבעולם בדעה אחת בלי שום שינוי כלל ביניהם, אז ודאי לא היו הנפשות נבדלין כלל זה מזה, והיה רק נפש אחת המתלבשת בהרבה גופים בבת אחת. דומה לאור השמש המתלבש בכח הראיה של בני אדם, ואור השמש עצמה אינה נבדלת כלל מחמת הגופות שמקבלים את אורה. ודו"ק בזה היטב.
יא. אמנם כל זה נבין בתחתונים בעולם הזה, אבל בעולמות עליונים באלקיות, במהות הנשמה הנבדלת כביכול, שהוא חלק אלקי ממעל כנ"ל, עדיין לא נתבאר לנו איכות ההבדל והמחצב. ואין לומר בשינוי צורה כמו שאמרנו גבי נפשות בני אדם התחתונים, דח"ו לומר כן, באשר שהאלקיות הוא אור פשוט כוללת. וכבר גדרו לנו המקובלים שאין הבדל אחד בין הנשמה והאלקיות כביכול, אלא במה שהיא "חלק" והוא "כל", א"כ גם הנשמה הוא בחינת אור פשוט.
יב. והא ודאי שאין המדובר בעצמותו ית' וית', דכבר הזהרתיך לעיל מלחשוב כן, וכל מה שמובא בהמקובלים ובדברי חז"ל מהשמות הקדושים ואלקיות, הכוונה על הארותיו כנ"ל. אלא כבר הוריתיך לדעת, דכשם שעצמותו ית' הוא פשוט, גם אורו ושפעו ית' אור פשוט וכולל, ועי' בדברינו לעיל. ולפי זה הקושיה במקומה עומדת, במה נבדלת הנשמה מאורו הפשוט עד שתהא נקראת חלק וצורה נבדלת מבחי' "כל", ודו"ק.ביאור מחשבת הבריאה וסיבת ירידת האדם לעולם הזה
יג. ולהבינך ענין זה צריך להאריך קצת, ומתחילה צריך לדעת קוטב הבריאה בכלל ותכליתה הכללי, שלסבת התכלית הזה ברא השי"ת את כל העולמות העליונים והתחתונים, כי אין לך פועל בלי תכלית; אשר כבר הורו לנו חז"ל שכל הבריאה הזאת לא נבראו אלא בשביל ישראל ובשביל שיקיימו התורה, כמובא בכמה מקומות, וכן כל איש מזרע ישראל מאמין בלי שום פקפוק ח"ו.
יד. אמנם צריך להבין קושית הזוהר שהקשה, דאם כוונת השי"ת להנות לנבראיו, ולסבה זו הביא את הנשמה לגוף עכור בעולם הזה מלאה יסורין, והקשו, הא השי"ת טוב ומטיב וכל יכול, אם כן היה להשי"ת ליתן לנבראיו כל טוב וכל עונג בלי ירידת הנשמות לעולם הזה המלאה זוהמא ויסורין. ותרצו, דמאן דאכיל דלאו דיליה, בהית לאסתכולי באפיה. פירוש, שבמתנת חנם יש בושה להמקבל, ולפיכך ברא הקב"ה את העולם הזה החשוך מאוד שנמצא בה עבודה ובחירה ויגיעה גדולה לנשמות, ומתוך כך נוטלים שכרם לעולם הבא על פי פעולתם, שזהו שלימות המקבלים, שאין להם בחינת בושה של הקבלה, מפני שנוטלים את שלהם חלף טרחתם ועבודתם, עד כאן דבריהם ז"ל.
טו. והדברים כאן מוקשים מאוד, כמו בכל המקומות שבזוהר שדבריהם עמוקים מני ים, לב חכמים אין חקר.דמתחילה קשה, הא כל תפילתנו הוא מאוצר מתנת חנם חנני, ואמרו חז"ל שהאוצר הוא מוכן רק לנשמות היותר גדולות שבעולם. ועוד יותר מזה קשה מאוד עיקר תירוצם, שתרצו דבמתנת חנם יש בושה, ועל כן הכין להם עולם הזה של יגיעה ועבודה, כדי שלעולם הבא יקבלו טרחתם חלף עבודתם, ואז אין להם בושה, מפני שנוטלים את שלהם כמה שהרויחו. וזה מתמיה מאוד, דומה לאחד שאומר לחבירו, עבוד בעדי רגע אחת, וחלף זה אתן לך כל תענוגי עולם ושכיות החמדה כל ימי חייך, דאין לך מתנת חנם גדולה כזו, משום דהשכר אין לו השתוות וערך של כלום עם העבודה, דהעבודה הוא בעולם עובר ואינה, והשכר הוא בנצחיות לעולמי עולמים, ואיזה ערך יוכל להיות בכמות עולם עובר נגד כמות עולם הנצחי. ואין צריך לומר באיכות היגיעה ואיכות השכר שאין להם שום השתוות, כמ"ש ז"ל (סוף עוקצין) "עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות, כמו שכתוב (משלי ח, כא) 'להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא', אל תקרי יש אלא ש"י". ואין לתרץ ולומר שמעט הקב"ה נותן בעד הטרחה והשאר נותן באמת במתנת חנם, דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתם, דעדיין יש בחינת פגם של בושה בשאר המתנה.
מחשבת הבורא כוללת כל ריבוי הצורות שבעולם
טז. וטרם שאנו נכנסים בחקירה הזאת, צריך אתה להבין במחשבתו ית' כביכול בתכלית הבריאה והפעולה הזאת, שאינם ריבוי מחשבות כדרכינו, אלא כנ"ל, שהוא פשוט ואורו פשוט בלי ריבוי צורות. וצריך לדעת שמחשבתו ואורו וכל השמות וכינוים הם בחינה אחת, דלא מחשבותיו מחשבותינו וכו', דגבי השי"ת, המחשבה היא הפעולה והיא התכלית, ובה יש מציאות היגיעה, ובה יש מציאות השכר והשלימות, והכל מחשבה אחת פשוטה וכוללת כל הצורות והריבויים עד אין חקר, כנ"ל כמו שיתבאר לפניך.ובזה תבין מה שהאריך האר"י ז"ל, בשלושה פרקים האלו הנ"ל לבאר ענין הצמצום א', שזה החמור שבחמורות להבין ולהשכיל, דעל כרחך מחויב אתה להבין, שבחינת הקלקולים גם כן יצאו ממחשבתו, כמו שכתוב (ישעיה מה, ז) "יוצר אור ובורא חושך", ואשר הקלקולים והחושך הוא הפכי אמתי מבחינת האור והשלימות, ודו"ק. ואין לומר שהם ב' מחשבות, דח"ו לומר כן כנ"ל, וא"כ איך נעשה מקום זה של העולמות המשתלשלים זה מזה עד עולם הזה החשוך ומקום המקולקל, ודו"ק, כי מקום שאמרו לקצר הוא.מחשבת הבורא פעלה בנברא רצון ליהנות
יז. ואבינך אך בקצרה, שזה ברור שהשי"ת מטובו הפשוט ברא את העולמות כולם כדי להנות לנבראיו על צד היותר שלם שיש בכחינו לחשוב, כמ"ש חז"ל. ונודע שמחשבת השי"ת היא תיכף פעולה, כי אדם המורכב בגוף נמצא בו שהמחשבה אינה פעולה, שעדיין צריך לכלי מעשה. אבל אצלו ית' ברור שמחשבתו גומר הכל, שאין צריך למעשה אחרת.ולפי זה נמצא שבמחשבת הבריות ותכלית שכרם ושיעור קומתם, תיכף נתפשט האור הזה שאנו מכנים אותו מחשבת הבריאה בכל טוב וכל שלימות העתיד, שהשי"ת למעלה מזמן ומקום. וזכור ואל תשכח שאין אנו מדברים כלל בעצמותו ית'.
יח. וזהו דברי חז"ל, "מתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את המקום". פירוש, דכיון שחשב השי"ת להַנות, תיכף נטבע באור הזה הרצון להֶנות, ועל כן מוכרח להיות חוק אור המתפשט בבחינת הרצון לקבל הנאה מאתו ית', ותשכיל עוד אשר זהו כל שיעור קומה של האור המתפשט. כלומר, שמדת אורו כפי שיעור שרוצה להנות, ודו"ק בזה. ועל כן נכנה את מהות הרצון של קבלה המוטבע באור הזה מכח מחשבתו ית', תחת שם "מקום". ואשבר אזנך במשל דברי בני אדם, כשאדם אחר מקבל לתוך גופו ב' ליטראות לחם, וחבירו אינו מקבל לתוך גופו, זולת ליטרא אחת של לחם, ונמצא שמדת הקבלה של האחד כפול פי שנים ממקום הקבלה של השני. אמנם מי הוא הנותן מדת המקום; הוא החשק והרצון של האכילה, ולא מדת בני מעיים שבבטנם, כי מי שרצונו לאכול הוא גדול, הוא מקבל…והנך רואה בעליל, אפילו בבני אדם הגשמיים ששיעור קבלתם אינו נמדד לפי גופם הגשמי, אלא לפי שיעור הרצון והחושך המוטבע בגופם, ובזה תבין ותשכיל, אשר רצון הקבלה המוטבע באור המתפשט הנ"ל נקרא מקום, ודו"ק.
הרצון לקבל שבנברא, מפרידו מהבורא – וזה שורש הקלקול
יט. ותשכיל עוד את השינוי צורה וההבדל בין המאציל ית' ובין אור המתפשט שכבר נאצל, שחקרנו לעיל, במה ישתנה צורת הנשמה מאורו הפשוט עד שיהיה חלק נבדל מכל, עי' לעיל (אות ט'). ועכשיו תבין, שנעשה באמת שינוי צורה גדולה בתכלית המרחק, כי באמת השי"ת כולל כל הצורות שבאפשרות לחשוב ולהרהר, דאין לך נותן מה שאין בו, ולפי זה מוכרח, שגם אור המתפשט הימנו יהי' אור כלול מכל הצורות (כמו שכתוב בזוהר על הפסוק (בראשית ב, ז) "ויפח באפיו נשמת חיים", אמרו ז"ל דמאן דנפח מתוכו קנפח), ועם זה אתה מוצא שינוי צורה רחוקה מאוד, והיינו צורת הרצון של קבלה, שזה ודאי אינו נמצא בהשי"ת, שהיא מן הנמנעות, כי ממי יקבל. מה שאין כן האור המתפשט הנקרא מחשבה של הבריאה כנ"ל, אע"פ שתיכף התפשט עם כל השלימות המקווה, מכל מקום לא נמנע ממנו צורה זו של קבלה, מחמת שזו היא עיקר המחשבה כנ"ל. ונמצאים נבדלים זה מזה, שבהמאציל ית' לא תמצא בחינת קבלה ח"ו, אלא ההפכיות שהוא רק להשפיע. מה שאין כן בנאצל הא', יש בו רצון של הנאה מטובו, שהוא עצם המחשבה ועצם האור, אלא שנקרא מקום של האור בלשון מושאל, כנ"ל, ודו"ק.[הג"ה: חסר כאן: וזה סוד "ובורא חושך" (ישעיה מה, ז), וערכו כמו פתילה, שזהו חידוש והוצאת יש מאין שבגדר כל הבריאה ההיא, ותו לא מידי. כי כל בחינה שבאור ובטוב, נמשך ישר ממהותו, ואין כאן בריאה וחידוש.ואל תתמה, דלפי זה נמצא איכות הבריאה כמעט ולא כלום. ואשבר אזנך במשל, כי מי שרואה אנשים הרבה יושבי חושך ונותן להם פתילה אחת, אין להם אלא אור מועט במדליקו אותה להם, כי מדת האור בריבוי הפתילות … הדלקה עצמם אינו בערך כמדליק נר מנר, ודו"ק].
כ. עתה תדע שורש הקלקול שהוזמן במחשבתו ית' הפשוט לסבת הבריאה, אשר אחר כל השתלשלות דה' עולמות א"ק ואבי"ע מתגלה הגוף הגשמי דעולם הזה, שעיקר הזוהמא שלו מתוך שהוא נבדל ממש מאורו ית' ונחתך לגמרי מסבת הקבלה לעצמו במדה מזוהמא, כמו שכתוב "עקוב הלב ומי ידענה", כי רוצה לבלוע לעצמו ולרשותו כל העולם ומלואה, כמו שאמרו חז"ל (אבות ג, ב) "אלמלא מוראה של מלכות, איש את חבירו חיים בלעו", שזה תכלית הקצה של הקלקולים.ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים (ברכות יח, ב), מפני שנחתכים מחיי החיים מתוך שינוי צורתם עד לקצה, שחיי החיים כולו בבחינת השפעה, ואין לו מבחינת הקבלה ולא כלום, והרשעים כולם בבחינת קבלה, ואין להם מבחינת השפעה ולא כלום, כמ"ש בזוהר (תיקוני זהר עג, ב), דכל חסד דעבדין לגרמייהו הוא דעבדין, פירוש, דאפילו ההשפעות שלהם שהם משפיעים לאחרים, יהיה עיקר כוונתם לעצמם ולכבודם שיתגדל או להרחיק את צערם, שמוטבע בהם רכות לב שלא יוכלו לסבול צער מן בני מינם וכדומה, אבל סוף סוף אין בהם מבחינת ההשפעה ולא כלום, דהיינו באופן שלא יהי' שב אל הלב מאומה.ד' בחינות ברצון לקבל
כא. אמנם יש בזה ד' מדרגות זה למטה מזה. ואבאר על דרך איסור קבלת הנאה מעבודה זרה, שפירשו ז"ל (פסחים כה, ב), כמו שכתוב בזוהר, שתנאים ואמוראים דיניהון ארזי דאורייתא סדרוהו, עי"ש.מדרגה הא', הוא לא אפשר ולא קא מיכוין. דהיינו שהוא מוכרח לקבל ואינו מכוין להנות, וכיון שאינו מקבל אלא מן המוכרחות, ונודע שההכרח לא יגונה ולא ישובח; אמנם באשר שדוחק את עצמו שלא לכוין להנות, א"כ ודאי ראוי לשבח, על כן הוא מדרגה הא' המשובחת.מדרגה ב' הוא אפשר ולא קא מיכוין. פירוש, שאינו מוכרח לקבל את זה, ואפילו הכי הוא מקבל, אמנם לא קא מכוין להנות ממנו. וא"כ אפילו שיש לו הנאה מקבלתו בפועל, אולם העיקר הוא הרצון, וכיון שאין רצונו להנות, על כן הוא משובח עוד.מדרגה ג' הוא לא אפשר וקא מכוין. פירוש, שהוא מוכרח לקבל, וההכרח לא יגונה ולא ישובח, אמנם קמכוין להנות, וכיון שרצונו הוא להנות, על כן הוא מגונה, אע"פ שאינו מקבל אלא מהמוכרחות.מדרגה ד' הוא אפשר וקא מכוין. פירוש, שהוא מותרות שאינו מוכרח כלל לקבל, וגם מכוין להנות, שזהו הגרוע שבגרוע בבחינת הקבלה שאין גרוע הימנו.[הג"ה: דע שצורת הקבלה נבחנת בשנים, בבחינת פועל ובבחינת פעולה.… בחינה א' ובחינה ב' דהיינו אפשר ולא אפשר, המה ב' בחינות בגדר פועל צורת הקבלה. ובחי' מכוין להנות ולא מכוין להנות, המה ב' בחינות בגדר הפעולה.בזה תבין, שגמר צורת הקבלה בגדר פועל נשלם בבינה, וגמר צורת הקבלה בגדר של הפעולה לא נשלם אלא במלכות, כמו שיתבאר לקמן בפרקים הבאים, עש"ה]חידוש יש מאין בבריאה הוא הרצון לקבל
כב. ואחר שתבין היטב בד' הבחינות ומדרגות של הקבלה, וגם ביארתי לך שאין לך שום השתנות הצורה בין מאציל לנאצל אלא בהבחן הקבלה וההשפעה. גם נוכחת אשר עצם האור המתפשט מאתו ית' הוא כולל כל האור העתיד להיות בתכלית השלימות שיעלה מן גמר תיקון. גם נוכחת ששיעור קומתה של האור הוא כפי החושך המוטבע בה לקבל הנאתו ית', ושזהו הרצון והחשק הוא עצם המחשבה, אלא כדי לשבר את האוזן אנו מכנים כאן ב' בחינות: א' הוא מהות האור, וב' הוא המקום של האור, דהיינו רצון הקבלה כנ"ל, אמנם באמת אחת הוא, מחמת שעצם האור אין בו חידוש ויציאה מכלל מאציל לנאצל, וכל החידוש והשינוי הוא רק בחינת הרצון של הקבלה המוטבע, שהוא המחשבה עצמו, כנ"ל.[הג"ה: סוד יש מאין – וזה סוד הכתוב (ישעיה מה, ז) "יוצר אור ובורא חושך", דלשון בורא נאמר על חידוש, דהיינו הוצאת יש מאין כנודע, ועל כן כתוב "ובורא חושך", אשר החושך שבבריאה הוא בחינת הוצאת יש מאין. משא"כ באור שבתוך הבריאה אין שום חידוש, מפני שהוא נמשך ממהותו ית', ואינו בחי' הוצאת יש מאין. על כן כתוב בזה "יוצר אור", כלומר, שכל החידוש של אור הנמשך לבריאה, הוא שמצייר האור לפי מדת הכלי. אבל עצם האור הוא יש מיש].
סיבת הצמצום בבחינה ד' של הרצון לקבל
כג. ועתה תבין דברי האר"י ז"ל, וזה לשונו: "מתחילה היה אור א"ס ב"ה ממלא את כל המקום". פירוש, אע"פ דתיכף שחשב המאציל על הבריאה, על כרחך התפשט האור במקום, דהיינו במטבע של הקבלה. אמנם לא היה ניכר שם צורת הקבלה, אלא מתוך ההתפשטות האור עצמו שהיה מתחזק בו המחשבה שהיא המקום, עד שנתגלה בהמקום כל ד' המדרגות הנ"ל, אשר ג' מדרגות הראשונות עדיין לא עשו שינוי צורה בהאור, עד שיהיה האור מרגיש את עצמו נבדל מאור א"ס ב"ה הפשוט. אמנם בהתחזק כח המקום שהוא עצם המחשבה וגדלה ומדתה כנ"ל, ונתגלה מדרגה הד' שנקרא נקודה, אז הרגיש אור המתפשט את בחינת שינוי צורה שבנקודה זו, ותיכף התצמצמה את עצמה ונסתלקה מסביבות הנקודה כדי שלא להפסד מאור א"ס ב"ה, ודו"ק.
כד. וענין הצמצום, תשכיל שאינו נאמר על האור, אלא על המקום. דכבר ביארנו דרצון הקבלה נקרא מקום, וכיון שראתה הבחינה הד' שהיא גורמת הבדל מאור א"ס ב"ה המאציל, על כן היתה כביכול מבטלת את הרצון של הבחינה ד', וא"כ לא היה מקום להאור להתפשט, דהמקום והרצון הוא ענין אחד כנ"ל, וזה סוד הצמצום.
כה. ועכשיו תבין, שאור ההתפשטות נקרא חסד בלי גבול, וגילוי צורה דמדרגה ד' נקרא דין שמגביל לאור החסד, ומחמת זה קיבל האור המתפשט צורת קו עד לנקודה, וענין קו הוא בחינה ממוצעת בין החסד ובין הדין, מפני שיש בו מדה של ראש תוך סוף, ובאופן שלא ישתנה צורתו מכח הקבלה של הנקודה שהיא מדרגה הד' מדת הדין.
שיתוף מידת הרחמים בדין
כו. ובזה תבין רמזי חז"ל בלשונם הזהב, ש"מתחילה ברא הקב"ה את העולם במידת הדין", פירוש, שאור החסד שהוא אור המתפשט כנ"ל מאור א"ס ב"ה, התפשט המקום עד מדת הדין. ושם "ראה שאין העולם כדאי", פירוש, שראה שמתוך הקבלה במדרגה הד' שהוא מדת הדין, אין כל הנאות ותענוגים שבעולמות כדאים ולא כלום, מחמת שנבדל מעצם אור א"ס ב"ה, מחמת ההפכיות ושינוי צורה מבחינת השפעה לבחינת קבלה, וא"כ דומה כמו שאומרים לסוס, טול כור של שעורים והרשיני ואני פוסק את ראשך, והא ודאי שאין טוב העולם ומלואו כדאים. "על כן שיתף עימו מידת הרחמים", פירוש, שהאור המתפשט קיבל צורת קו שהוא השפעה ולא קבלה, דמחמת החיוב המוטבע בה לקבל, על כן היא מקבלת, וכזה לא הוי קבלה, כמו בדרך ג' מדרגות הראשונות, שזהו נקרא אור הרחמים הממוזג מחסד ודין, ודו"ק.[הג"ה: חלק אלוק ממעל – ובזה מובן לך מה שהקשינו לעיל, איך יצוייר בהנשמות בחינת חלק. וזהו מסוד שכל הנשמות הם כלולים במלכות, דהיינו בזה החיך דרצון להֶנות, אז יוצאים בזה מבחינת כל לבחינת חלק.וסוד המשל מאבן הנחצב מההר, הוא סוד מעֶרך של הנשמות כמו שהיו כלולים בהתפשטות א' בסוד הוא ושמו אחד, כי שם הם ממש בבחינת כללות האור שהוא סוד "הוא", ואפילו אחר כך בעולם הבריאה כשנגזר החלק מכל, אין חילוק יותר אלא במה שהוא חלק ולא כל, דהיינו צורת הקבלה שהיא חלקיות ולא כלל בבחינת כל].
כז. והעיקר שצריך להשכיל בכל האמור כאן (עי' לעיל אותיות ז' וטז), היינו סוד היחוד, שאין במחשבת הבריאה ריבוי צורות, אלא מחשבה אחת בצורה אחת, אשר המחשבה שהיא עצמה הוא כל כללות הבריאה … … עד גמר התיקון הוא אור פשוט כללות כל הצורות. ובה עצמה אין שום צורה נבדלת ניכרת, אלא מתוך עצמותה ומהותה מתחלת לקבל צורות נבדלות, וגם זהו ההתפשטות מוטבע בעצם המחשבה מכח שכן יצאה בכדי לקבל כל שכר וכל עונג שהיא המקום של ההתפשטות, גם עצם ההתפשטות, ובשורשה הוא גם כן רק צורה אחת של קבלת ההנאתו ית', ודו"ק היטב בזה. ותוקף האור היה בבחינת קבלת הנאתו עד מדרגה ד' שהוא מדת הדין, דהיינו שורש לקלקולים, אשר מחמת גילוי של מדה זו התפעלה בעצמה לקבל צורה ממוזגת שהוא סוד קו המתפשט עד לנקודה, ושם נפסק כדי שיהי' מדה של רחמים, והיינו שורש לכל התיקונים העתידים.
כח. ונמצא שתיכף מתפשט האור מניה וביה לשלושה צורות שהוא חסד, דין, רחמים. שחסד הוא סוד התפשטות האור עד לגילוי דין, דהיינו התפשטות מדת גודלה של המקום (כהדין קמצא דלבושא מניה וביה), וגילוי מדרגה הד' של הקבלה היא גילוי הדין המגביל את אור ההתפשטות, כדי שלא יהיה נפרד משורשו ח"ו, שמתוך זה מתפעל המקום ברחמים בצורה ממוזגת באופן שלא יתעוררו הדינים (ודע שמלת רחמים הוא מלשון רֶחם, אשר מתוקנת במדה וקצבה ללידת בנים של קיימא, מפני שיש שם ב' צדדים ימין ושמאל, שהוא סוד חסד ודין, שמבין שניהם יוצא המדה כהלכתה, ודו"ק).הצמצום מחמת הנאצל ולא מחמת האור
כט. ודע, שמה שאמרנו ששינוי צורה הוא פירודא מהמאציל, ואמרנו שהוא בחינת מיתה, דיש להקשות בזה, דהא הרוחני אינו נתפעל מהגשמי, כי אין הגדול מתפעל מן הקטן הימנו, שאם כן האיך נעשה פירודא באור מחמת שינוי הצורה שהוא בחינת כלי.והענין, על דרך משל באחד שמרבה מתנות מרובות לחבירו, שנמצא חבירו מתבייש על ידי זה הריבוי, וכל כמה שמרבה לו מתנותיו, מרבה לו הבושה בעת שמקבל הימנו, וקשה לו לסבול. והטעם, מפני שכולנו הם בריותיו ית', וכל טבעינו נמשך הימנו ית', וכיון שענין הקבלה לא נמצא במהותו ית', על כן אין אנו יכולים לסובלו, על דרך שאנו שונאים את הרע והמזיק והחושך, מפני שאינם בחוק הבורא ית'. והבן.הנלמוד לנו ממשל הזה, שכל שינוי ענין מה שאינם בגדר הבורא ית', יהי' קשה לנו לסובלו. ובזה תבין שמחמת שינוי צורה שבתוך המקבל בערך השי"ת, יהיה קשה לנו לסבול את שפעו ית', וכל מה שמרבה שפעו ית', כן יוגדל מדת הסבלנות מצידנו.וכבר ידעת שמדת הקבלה הימנו תלוי בריבוי החשך, וא"כ אם הפגם של בושה מתערב, נמצא מקטין החשך באיזה שיעור, וא"כ יחסר מן מדת שפעו באותו השיעור.וכבר ידעת, שאור א"ס המתפשט הוא סוד השלימות שבכל המציאות, והוא מילא את המקום מצדו ית', אלא המקום בבחינה ד' שהגיע לשינוי צורה בהכרח, אז נקטן מהמקום שיעור החשך שלה להשפעתו, ומחמת זה נעשה הצמצום, כי השינוי צורה היה סבה לבושה, ובושה היא סיבה למיעוט החשך, שהוא הקטנות מדת האור והקומה, והבן זה.
טעם שבגמר התיקון יוכלו לקבל האור
ל. ועכשיו תבין דברי הזוהר (עי' לעיל אות יד) בסבת הבריאה, דכל מאן דאכיל דלאו דיליה בהית לאסתכולי באפיה, דהיינו הבושה של מתנת חנם וקבלה, ונמצא בזה סיבה למיעוט מדת הקבלה שבמחשבתו ית' להנות, ועל כן נשתלשלה מחשבתו ית' בדרך עילה ועלול עד עולם הזה שבה נמצא הסגולה על ידי תורה ומצוות על מנת שלא לקבל פרס ושום בחינת קבלת שכר, אלא רק לעשות נחת רוח ליוצרו, שבזה יהיה כל קבלת שפעינו הימנו ית' רק לקיים רצונו ית', וא"כ אין עוד שום פגם של בושה, כי אין הכוונה לעצמינו שנתבייש, ובזה נוכל להרחיב כלי קבלתינו בכל השיעור עד אין קץ, כמחשבתו שחשב עלינו ית'.הבחן ד' הבחינות שברצון לקבל הוא רק אחר הצמצום
לא. אמנם צריך שתדע שענין ד' הבחינות הנ"ל שאנו מבחינים בהתפשטות א' היא רק אחר שנשתלשלו העולמות הימנה, אמנם כשנעריך ההתפשטות א' לבדה בטרם השתלשלה, דהיינו לפני הצמצום א', אז באמת אין שם כלל ד' צורות הנ"ל, אלא פועל שלם שהוא סוד אור א"ס ב"ה, ופעולה שלימה שהיא סוד המקום שנתמלא מאור א"ס ב"ה. דענין ד' הצורות נבחנות רק מתוך הצמצום, דבאשר שהפעולה הרגישה את עצמה בלתי שלימה, ממילא יש להבחין בה איזה צד היא החסרון, ואז נמצא לנו להבחין גם בפועל מאיזה צד לפעול את החסרון.ונמצא יוצא מזה ד' הבחנות: ב' הבחנות בצורת הפועל, דהיינו אפשר ולא אפשר, שלא אפשר אינו מיוחד כלל לבחינת החסרון, רק מבחינת אפשר יש למצא בחינת החסרון בגדר הפועל, שהם מכונים חכמה ובינה כנ"ל. ועד"ז בפעולה דבלא אפשר וקמכוין אין עוד חסרון בפעולה, אלא רק באפשר וקמכוין כנ"ל, כי כל הריבוי אינו מיוחס אלא לנקודות החסרונות, ודו"ק.
לב. ובזה תבין הסוד ד"טרם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד" המובא במדרשי חז"ל (זוהר חדש בראשית אות רלג, ועוד) ובפרקי דרבי אליעזר (פרק ג'), דלכאורה הלשון קשה להבין, דטרם שנברא לא שייך כלל לומר שמו, שאין אל לשון "השם" לחול אלא על נברא שקורא להבורא בשם, והי' צריך לומר דטרם שנברא הי' הוא אחד. ועוד צריך להבין, מה השמיענו בזה.ובדברים הנ"ל תבין, דקאי על התפשטות א' טרם שנעשה הצמצום שהוא מקור ושורש הבריאה, שזו היא סבת כל השתלשלות העולמות כנ"ל, וסוד השם ביארנו שהוא סוד התפשטות האור ממאציל לנאצל או לנברא. ועל כן משמיענו ר' אליעזר הגדול שאלו הבחינות שבשמות הקדושים מתחילין מאחר שבא אורו ית' להתחלת הבריאה, דהיינו לצמצום א' כנ"ל, אמנם טרם שבאה האור לתחילת הבריאה, דהיינו בהתפשטות א', אז לא היה שום ריבוי צורות בשמו הק', אלא פועל שלם בפעולה שלימה שזה סוד הויה אחד ושמו אחד.
מאמר ב' מספר פי חכם
תחילת הספר, ביאור על מטרת הבריאה וענין הצמצום
מאמר זה מבאר:א. ענין התלבשות הקדושה בקליפות, ב. מהות הקליפות, ג. הסתירה בין המציאות לקיום המציאות, ד. אין העדר וחילוף ברוחני, ה. הדרך שבה מתקן האדם את הרצון לקבל שבו
א) … ועל כן כיון שמחשבתו ית' הוא בלי שיעור, נמצא שזה הרצון והחשך המוטבע בנבראיו לקבל הנאתו ית', הוא ג"כ בלי שיעור, והבן זה, שזה סוד המקום שנתפשט עד ד' בחינות הנ"ל, שבחינה הד' הי' נותנת שיעור בזה שהרגישה שינוי צורה והפכיות מבחינת המאציל ית', אשר השתנות הצורה ברוחניות הוא גרזן מפריד ביניהם, כמו הסכין המבדיל בדבר גשמי, כמו שנתבאר לעיל (הקדמה שניה לפי חכם אות ז; מאמר ראשון אותיות כה-כח), שעל כן נקראת בחינה הד' מדת הדין הקשה, כנ"ל, שהיא שורש לכל בחינת הדינין והקליפות. אלא כאן לא נתגלו הדינים, כנ"ל, ששיתף עמו מידת הרחמים, עי' בפרקי קו וצמצום בדברינו (מאמר ראשון אות כו).
אמנם אחר שירדו המדרגות בא"ק ואבי"ע, יצאו גם כן ד' עולמות אבי"ע דטומאה, בסוד הכתוב (קהלת ז, יד) "זה לעומת זה עשה אלקים", כנודע, וכמו שאבאר זה במקומו בס"ד.
וזה סוד "ורגליה יורדות מות" (משלי ה, ה) הנאמר על ספירת המלכות, שסוף הקומה נקרא רגלים, (והם) [והיא] מתלבשת בקליפות, כלומר, שנעשין שורש לקליפות בסוד בחינה ד' הנ"ל, שנשתנה בהם מצורתם מן המאציל ית' לגמרי בפירוד גמור, שאין להם שום דביקות בקדושה, מחמת שאין בהם מבחינת ההשפעה ולא כלום, ועל כן נקראים אילן הטמא ומתים, מפני שנחתכו ונבדלו מן השורש שהוא סוד חי החיים.
אמנם צריך שתשכיל בדבריהם ז"ל שאמרו בזוהר ותיקונים שרגלי המלכות דקדושה שהוא סוד אלקיות, יתלבשו בקליפות הטמאות. שהם דברים מתמיהים.
ואסביר לך הענין באר היטב, שהם ההררים התלויין בשערה, והזהר שלא תחטיא את המטרה.
ומתחילה צריך להבין למה נקרא קליפות. ואבאר לך על דרך משל, כמו אדם השולח מתנה לחבירו, והוא דבר רך ולח, וירא שלא יתטנף ולא יתקלקל בסבת הדרך, שבהמשך הדרך עלולה מאוד להתטנף ולהתקלקל עד שלא תהא ראויה לכלום. על כן כדי להיות בטוח שיגיע ההנאה לחבירו בכל מדתו, משים המתנה בתוך תיבה של עץ קשה, ואז הוא בטוח שיגיע ההנאה לחבירו ככל כוונתו ורצונו, ואחר כך כשיגיע המתנה לחבירו, נוטל לו את תוכו, דהיינו עצם המתנה, ואת קליפתו זורק, שהיא התכריך של העץ הקשה.
והנה כבר ידעת שכל השלימות המקווה לנו תלוי בכלי קבלה, באשר שהיא מדת השלימות והשפע, אשר בהעדר הכלי קבלה לגמרי, אז נמצא שאינו מסוגל עוד לקבל כלום מהשפעתו ית', וכשיש לו כלי קבלה באיזה שיעור, אז נוטל כזה השיעור. אמנם בהגדילם כל שיעור קומתם, אז נוטלים השפעתם בשלימות. והבן זה היטב.
גם נוכחת לדעת שכל שורש אילן הטמא והלעומת דקדושה שר"י (-שם רשעים ירקב), המה מהגדלות הכלי קבלה, שיונקים מבחינה ד' הנ"ל שנקראת מדת הדין הקשה, שנשתנה צורתם להיות הפכי לגמרי מן השורש בלי שום דביקות והשתוות, כי אין להם מבחינת ההשפעה ולא כלום, כמו שכתוב (משלי יג, כה) "ובטן רשעים תחסר", שאין בגדרם רק לבלוע הכל לעצמם, ועל כן נבדלו מחי החיים.
ולפי זה נמצא לנו כמו לאחוז החבל בשתי ראשים, כי אם אנו מקטינים את כלי הקבלה שלנו ולקבל בתוכנו מבחינת ההשפעה כדי שלא להפרד מחי החיים, אז נמצא לנו להיות נשאר מחוסרי השלימות ח"ו כנ"ל. ולאידך גיסא, אם נאמץ את עצמינו להגדיל כלי קבלה שלנו בכל מדתם וקומתו, דהיינו בכל האפשרות, א"כ אנו נופלים לבאר שחת תחת השראת הטומאה והקליפות כנ"ל.
אמנם לתיקון זה נתחלק מציאות השפעתו ית' לב' בחינות: בחינה א' היא סוד השפע של המציאות, שהוא כולל בחינות הספירות והפרצופין והעולמות דאבי"ע, עד כל מיני בריות דומם וצומח וחי ומדבר שבעולם הזה. ובחינה ב' הוא שפע של קיום המציאות שנקרא מדת הרחמים, שהוא השפע השופע ובא להחיות העולמות עד העולם הזה.
על דרך משל, שאדם נולד בבחינת המציאות, והוא קטן וסכל בלי שום ערך, אמנם על ידי השפע של קיום המציאות שנשפע עליו מידי יום ביומו, הוא הולך וגדול עד כי גדל מאוד.
וענין התחלקות הזה כבר ביארתי לעיל (מאמר ראשון מספר פי חכם אות כו) בביאור קו וצמצום בסוד דברי חז"ל (בראשית רבה יב, טו), "ראה שאין העולם כדאי, על כן שיתף עמו מדת הרחמים", שמתחילה היה אור א"ס ב"ה מתפשט בסוד המציאות והיה ממלא את המקום עד בחינה הד', ושם הרגיש האור את עצמו שקיבל צורתו להשתנות, אז צמצם את עצמו מבלי להתפשט בבחינה הד', וחזר להתפשט בסוד קו דק שהוא הקטנות דכלי השפעה, שיהיה מסולק מבחינה ד' באופן שלא ישתנה הצורה לצורת קבלה ופירודא, כמו שביארתי שם.
ולפי מה שכייל לנו הרב ז"ל בהרבה מקומות אשר ענין הרוחני אינו בבחינת עובר ממקום למקום כתכונת הגשמי שנעדר ממקום הראשון ונקבע במקום שני, אלא כל מקום שאור העליון עובר, קונה מקומו לנצחיות, ואפי' כשאנו אומרים שעבר האור ממקום הראשון למקום שני, לא נחלף מקומו בזה, אלא הרויח ב' מקומות, שזה סוד הכתוב (ויקרא כז, י) "לא יחליפנו ולא ימיר אותו, ואם ימיר אותו, והיה הוא ותמורתו יהיה קודש", מפני שהקדשים חוק אורות העליונים עליהם, שאין בהם העדר לעולם או חילוף ותמורה, והבן זה היטב, וזכור זה לכל המקומות שמובא באורות העליונים שינוי מקום. וזה סוד שאור א"ס מתלבש בפנימיות א"ק.
ולפיכך נעשה ב' מיני הנהגות בהשפעתו ית': הא' היא הנהגה של המציאות. והב' היא ההנהגה של קיום המציאות. הא' נמשך מהתפשטות א' שאור א"ס ב"ה מילא את המקום עד מדרגה הד'. והב' נמשך מהתפשטות הקו שמשך את עצמו מבחינה ד' שהיא סוד שיתוף דמדת הרחמים.
[הג"ה: סוד הגלגול – ובזה תבין סוד הגלגול, כהאי גננא דנטע ולא אצלח, עקר לה מהאי אתרא ושתיל לה בהאי אתרא. דמהנהגה הא' נמשך הנטיעה והלידה, שאחר כך הנהגה הב' מקיים אותו ומשביחו, ואי אצלח מוטב, ואי לא אצלח חוזר עוד הפעם לתחת הנהגה של בחינה א', והבן].
והנה הקליפות בכללם נמשכו מהנהגה של המציאות שהוא בחינה א' דהתפשטות א', שהוא סוד "מתחילה ברא הקב"ה את העולם במדת הדין", ועל כן נעשה מזה הכנה ושורש למציאת הקליפות. אמנם כיון שנעשה שם צמצום כנ"ל, והאור א"ס ב"ה חזר להתפשט בסוד קו, על כן נגבלה בזה בחינת הנהגה של המציאות בגבול קטן מאוד, באופן שאין להם שום חיות וקיום מעצמם, הן מציאות דקדושה והן מציאות דקליפות, אלא צריכים להמשכת השפע של בחינה הב' דמדת הרחמים שנקרא שפע של קיום המציאות. כמו המשל הנ"ל מבן אדם שנולד בקטנות מוגבל מאוד מחמת שנמשך זה מהנהגת המציאות שהיא סוד התפשטות א' שהיה שם צמצום כנ"ל, ועיקר זכות קיומו וכל שיעור מעלתו מחכמה מגבורה מעשירות, הכל נמשך מבחינה ב' שהוא מדת הרחמים.
ובזה תבין היטב לשונם הזהב ז"ל שאמרו "שיתף עמו מדת הרחמים", דיורה כדברינו, שנשתתפו ממש ביחד, כי עיקר האדם נמשך מהמציאות שהוא מדת הדין, אמנם זכות קיומו ומעלותיו נמשך ממדת הרחמים. ונמצאים שניהם שותפין באדם. ועל דרך זה בכל המציאות, הן בתחתונים, והן בעולמות עליונים.
[הג"ה: בעולמות העליונים עד עולם הזה הגשמי, נמשך המציאות ממדת הדין, שהוא מצומצם. וקיום המציאות הנמשך ממדת הרחמים בהרחבה. ובעולם הזה הגשמי הוא להיפך, שהמציאות הוא מתוקן יותר, מפני שנמשך על כל פנים מהקדושה. אמנם קיום המציאות הוא מקולקל לגמרי, בהיותו נמשך משמרי הקליפות, דהיינו דוקא קיום הגשמיות]
ביאור התלבשות
ב) ובזה נבא לבאר את קושייתינו הנ"ל בדבר התלבשות הקדושה בקליפות. ודע דשם התלבשות יורה הרבה ענינים: א) שאין המלובש נראה שם, כי אם המלביש אותו, באשר שהמלובש מתעלם ונסתר בתוך המלביש אותו. ב) שאין להמלביש כח ורשות לעשות שום דבר קטן או גדול, וכל התנועות שנראה מן המלביש, כולם מיוחסים רק להמלובש. ג) שאי אפשר למלובש להביא מעשיו לידי שלימות זולת בהתלבשותו במלביש הזה. ד) שאין המלביש חלק מגוף הלובש, אלא דבר חיצון הוא לו לגמרי, כמו מלבושי האדם שאין להם שום יחס עם בשרו ועצמו של האדם.
וזה סוד הלבשת הקדושה בקליפות בסוד "רגליה יורדות מות". ואבינך במשל הנ"ל גבי עצמנו, דעל כן אנו צריכים לכלי קבלה היותר גדולים. והנה בסוד המלכות דקדושה שהיא משותפת במידת הרחמים כמו שיתבאר לקמן, אי אפשר להשיג ממנו בחינת קבלה כלל. שזה סוד שאמרו ז"ל (ע"פ סוטה ה, א), "כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולין לדור במדור אחד", כי נגרש ממדור הקדושה לקו הקל' מדור הקליפות, מחמת שבעל גאוה מבטל את כל חביריו, ובגאות לבו רוצה לבלוע לבטנו כל כבוד חביריו, ועל כן נתגשם אצלו מאוד בחינת הקבלה שלו שהוא הפכי מקצה אל הקצה כלפי הקב"ה, ועל כן אין הקב"ה יכול לדור עמו במדור אחד, והבן זה. וא"כ איך יתכן לקבל ממלכות דקדושה בחינת כלי קבלה.
ולסבה זו נסתדר הנהגת המציאות בגבול קטן מאוד כנ"ל, וזה סוד (איוב יא, יב) "עייר פרא אדם יולד", והוא מסור לרשות הקליפות עד י"ג שנים, שאז נכנס תחת רשות דקדושה, והי' זה בכוונה כדי שיקבל מהקליפות במשך זמן קטנות את בחינת כלי הקבלה היותר גדולים. ואחר כך כשנכנס לרשות דקדושה כבר יש לו כלי קבלה, ואינו צריך יותר אלא להמשיך לו בחינת השפעה לבד, אשר בסגולת לימוד התורה וקיום מצותיה על מנת שלא לקבל פרס, אלא לעשות נחת רוח ליוצרו, שהוא צורת השפעה, שבזה מתדבק ומשוה צורתו לחי החיים, ונמצא מתיחד להשי"ת בהשתוות הצורה דהשפעה, שאז נכנס במדור של הקב"ה ומקבל אור פני מלך חיים.
ונמצא באמת אשר הנשמה הקדושה מתלבשת באדם גם בקטנותו טרם בואו לכלל שנים. אמנם בהסתר בתוך מלבוש הקליפות, כי בגלוי הוא עושה אז רק מעשה של הקליפות, ובאמת היה זה מכוונת השלימות. ודו"ק, שזה נקרא התלבשות הקדושה בקליפות שהמה מות ממש בפירודא מחיי החיים, ושמה מתלבשין רגלי המלכות דקדושה, שרגלים מלשון סוף, כלומר שבסוף הענין יודע שיד ה' פעל כל זאת, כי כל זה ממחשבתו ית', מחשבת הבריאה כנ"ל, ולכן נקרא קליפות, כי הם כמו הקליפות של הפירות ששומרים את הפירות, והפירות מתגדלים בתוכיותם, והבן.
מאמר ג' מספר פי חכם
ביאור על ענין מחשבה ורצון המכונים באור העליון, וענין שא"ס לא עולה בשם
ביאור על השמות מחשבה ורצון שאנו מכנים באור העליון ית' / והענין מה שהא"ס לא עולה בשם / וענין היחוד דמחשבה ורצון / וסוד מה שאמרו ז"ל הוא אחד ושמו אחד
דע, דענין השם יורה גדר וגבול, על דרך שאנו קוראים את ראובן הנרצה לנו, אנו מגדירים בזה שאין החפץ, רק בזה האיש המוגדר בזה השם, ואנו מעמידים בזה את המהות הנרצה על גדר הנרצה, לאפוקי כל מה שחוצה לו מן השם הזה, והבן היטב.ובזה תבין, שאם לא יש למהות הזה גבול, כלומר שמגבולו ולהלן יהיה נעדר, לא יתכן לכנותו בשם. כמו שאנו אומרים שדבר הזה "טוב", נמצא השם מגדיר לנו את הטוב ומוציא לנו את הרע. אמנם אם מציאות הרע לא היה מושג, ודאי לא הי' נמצא בלשוננו גם השם "טוב". ועל דרך זה שם "אור" מגדיר לנו את האור ומוציא לנו את החושך, והיינו שמפני שיש מציאות החושך בעולם, על כן נמצא בלשוננו זה השם של אור. אבל אם לא הי' מציאות החושך במושגינו, לא הי' גם מציאות האור במושגינו, כי אין לו גבול והעדר, ומה שאין לו גבול והעדר, לא מושג בשם.ובזה תבין כינוי ה"מחשבה" בו ית', הוא מפני שאינו מוכרח להמחשבה, וע"כ קוראים אנו את אורו ית' המתפשט לבריאה בשם "מחשבת" א"ס ב"ה, להורות שאינו מחויב לברא, אלא אפשר המציאות לבד, ולא ח"ו מחויבת המציאות.ועד"ז שם הרצון המושג בלשונינו, הוא גם כן בשביל שיש דברים שלא לרצון, אמנם אם לא היה מציאות בעולם שיהיה שלא לרצוננו, ודאי לא הי' מלת רצון מצוי בלשוננו.[הג"ה: ודע, דכללות האור המתפשט לבריאה, נקרא "מחשבה", דהיינו ע"ש אפשר המציאות. וסוד הכלי, שהוא סוד הרצון להנות כנ"ל נקרא "רצון". וזה סוד "כשעלה ברצונו להאציל ולברא" הנאמר על התפשטות הנקודה עצמה, כנודע. ועל כן מרומז ההשתלשלות בסוד עליית הרצון. וגם זה השם "רצון" מתחיל מבחי' הצמצום ולמטה, כי אז נגלה צדדיות בענין הרצון בבחי' הגבול דשינוי הצורה כנ"ל].ומזה מובן אשר אצלו ית' המחשבה ורצון הוא אחד; וכיון שודאי אין לו שום ענין דבר ומציאות שלא לרצונו ח"ו, וממילא אין לכנות בו ית' זה השם, מפני שאין לו גדר לאפוקי ההפכי לו או היוצא מגדר הזה, ונמצא מזה שהמחשבה יש לכנות בו ית', והיינו דוקא בבחינת התפשטות הבריאה בדיוק. כלומר, זה האור שהתפשט למציאות והתהוות הבריאה. אבל לא בערכו ית' לבדו, ובִין בזה. אמנם רצון, אי אפשר לנו כלל לכנות בו ית', אפי' באור המתפשט להבריאה, כי אין לו גדר ומציאות שלא לרצון ח"ו, ודו"ק.ועוד תשכיל, שמחשבה הוא יחס לפועל, ורצון הוא יחס הפעולה. כי כן יבא גם כן במושגינו, שתחילתו של הפועל הוא יצירת המחשבה, ואין הרצון נגמר אלא אחר גמר פעולה, שאז אפשר לדון בו אם הוא לרצון או שלא לרצון.ובזה תבין שבהתפשטות א' טרם הצמצום, עוד לא הי' שם הרצון מושג בהתפשטות הזה, אלא שם מחשבה לבד, מפני שטרם הצמצום עוד לא נגלה שום מציאות שיהי' שלא לרצון. אלא מבחינת צמצום א' ומטה, אשר הבחינה ד' של קבלה הרגיש כח הפירוד שיכול להמצא מצד הרצון להנות כנ"ל, שמזה עשתה לה גבול מתוקן, שהוא סוד התפשטות ב', וממילא נתהוה מושג הרצון בהמציאות, דהיינו בהנאצל, שהושג לו פעולה שניחה לה, שהיא התפשטות ב', ופעולה דלא ניחה ליה, שהוא בחינה ד' של התפשטות א' לבחינה ד' הנ"ל.ונמצינו למדין, שבהתפשטות א' טרם הצמצום היה בהמציאות הזה בכללו רק שם אחד וגדר אחד, דהיינו שם המחשבה, אשר נגדר תחת השם הזה, מפני שאין הוא ית' מוכרח במציאותה כנ"ל, ועל כן נגדרהו להתפשטות א' רק בשם "מחשבה" יחיד ומיוחדת.אך מנקודת הצמצום ולהלן נעשה לנו ב' שמות: הא' הוא מחשבה, והב' הוא הרצון. דמכח הצמצום נעשה גדר חדש שהוא השגת הרצון, ולאפוקי מה שהוא לא לרצון. אמנם זה השם שייך על הנקודה, ולא בהמאציל ית' כנ"ל.וזה סוד אשר ר' אליעזר הגדול מלמד לנו בפרקי דר' אליעזר (פרק ג'), שמקודם שנברא העולם הי' הוא ושמו אחד. שלכאורה הלשון מוקשה מאוד, דטרם שנברא העולם, א"כ מהיכן יש זה המושג בו ית' מן קריאת שם, שאין ענין שם אלא מאדם לחבירו כמובן, עוד מה השמיענו לנו התנא בזה החידוש.ובדברינו תבין שקאי על התפשטות א' מטרם הצמצום, ומשמיענו שאז הי' השם אחד, כלומר שלא נבחן בו אפי' שני שמות, אלא מחשבה פשוטה לבד, ונמצא כמו הוא ית' פשוט, כן האור הנאצל פשוט. ואין חילוק בנאצל, אלא זה השם של מחשבה. כלומר שאין הנאצל הכרח במאציל, אלא מחשבה. לאפוקי אם לא הי' מחשב להאציל, אז לא הי' כלל נאצל. אבל יותר מזה השם האחד של מחשבה, לא נבחן כלל, ואם כן, שפיר קמשמיענו התנא, שטרם שנברא העולם הי' הוא אחד ושמו אחד, והבן.
מאמר ד' מספר פי חכם
ביאור דברי העץ חיים שמטרת הבריאה היא בשביל גילוי שמותיו ית'
חפץ ה' בבריאה כדי לגלות שמותיו רחום וחנון וכו' כבעץ-חיים בתחילתו
אמרו, שכוונת הבריאה היא כדי שיכירו שמותיו, שבאין אנשים עובדי ה', אי אפשר לצאת לפועל גילוי שמותיו ית' וכו', עי' בעץ החיים בתחילתו. והענין צריך להבינו מאותיות דהאי עלמא, דאין לנו השגה שלימה ברוחניות בלתי התלבשות באותיות דהאי עלמא, כי מושג האנושי לאפס נחשב בהשגות רוחניות, ובגלל זה ערך השי"ת לנו חיזו דהאי עלמא (-מראה העולם הזה) בריבוי בריות והנהגות, כדי ללקט ממנו אותיותיו ולצרפם במשפטים מוכשרים שיחול עליהם שפע הרוחני ולהשרותה במושג האנושי.
וצריך לידע, שכל הנברא הוא מחויב, ואלמלא הי' לנו אפשרות להשיג השפע הנכבדה זולת אותיות האלו, אז לא הי' נבראים. ואין לחלק בין העובדים לומר שמקצתם מוכרחים להאותיות והמקצתם לא יוצרכו להן, שכבר אמרו ז"ל (סנהדרין לז, א) "חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם", פירוש, שכל העולם נצרך לכל פרט ופרט מהעולם, והבן.
משל למלך שאסף סגולת מלכים וחכמה רבה, וחשב להוריש כל זה לבנו יחידו, ויגדל הילד,והוא לא יצלח, בלי תאוה ובלי דעת
על כן נתבונן בדרך העולם, למלך שיש לו בן יחיד אשר מקוה עליו שיוגדל ויעשה בן משכיל וחכם, ואז יראה לו כל אוצרותיו וסגולת מלכים, ויהנה אותו, כי יבין את טרחתו אשר טרח בשבילו וכו'. ויהי' כי גדל הנער, והוא לא יצלח. אין לו תאות אכילה, והוא עזוב מכל סעודות שבשלחן המלך, וסעודתו של הבן יחיד נותן לעבדים ולשפחות. אין לו עינים, ולא יוכל להראותו כל שכיות החמדה אשר טרח ואשר אסף בשבילו להורישו. אין לו שכל ובינה, ולא יוכל ללמדו חכמה ולא יוכל להנותו מכל חכמתו הרמה הנשאה אשר חשב תמיד שלא לגלותו לשום בן אדם זולת לבנו חמודו.
באין משיג, אין בריאה. והכל בלי צורה, בהיותם באמת מופשטים מצורה.וע"כ משיג רע יהי' בורא רע, ומשיג טוב יהי' בורא טוב
וזאת תבין, שאין אנו מעריכין על מחשבת השי"ת לבדו, רצוני לומר, קודם הבריאה ובלי הבריאה, כי הי' זה שטות ורשעות וגסות הרוח לשפלים כערכינו לרצות להעריך על מחשבת הבורא ית' דלית מחשבה תפישה ביה כלל וכלל בשום ציור שבמושגינו הגופני.
אלא אנו דורשים את המציאות כמות שהיא ערוכה לפנינו, כלומר אחר שנברא העולם. וזהו ברור לנו שאין הבריאה עולית בשם בלי שיהי' משיגים אותה בערכיה. למשל, אם לא הי' מי שיגע באש ונכוה, אז לא הי' הכויה נבראת כלל בעולם, כי כלפי הבורא ית' אין הכויה במושגיו ח"ו. וכן החמדה, וכן כל משפטי בני אדם ששופטים בה' החושים שלהם ובשכל. והרי שלך לפניך שמשיגי הרע יהיו כמו בוראי רע, ומשיגי הטוב יהיו בוראי טוב.
וכיון שאנו רואים עובדי ה' אשר מלא את לבם חכמה להתבונן במעשי מרכבה ובמעשה בראשית ובכל העולמות העליונים מה שהי' ומה שעתיד להיות, ומתענגים על נועם ה' והדרו, יש לנו להבין בזה חפץ השי"ת בתכלית הבריאה שלו ששורה רק על עובדים האלו המשיגים כבודו והדרו, וכל מה שטרח לא טרח אלא בשבילם. וכדי להבין את הענין הזה על בוריו, ערך לנו אותיות דהאי עלמא, במנהג המלך עם בנו יחידו כנ"ל, שיש צער למלך אם הוא בן מביש ולא יצלח, ולהיפך, שיש נחת למלך אם הוא בן חכם ומצליח ומוכשר לקבל כל הטובות שחשב עליו המלך.
Comments