תורת הקבלה ומהותה

תורת הקבלה ומהותה

מה היא חכמת הקבלה? חכמת הקבלה בכללה, היא עניין של התגלות אלקיית, מסודר בדרכיו בכל בחינותיו, ממה שנתגלה בעולמות, וממה שעתיד להתגלות, ובכל האופנים שאך אפשר לפעמים להגלות בעולמות, עד סוף כל הדורות.

תכלית הבריאה

מתוך שאין לך פועל בלי תכלית של מה, אם כן ודאי שהיה לו להשי"ת, תכלית בבריאה שלפנינו. ומתוך שהחשוב ביותר בכל המציאות רב הגוונית הזו, היא ההרגש המוקנה למין בעלי חיים, שכל פרט שבו, מרגיש את מציאותו עצמו - ומתוך שהחשוב שבהרגשות, הוא - הרגש השכלי, המוקנה רק לאדם, שעל ידו הוא מרגיש גם כל מה שבזולתו, ממכאוביו ונחמותיו. אם כן ודאי שאם נמצא לבורא תכלית בבריאה הזאת, הנה נושא תכלית זו הוא האדם. ועליו נאמר: "כל פעל ה' למענהו".

ועדיין יש להבין: לשם איזה צורך ערך השי"ת את כל הכבודה הזאת? אלא הוא כדי להעלותו למדרגה יותר נכבדה וחשובה, שירגיש את אלקיו, כמו הרגשה האנושית שכבר מוקנית לו. וכמו שיודע ומרגיש את רצונותיו של חברו, כן ישכיל בדרכי השי"ת וכו', כמו שכתוב אצל משה רבינו ע"ה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו". וכל אדם יכול להיות כמשה רע"ה כנודע. ובלי ספק כלל וכלל, לכל מי שמסתכל על ההתפתחות שבבריאה שלפנינו, יבין ויתברר לו העונג הגדול של הפועל, אשר פעולתו, הולכת ומתפתחת, עד שנקנה לו ההרגשה הנפלאה הזו, שיוכל לדבר ולהתעסק עם אלקיו, כאשר ידבר איש אל רעהו.

מעילא לתתא

נודע, שסוף מעשה במחשבה תחילה, כי האדם בטרם שמתחיל לחשוב איך בונים בית, הרי הוא מעלה במחשבתו ענין הדירה שבבית, שהיא התכלית. ואחר כך מעיין בתכנית הבנין, שתהיה מוצלחת אל התכלית הזו. כן העניין שלנו, לאחר שנתברר לנו, ביאור התכלית, הנה יחד עם זה, מבואר לנו, אשר כל סדרי הבריאה, בכל פנותיה ומבואיה ומוצאיה ערוכה ומסודרת בכל מראש, רק על פי התכלית הזו שיתפתח מתוכה המין האנושי, שיעלה במעלותיו, עד שיהיה מוכשר להרגשת אלקיות כמו הרגשת רעהו.

הנה המעלות האלו המה כמו שלבים של סולם, ערוכים ומסודרים דרגא בתר דרגא, עד שנשלם, ומשיג את תכליתו. ותדע שהכמות והאיכות של אלו המדרגות, נערכות בשתי מציאויות, שהם: א' מציאות החומרים הגשמיים. ב' מציאות השכליים הרוחנים. ובשפת הקבלה מכונים: מעילא לתתא, ומתתא לעילא. דהיינו: מציאות החומריים הגשמיים, הוא סדר של התגלות אורו ית' מעילא לתתא. ממקור הראשון שנחצב שיעור וכמות של אור, ממהותו ית', עד ביאתו בצמצומים, צמצום אחר צמצום, עד שנתהוה ממנו עולם גשמי, ובריות גשמיות בשפל תחתיתו.

מתתא לעילא

אחר כך מתחיל סדר של מתתא לעילא. שהם כל המדרגות של הסולם, שעליו מתפתח המין האנושי, מטפס ועולה, עד שמגיע לתכלית הבריאה, כמבואר לעיל. ושתי מציאויות הללו, המה מבוארים לכל מקריהם ופרטיהם בחכמת הקבלה.

עניין חיוב הלימוד בקבלה

יכול המערער לומר, אם כן, כל החכמה הזו, הוא עסק לאותם שכבר זכו לאיזו בחינה של התגלות אלוקיית. ואיזה חיוב וצורך יכול להיות למרבית העם, בידיעת החכמה הנשגבה הזו?

אמנם יש דעה כללית המקובלת אצל ההמון. אשר עיקר החפץ של התורה והדת, הוא עניין הכשר המעשה בלבד, שכל הנרצה תלוי על קיום המצוות המעשיות, בלי שום דבר נוסף הנלוה עליו, או שצריך לצאת ממנו. אם כן היה הדבר, ודאי צדקו דברי האומר שדי לנו בלימוד הנגלה לבד, בדברים הנוגעים למעשה.

אבל לא כן הדבר, שכבר אמרו חז"ל: "וכי מה איכפת ליה להקב"ה למי ששוחט מן הצואר, או מי ששוחט מן העורף, הוי לא נתנו המצוות, אלא לצרף בהם את הבריות". הרי לפניך שיש עוד תכלית, אחר קיום המעשיות, שהמעשה הוא רק הכנה בעלמא לתכלית הזאת. ואם כן מובן מאליו, אשר אם המעשים, אינם מסודרים לתכלית הנרצה, הרי זה כאילו לא קיים כלום. וכן אמרו בזהר "מצוה בלא כוונה כגוף בלא נשמה". אם כן צריך עוד שיתלוה הכוונה אל המעשה.

ועוד מובן שהכוונה צריכה להיות כוונה אמיתית, הראויה למעשה. על דרך שאמרו חז"ל על הפסוק "ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי, שתהא הבדלתכם לשמי, שאל יאמר אדם אי אפשי בבשר חזיר, אבל יאמר אפשי, ומה אעשה ואבי שבשמים גזר עלי". הרי שאם נמנע מהחזיר משום השקוץ שבו, או הזק גופני, אין הכוונה הזאת מועילה לו כלום, שיהיה נחשב לעושה מצוה, אלא אם יכוון בכוונה הרצויה והמיוחדת, שהתורה אסרה. וכן בכל מצוה ומצוה, ורק אז גופו הולך ומזדכך, מחמת קיום המצוות, שהוא התכלית המבוקש.

אם כן לא די לנו לימוד הנהגת אופני המעשה, כי אנחנו צריכים ללמוד אותם הדברים המביאים לידי הכוונה הרצויה, לקיים כל דבר מתוך אמונתו בתורה, ובנותן התורה, אשר יש דין ויש דיין. ומי פתי לא יבין שאמונה בתורה, ובשכר ועונש. שהם סגולה לדבר הגדול הזה מצריכים לימוד רב בספרים המתאימים. באופן שעוד טרם המעשה, צריכים ללימודים המצרפין את הגוף שיסתגל לאמונה בה' ותורתו והשגחתו. ועל זה אמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין", ולא אמרו בראתי לו מצוות תבלין, כי "ערביך ערבא צריך", כי היצר הרע, החפץ בהפקרות ובפריקת עול, לא יניחהו לקיים המצוות.

תורה תבלין

רק התורה היא תבלין המיוחד לביטול ולהכנעת היצר הרע, והיינו שאמרו חז"ל "המאור שבה היה מחזירן למוטב".

רוב דברי התורה הם לעיון

בזה מיושב למה לנו האריכות בתורה, באותם החלקים שאינם נוגעים למעשה, אלא רק לעיון, דהיינו הקדמת מעשה בראשית והם כל ספר בראשית, שמות, ורוב חלק דברים. ואין צריך לומר אגדות ומדרשים. אלא להיותם העצם שהמאור צרור בהם. יזדכך גופו, ויוכנע יצר הרע, ויבא לאמונה בתורה, ובשכר ועונש, שזוהי הדרגה הראשונה לקיום העבודה כמבואר.

נר מצוה ותורה אור

וז"ש "נר מצוה ותורה אור", כי בדומה למי שיש לו נרות, ואין לו אור להדליקם, נמצא יושב בחושך, כן מי שיש בידו מצוות ואין בו תורה, הרי הוא יושב בחושך, כי התורה אור, שבה מדליקין ומאירין את החושך שבגוף כאמור.

אין כל הפרשיות שבתורה שוים בשיעור המאור

הנה על פי הסגולה האמורה בתורה, דהיינו, בהתחשב בשיעור המאור שבה, לפי זה ודאי שיש לחלק את התורה לדרגות, דהיינו, על פי שיעור המאור שהאדם מסוגל לקבל מהלימוד בה. וברור שבהיות האדם חושב ומעיין בדברי תורה האמורים בהתגלות ה' לאבותינו, וכדומה לזה, הרי הם מביאים למעיין יותר מאור, מהיותו מעיין בענינים מעשיים. הגם שלעניין המעשה הם יותר חשובים. אבל לעניין המאור, ודאי שהתגלות ה' לאבותינו חשוב יותר. וזה יודו כל ישרי לב, אשר ניסו לבקש ולקבל מאור מהתורה.

חיוב ודרך התפשטות החכמה

מתוך שחכמת הקבלה כולה, מדברת בסוד התגלות ה', מובן מאליו, שאין לך חכמה חשובה ומוצלחת לסגולתה, כמותה. ואל זה כוונו בעלי הקבלה, לסדרה שתהיה ראויה להתעסק בה. וכן ישבו ועסקו בה, עד זמן הגניזה (ומסבה ידועה הוסכם לגנזה), מכל מקום היה זה רק לזמן ידוע ולא ח"ו לתמיד, כמ"ש בזוהר: "עתידה חכמתא דא לאתגליא בסוף יומיא, ואפילו לטליא דבי רב" עש"ה.

היוצא מדברינו, שעניין החכמה האמורה, אינה מוגבלת כלל בלשון של חכמת הקבלה, כי עיקרה הוא אור רוחני, היוצא ומתגלה מעצמותו ית' בסוד הכתוב,"התשלח ברקים וילכו ויאמרו לך הננו", דהיינו, על שני הדרכים הנ"ל: מעילא לתתא, ומתתא לעילא.

והדברים והדרגות האלו, באים ומתפשטים על פי לשון מותאם להם, שהם באמת כל הויות הבריות ומנהגיהם שבעולם הזה, שהמה ענפיהם. כי "אין לך עשב ועשב מלמטה שאין עליו מלאך מלמעלה, שמכה אותו ואומר לו גדל", והיינו שהעולמות יוצאים ונחתמים זה מזה, כחותם ונחתם, וכל שבזה, נוהג בזה. עד לעולם הגשמי, שהוא ענף אחרון שלהם, אבל כולל את העולם העליון ממנו כנחתם מחותם.

בזה נקל לדעת, שאפשר לדבר מעולמות העליונים, רק על פי ענפיהם הגשמיים התחתונים הנמשכים מהם, או מהנהגות, שהם לשון התנ"ך. או על פי חכמות חיצוניות. או על פי הבריות, והוא לשון המקובלים. או על פי שמות מוסכמות, וזה היה נוהג בקבלת הגאונים מזמן גניזת הזהר.

הנה נתבאר שדבר התגלות ה' אינו עניין של גילוי בפעם אחד, אלא עניין ההולך ומתגלה בהמשך זמן המספיק לגילוי כל המדרגות העצומות המתגלים מעילא לתתא, ומתתא לעילא. ועל כולם בסופם מתראה עליהם ה'. בדומה לאדם הבקי בכל המדינות, ובריות העולם, שאינו יכול לומר שנגלה לו העולם כולו, בטרם שגומר הסתכלותו באחרון שבבריות ובמדינות. ועד שלא הגיע לזה, הרי עדיין לא השיג את כל העולם. כן השגת השי"ת, הוא, בדרכים מוכנות מראש, שהמבקש מוכרח להשיג כל הדרכים האלו, בעליונים ותחתונים יחד. ומובן אשר העולמות העליונים הם העיקריים שבדבר זה, אלא שבאים בהשגה יחדיו, מפני שאין הבדל ביניהם בצורות, אלא רק בחומר, שחומר העולם היותר גבוה, הוא חומר יותר זך. אבל הצורות נחתמים זה מזה, ומה שנמצא בעולם עליון, נמצא בהכרח בכל העולמות שמתחתיו, היות שהתחתון נחתם ממנו. ותדע שאלו המציאויות והנהגותיהם, שהמבקש את ה' משיג, המה הנקראים מדרגות. להיותם מסודרים בהשגה, זה על זה, כמו שלבי הסולם.

ביטויים רוחניים

הרוחני אין לו דמיון ועל כן אין לו אותיות להגות בהם. ואפילו אם נאמר עליו בכללות, שהוא אור פשוט, היורד ונמשך למבקש, עד שמלבישו ומשיגו, בכל השיעור, המספיק לגילויו ית' - הרי זה גם כן, לשון מושאל: היות שכל המכונה בעולם הרוחני בשם אור אינו דומה לאור השמש או לאור הנר, ומה שאנו מכנים בעולם הרוחני בשם אור, הוא מושאל משכל האנושי, שטבעו, שבשעה שמופיע באדם בהתרת הספיקות, הוא מגלה כעין שפע של אור ותענוג, בכל קומת הגוף. ועל כן אנו אומרים לפעמים, אור השכל הגם שאינו אמת. כי האור שמאיר באותם חלקים מחומר הגוף, שאינו ראוי לקבל עיונים נפתרים הרי הוא ודאי דבר פחות משכל. ועל כן גם אותם אברים תחתונים ופחותים, יכולים לקבלו ולהשיגו.

עם כל זה, למען נוכל לכנות השכל באיזה שם, אנו מכנים אותו משום זה בשם אור השכל - וממש על דרך זה, אנו מכנים את פרטי המציאות שבעולמות העליונים, בשם אורות להיותם מביאים למשיגים אותם, שפע של אור ותענוג, לכל קומת הגוף, מראש ועד סוף. ומטעם זה, אנו זכאים לכנות למשיג בשם התלבשות, שהלביש לאור ההוא.

ואין להקשות, אם כן היה יותר נכון לכנותן בשמות הנוהגים בדרכי השכל, שהם: עיון, השגה וכדומה. או להתבטא בביטויים המבליטים את תופעות השכל העיוני? והעניין הוא שאין לו דמיון כלל, לדרכי תופעות השכל, משום שהשכל הוא ענף פרטי מיוחד, הנמצא בין כל הפרטים שבמציאות, ועל כן יש לו דרכים מיוחדות, לדרכי הופעתו. מה שאין כן, ענינים שבמדרגות, להיותם כלל שלם הכולל כל הפרטים הנמצאים בעולם, יש לכל פרט ופרט, דרכים שונות זו מזו. ועל פי רוב תפיסת ענינים שבמדרגות דומות לתפיסת גופי בעלי חיים. כלומר, בשעה שמשיג איזו מהות, הריהו משיג את כולו מראשו עד סופו.

ואם נשפוט, על פי חוקי השכל העיוני, יש לנו לומר, שהשיג את כל מה שיש להשיג, באותו המהות, ואפילו יהגה בו אלף שנים, לא יעדיף עליו כחוט השערה. ועם כל זה בתחילה הריהו דומה ממש ל... כלומר, שרואה הכל, ואינו מבין כלום ממה שהוא רואה. אבל על ידי שיהוי זמן מחוייב להשיג עוד ענינים נוספים, הדומה לעיבור יניקה מוחין, ולעיבור ב', ואז מתחיל להרגיש ולהשתמש בהשגותיו, בכל מה שברצונו, ובאמת לא הוסיף כלום על השגותיו, ממה שהשיג בתחילתו, אלא בבחינת גמר ביכור, שאז היה טרם בישולו, ועל כן לא היה יכול להבינו. ועתה נגמר בישולו.

והנך רואה ההפרש הגדול שיש לו מדרכי תופעות שכליות, ומשום זה לא יספיקו לנו, הגדרים שאנו רגילים להשתמש בהם, בעניין דרכי תופעות שכליות, ואנו מוכרחים לשמש, רק בדרכים הנהוגים בחומרים הגשמיים, כי לאלה על כל פנים דומים לגמרי בצורותיהם, אף על פי שרחוקים בחומר בתכלית המרחק.

ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת

ארבע לשונות משמשות לחכמת האמת, ואלו הן: א': לשון התנ"ך ושמותיו וכנוייו. ב': לשון הלכה, - ושפה זו קרובה מאד ללשון התנ"ך. ג': לשון האגדות, - והיא רחוקה מהתנ"ך לגמרי משום שאינה מתחשבת כלל עם המציאות, ולשפה זו מתיחסים שמות וכנויים מוזרים, וגם אינה מתיחסת למובנים בדרך שורש וענפו. ד': היא שפת הספירות והפרצופים. - בכלל היתה נטיה גדולה, לבעלי החכמה, להסתירה מגסי החומר, משום שלדעתם החכמה והמוסר עולים בקנה אחד. ועל כן, החכמים הראשונים הסתירו החכמה בכתב רק בבחינת קווין ונקודות, גג ורגל, שמזה נולד והצטייר האלפא ביתא, בצורת כ"ב אותיות שלפנינו.

שפת התנ"ך

לשון התנ"ך: הוא הלשון העיקרי והשורשי, המותאם מאד לתפקידו, משום שיש לו על פי רוב, יחס של שורש וענף, והוא הלשון הנח ביותר להבין בו. ולשון זה הוא העתיק ביותר, והוא סוד לשון הקודש שיחסו אותה לאדם הראשון.

לשפה זו שתי מעלות וחסרון אחד. המעלה הראשונה שבה: היא היותה נוחה להבנה, ואפילו למתחילים בהשגות, מובן להם מיד כל הנחוץ להם. המעלה השניה: שהענינים מתבארים על ידה, בהרחבה ובעומק, יותר מכל הלשונות. החסרון שבה: אשר אי אפשר להשתמש עמה בדברים פרטיים או בעניין קשרים של קודם ונמשך, משום שלכל דבר צריכים לבאר ענינה בכל ההקף, כי איננה מוכחת מתוכה באיזה פרט היא מדברת, אם לא בהצגת העניין בשלימותו. לפיכך, כדי להבליט את הפרט היותר קטן, צריכים להציג עליה, פרשה שלמה בגללה, ומשום זה אינה ראויה לפרטים קטנים, או לקשרים של קודם ונמשך. - ולשון התפלות והברכות לקחו גם מלשון התנ"ך.

שפת ההלכה

לשון הלכה: אינה של מציאות, רק מקיום המציאות. הנה לשון זה נלקח כולו מלשון התנ"ך על פי שרשי ההלכה המובאים שם. ויש לה מעלה אחת על התנ"ך, בהיותה מרחיבה מאד, כל עניין ועניין, ומראה מתוך זה את השרשים העליונים ביתר דיוק.

לעומת זה יש לה חסרון גדול על לשון התנ"ך, בהיותה קשה מאד להבנה, והיא הקשה שבלשונות, לא ישיגה כי אם חכם שלם, שנקרא: "עייל ונפיק בלא בר", ומובן מאליו, שגם החסרון הראשון יש בה, כי נלקחה מהתנ"ך.

שפת האגדה

לשון אגדה: היא קלה להבנה, מתוך המליצות המתאימות מאד למובן הנרצה, ואם להבינה בשטחיות, היא עוד יותר נוחה להבנה מלשון התנ"ך. אלם להבינה בשלמות, היא שפה קשה מאד, משום שאינה נשמרת כלל לדבר על סדרי ענף ושורש, אלא רק על פי מליצת הלשון, בחידוד נפלא, אמנם היא עשירה מאד בפתרון מובנים זרים וקשים, במה שנוגע למהות המדרגה במצבה, על פי ערך עצמה, אשר אי אפשר, לבארם בשפת התנ"ך והלכה.

שפת המקובלים

לשון המקובלים: היא שפה ממש במלוא מובן המלה, דייקנית מאד, הן בעניין שורש וענף, והן בעניין קודם ונמשך, ולה המעלה המיוחדת, שאפשר לדבר בשפה זו בפרטים ופרטי פרטים, בלי הגבלה. גם אפשר על ידה לגשת ישר לעניין הפרט שרוצים, בלי הצורך לקשרה עם הקודם לה, או המאוחר לה.

אמנם על כל אותן המעלות הנשגבות שאתה רואה בה, הנה יש בה, גרעון גדול מאד, להיותה קשה להשגה, וכמעט שנמנע להשיגה, זולת מפי חכם מקובל, ומפי חכם המבין מדעתו. כלומר, שאפילו המבין מדעתו את כל המשך המדרגות האמורים: מתתא לעילא, ומעילא לתתא, עם כל זה, לא יבין בלשון זה כלום, עד שיקבל אותה, מפי חכם, שכבר קיבל את השפה מרבו פנים אל פנים.

שפת הקבלה כלולה בכולן

דע שהשמות והכינויים והגימטריאות, המה שייכים לגמרי לחכמת הקבלה, והסבה שהם נמצאים גם בשאר השפות, הוא, שגם כל השפות כלולות בחכמת הקבלה. משום שכל אלה הם סברות פרטיות מיוחדות, אשר שאר השפות מוכרחות להסתייע בהם.

ואין להעלות על הדעת, שארבע שפות אלו, המשמשות להסברת חכמת התגלות אלקיית, התפתחו בזה אחר זה, בסדרי הזמן, אלא האמת שארבעתם התגלו בפי חכמי האמת ביחד. ובאמתו, וכל אחת כלולה מכולם, שיש לשון הקבלה גם בתנ"ך כגון: עמידת הצור, ושלש עשרה מדות הרחמים, שבתורה ומיכה, ובבחינת מה, מורגשת בכל פסוק ופסוק, וכן המרכבות, שבישעיהו ויחזקאל, ועל כולם שיר השירים, שכולו לשון הקבלה ממש. ועל דרך זה בהלכה ואגדה, ואין צריך לומר, עניין השמות הקדושים שאינם נמחקים, באים בכל השפות יחד במובן אחד.

סדר התפתחות השפות

לכל דבר יש התפתחות הדרגתית. והלשון הנוח ביותר להשתמש אתו, הוא, שהתפתחותו נשלמה לפני היתר בזמן. לפיכך תחילת הביכור, היה בשפה התנכי"ת, להיותה הנוחה בלשונות, והשימוש אתה היה נפוץ מאד. אחריה באה שפת ההלכות, מסבת היותה כולה טבועה, בשפה התנכי"ת, ונוסף לזה, משום שהיו צריכים להשתמש אתה, להורות את העם הלכה למעשה. השלישית, היא שפת האגדות, הגם שגם בה נמצא במקומות לא מעטים מהתנ"ך, אבל זה רק, בדרך שפה עוזרת, מפני שהחדוד שבה, ממהרת תפיסת הענין אבל אי אפשר להשתמש בה, כבשפה יסודית, להיותה, חסרה הדיקנות של שורש וענפו כנ"ל, ועל כן השימוש בה לא היה נפוץ, ומכיון שכן, לא התפתחה. ואף-על-פי, שההגדה היתה בשימוש רב, בזמן התנאים והאמוראים, היה זה רק על ידי הסמיכה על שפת התנ"ך לפתיחה כרגיל בדברי חז"ל: פתח ר' וכו', (ועוד סיומים), ובאמת כל הרחבה זו שבשימוש השפה הזאת, בזמן חז"ל, התחילה מעת גניזת שפת הקבלה כנ"ל, זאת אומרת, גם בימי רבי יוחנן בן זכאי, וזמן סמוך קודם לו, דהיינו, שבעים שנה קודם חורבן בית המקדש מטעם הנ"ל, וד"ל.

האחרון להתפתחות היא שפת הקבלה, והוא, מטעם קושי ההבנה שבה כנ"ל. אשר בנוסף להשגה, צריכים גם קבלה בפירוש מלותיה ועל כן אפילו המבינים בה, לא יכלו להשתמש אתה, כי על פי רוב, הם היו יחידים בדור, ולא היה להם עם מי לעסוק. ושפה זו כינו חז"ל, מעשי מרכבה, בהיותה, שפה מיוחדת, שאפשר לדבר אתה, בפרטות הרכבות המדרגות זו בזו, ולא כלל בזולתה בשום פנים.

שפת הקבלה דומה לכל שפה מדוברת ועדיפותה, במשמעות הגלומה במלה אחת!

במבט שטחי נראית שפת הקבלה כמין תערובת משלשת הלשונות הנ"ל. אולם המבין להשתמש אתה יווכח שהיא שפה מיוחדת לעצמה, מתחילתה עד סופה. ואין הכוונה על תוארי המלים, אלא על הוראותיהם, שבזה כל ההפרש ביניהם, אשר בשלושת הלשונות הקודמים, כמעט ואין כל הוראה למלה אחת, דהיינו, לאפשר למעיין להבין על מה המלה רומזת, ורק בצרוף של כמה מלים, ולפעמים גם פרשיות, אפשר להבין תוכנם והוראתם. היתרון שבשפת הקבלה היא, אשר כל מלה ומלה שבה, מגלה למעיין את תוכנה והוראתה, בתכלית הדייקנות, לא פחות מכל לשונות בני אדם, אשר כל מלה ומלה יש לה גדרה המדוייקת שאי אפשר להחליפה באחר.

שכחת החכמה

מעת גניזת הזהר, לאט לאט נשכחה כל השפה החשובה הזאת, משום שנתמעטו העוסקים בה, ונעשה הפסק של דור אחד, שהחכם המקבל, לא מסר אותה, למקובל מבין. ומני אז נעשה חסרון שלא יוכל להמנות.

ותראה זאת בעליל, שהמקובל ר' משה די ליאון, שהוא היה האחרון שהחזיק בו, ועל ידו נגלה לעולם, הנה נווכח שלא הבין בו אף מלה אחת, כי באותם הספרים שהוא מביא קטעים מספר הזוהר, ניכר שלא הבין כלל את הלשון, כי פירשהו על-פי לשון התנ"ך, ועירבב מאד את ההבנה, הגם שהוא עצמו היה בעל השגה נפלאה מאד, כפי שיעידו לנו חיבוריו. וכן היה במשך דורות, אשר כל בעלי השגה נתנו את כל ימיהם, בהבנת לשון הזהר, ולא מצאו ידיהם ורגליהם, כי העמיסו בו בדוחקים גדולים, את לשון התנ"ך, ומחמת זה היה להם ספר החתום, כמו לר"מ די ליאון עצמו.

קבלת האר"י ז"ל

עד שבא המקובל היחיד, האר"י ז"ל אשר להשגתו לא היה כל גבול וגדר, והוא שפתח לנו את לשון הזהר, ונתן לנו מהלכים בו. ולולא נפטר בקוצר ימים, אין לשער מדת האור אשר היה נשאב בזהר. ובמעט שזכינו בו, הוכן לנו דרך ומבוא, ותקוה נאמנה, אשר בהמשך איזה דורות תפתח לנו הבנתינו, להבין בו לגמרי.

ועם זה תבין, מה שכל גדולי עולם, שבאו אחרי האר"י ז"ל, הניחו את כל הספרים שחיברו בחכמה זו ובפירושי הזהר ואסרו על עצמם בבל יראה כמעט, וכל מיטב חייהם השקיעו בדברי האר"י ז"ל.

ותדע שאין זה מפני שלא האמינו בקדושתם של המקובלים שהיו לפני האר"י ז"ל. ח"ו להרהר כן, כי כל מי שעינים לו בחכמה, יראה שאין קץ להשגתם של אותם גדולי עולם, בחכמת האמת. ורק פתי הנבער מדעת, יכול להרהר עליהם, - אלא שסדר הגיונם בחכמה, היה על פי שלשת הלשונות הקודמים. היות וכל לשון ולשון, הוא אמיתי ומותאם במקומו, אבל אינו מותאם לגמרי, וגם מוטעה מאד, להבין בסדרים אלו, את חכמת הקבלה האצורה בזהר, להיותה לשון אחר מן הקצה אל הקצה ממש, מהסיבה שנשתכחה כנ"ל, ועל כן אין אנו משתמשין בהסברותיהם, הן בהסברות ר"מ די ליאון עצמו, והן בבאים אחריו. כי דבריהם אינם אמיתיים בפירוש הזהר, ואין לנו עד היום הזה רק מפרש אחד, והוא, האר"י ז"ל, ולא יותר.

לאור האמור לעיל מתבאר לנו, שפנימיות חכמת הקבלה, אינה אחרת, מפנימיות התנ"ך, התלמוד, וההגדה. וכל ההפרש ביניהם, הוא רק בדרכי ההגיון בלבד, והדבר דומה, לחכמה שהעתיקוה לארבע שפות. מובן מעצמו, שעצם מהות החכמה לא נשתנתה כלל, עקב שינוי השפה, וכל מה שיש לנו לחשוב הוא רק, איזה העתקה היא הנוחה יותר ומקובלת יותר למסירת החכמה אל המעיין.

כן העניין שלפנינו, אשר חכמת האמת, כלומר, חכמת התגלות האלקיית, בדרכיו אל הנבראים, בדומה לחכמות החיצוניות, צריכה להמסר דור דור, וכל דור מוסיף איזה חוליא על קודמיו, ובזה הולכת החכמה ומתפתחת, ויחד עם זה, נעשית מוכשרת להתפשטות רחבה יותר בין ההמון. ועל כן, כל חכם מוכרח למסור כל מה שירש בחכמה מהדורות הקודמים, וגם הוספתו עצמו שזכה בה. אל תלמידיו, ואל הדורות הבאים אחריו. ומובן מעצמו, שאף-על-פי שההשגחה הרוחנית, כפי שהיא מושגת על ידי המשיג - אי אפשר כלל למסור לאחר, ומכל שכן לחרות עלי ספר. כי העצמים הרוחניים לא יבואו באותיות הדמיון בשום אופן שבעולם. (ואף-על-פי, שנאמר "וביד הנביאים אדמה" אין זה כפשוטו ח"ו).

סדר מסירת החכמה

אם כן יצוייר שאדם המשיג, יוכל למסור את השגותיו, לדורות ולתלמידים, ודע שעל זה אין יותר מאשר דרך אחד, והוא דרך הענף ושורש, והוא בהיות שמהבורא ית' יצאו כל העולמות כולם, וכל מלואם, לפרטי פרטיות, רק כביכול במחשבה אחת יחידה ומיוחדת, אשר המחשבה עצמה לבדה השתלשלה ועשתה, את כל אלו הריבויים מעולמות ובריות והנהגותיהם, כמבואר בעה"ח ובתקוני זוהר עש"ה.

לפיכך כולם משתוים ממש זה עם זה, כמו חותם ונחתם, אשר החותם הראשון טבוע על כולם. ומתוך זה, העולמות היוצר קרובים למחשבת התכלית, נקראים אצלינו שורשים, והעולמות היותר רחוקים מהתכלית, נקראים אצלינו ענפים. והוא משום שסוף מעשה במחשבה תחילה.

בזה נבין המליצה הרגילה באגדות חז"ל: "וצופה בו מסוף העולם עד סופו". שהיו צריכים לומר מראש העולם עד סופו? אלא שיש שני סופים; סוף על פי הריחוק מהתכלית, דהיינו, הענפים האחרונים שבעולם הזה. ב', סוף הנקרא תכלית הכל, והיינו משום שהתכלית נתגלה, בסוף הדבר.

אבל לפי המבואר אצלינו, ש"סוף מעשה במחשבה תחילה", על כן אנו מוצאים את התכלית בראש העולמות, והוא הנקרא אצלינו, עולם הראשון, או חותם הראשון, אשר כל שאר העולמות, יוצאות ונחתמות ממנו - וזאת הסיבה, שכל הבריאות דומם צומח חי מדבר בכל מקריהם, נמצאים בכל צביונם מיד בעולם הראשון, ומה שאין שם, לא יתכן כלל שיתגלה עוד בעולם, כי אין לך נותן מה שאין בו.

שורש וענף בעולמות

ובזה קל להבין, עניין שורש וענף בעולמות, כי כל הריבויים שבדומם צומח חי מדבר שבעולם הזה, יש לו שכנגדו של כל פרט ופרט בעולם העליון ממנו, בלי שום הפרש כלל וכלל בצורתם, רק בחומר שלהם בלבד, כי החיה או האבן שבעולם הזה הוא חומר גשמי, והחיה והאבן הנמצאים כנגדם בעולם העליון, הוא חומר רוחני, שאינו תופס לא מקום ולא זמן, אמנם האיכות שבהם הוא ממש אחד, וזהו ודאי שצריכים להוסיף כאן, עניין יחס החומר על הצורה, שזה מותנה גם באיכות הצורה כמובן. ועל דרך זה, מרביתם של הדצח"ם שבעולם העליון, תמצאם כמותם ודוגמתם ממש בעולם שבעלי העליון וכו', עד עולם הראשון ששם כבר נמצאים כל הפרטים, בגמר מלאכתם, בסוד הכתוב"וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד".

וזה שכתבו המקובלים, שהעולם נמצא במרכז הכל, שהוא להורות על האמור, אשר הסוף מעשה הוא-עולם הראשון, דהיינו, התכלית והריחוק מהתכלית נקרא, ירידת העולמות ממאצילם, עד לעולם הזה הגשמי, הרחוק מהתכלית יותר מכולם. אבל סופם של הגשמיים כולם להתפתח לאט לאט, ולבוא עד תכליתם שחשב עליהם הבורא ית', דהיינו, עולם הראשון, שבערך עולם הזה, שאנו נמצאים בו, הוא עולם האחרון, דהיינו סוף דבר, וממילא נדמה הדבר שעולם התכלית, הוא עולם האחרון, ואנו בני עולם הזה, באמצע ביניהם.

מהות חכמת האמת

ועם זה מובן, אשר כמו שהתגלות מין החי בעולם הזה וסדרי קיומו, היא חכמה נפלאה, כן התגלות השפע האלקי בעולם, הן מציאות המדרגות, והן דרכי פעולותיה, עושים ביחד חכמה נפלאה, הפלא ופלא, הרבה יותר לאין ערוך על חכמת הפיזיקה. משום שחכמת הפיזיקה, היא רק ידיעה מהסדרים שבמין פרטי, המצוי בעולם פרטי, והיא מיוחדת רק לאותו הנושא שלה בלבד, ואין שום חכמה אחרת נכללת בה.

מה שאין כן בחכמת האמת, עקב היותה ידיעה כללית מכללות הדצח"ם הנמצאים בכל העולמות, ובכל מקריהם וסדריהם, כאשר נכללו במחשבת הבורא ית', דהיינו, בנושאים התכליתיים, אשר משום זה, כל החכמות שבעולם מקטנם עד גדלם, נכללים בה, באופן הפלא ופלא, על היותה משוה כל מיני החכמות השונות זו מזו, ורחוקות זו מזו, כרחוק מזרח ממערב, משוה אותם בסדר השוה לכל, כלומר, עד שסדרי כל חכמה מחוייבים לבוא בדרכים שלה, למשל, חכמת הפיזיקה מסודרת ממש על פי סדר העולמות והספירות, וכן חכמת האסטרונומיה מסודרת על פי אותו הסדר, וכן חכמת המוזיקה וכו' וכו', באופן שבה אנו מוצאים אשר כל החכמות מסתדרות ובאות על פי קשר אחד ויחס אחד, וכולן דומות אליה כיחס הבן אל מולידו, אשר משום זה, מותנים זה מזה, כלומר, שחכמת האמת, מותנה מכל החכמות, וכן כל החכמות מותנים ממנה, ומשום זה אין אנו מוצאים מקובל אמתי, שלא יהיה לו ידיעה מקפת בכל חכמות העולם כידוע, עקב היותם רוכשים אותם, מתוך חכמת האמת גופה משום שהמה כלולים בה.

סוד היחוד

ועיקר הפלא שבחכמה זו, היא ההתכללות שבה, כלומר, שכל פרטי המציאות הגדולה הולכים על ידה, ומתכללים ומשתלבים ומתיחדים, עד שבאים בדבר אחד - הכל יכול וכללם יחד.

כי מתחילה מוצאים בה אשר כל חכמות תבל שקופים בה, ומסתדרים בה, על פי סדריה ממש. ואחר זה אנו מוצאים, שכל העולמות והסדרים שבחכמת האמת עצמה, שריבויים הוא לאין ערך, הנה מתיחדים תחת עשר מציאויות בלבד, שנקראים עשר ספירות. ואחר כך עשר ספירות אלו מסתדרים ובאים, בארבעה דברים, שהם ארבע אותיות שם בן ד'. ואחר כך כל ארבעה דברים אלו, מסתדרים ובאים ונכללים בקוצו של יוד, הרומז על אין סוף ב"ה, באופן שהמתחיל בחכמה, מחוייב להתחיל בקוצו של יוד, ומשם לעשר ספירות שבעולם הראשון הנקרא עולם אדם קדמון ומשם רואה ומוצא איך כל הפרטים הרבים לאין ערך, הנמצאים בעולם האדם קדמון כולם נמשכים ויוצאים, על סדר החיוב, של קודם ונמשך, באותם החוקים שאנו מוצאים באסטרונומיה ובפיזיקה, כלומר, חוקים קבועים מתחייבים זה מזה בהחלט, חוק ולא יעבור, שמשתלשים זה מזה, מקוצו של יוד עד לכל הריבויים שבעולם האדם קדמון ומשם נחתמים והולכים זה מזה, מארבע העולמות, על דרך חותם ונחתם, עד שאנו באים לכל הריבויים שבעולם הזה, ואחר כך חוזרים חלילה להכלל אחד בחברו, עד שכולם באים לעולם האדם קדמון, ואחר כך לעשר ספירות, ואחר כך לשם בן ד', עד לקוצו של יוד.

ואין לשאול, אם החומר הוא בלתי ידוע, איך אפשר לעסוק בו בדרכי ההגיון? הנה אמנם תמצא כיוצא בהם בכל החכמות, למשל, בעת שעוסקים באנטומיה, באברים נפרדים ופעולתם זה על זה, הרי אין לאברים האלו שום דמיון, אל הנושא הכללי, שהוא האדם השלם החי, אלא שבהמשך הזמן, כשיודעים את החכמה על בוריה, אפשר לעשות יחס כללי של כל הפרטים, אשר הגוף הכללי מותנה מהם. כן הדבר הזה: הנושא הכללי הוא דבר התגלות האלקיית לנבראיו, בסוד התכלית, כמ"ש: "כי מלאה הארץ דעה את ה'".

אמנם המתחיל בה, ודאי שאין לו שום ידיעה, בנושא הכללי הזה המותנה מכללות כולם, ומוכרח משום זה לרכוש לו כל הפרטים, וסדר פעולתם זה על זה, וגורמיהם בדרך קודם ונמשך, עד שגומר כל החכמה. וכשיודע הכל על בוריה, אם בעל נפש מזוכך הוא, בודאי יזכה בסופו של דבר לנושא הכללי.

ואפילו אם לא יזכה, סוף סוף זכיה גדולה היא, לקנות איזה תפיסה מחכמה רבה גדולה זו, שיתרה מעלתה על שאר החכמות, כערך הנושאים שבהם, וכפי שמעריכים היתרון של הבורא ית', על נבראיו, כן החכמה הנשואה עליו ית' חשובה ועולה על החכמה הנשואה על נבראיו.

ולא מטעם הבלתי נתפס, נמנעים העולם להגות בה, כי האסטרונום אין לו שום תפיסא בכוכבים ופלאנטין, אלא במהלכים שהם עושים, בחכמה נפלאה מתוקנת ונערכת מראש, בהשגחה נפלאה. ואם כן גם הידיעות שבחכמת האמת, אינו נעלם יותר מזה, כי המהלכים מתבארים היטב אפילו למתחילים, אלא כל המניעה היתה משום שהמקובלים העלימוה מהעולם בחכמה גדולה.

נתינת רשות

שמח אני שנבראתי בדור כזה, שכבר מותר לפרסם את חכמת האמת. ואם תשאלוני מאין אני יודע שמותר הוא? אשיב לכם, משום שניתן לי רשות לגלות, כלומר, שעד עתה לא נגלו לשום חכם, אותם הדרכים שאפשר לעסוק עמהם בפרהסיא בפני כל עם ועדה, ולהסביר כל מלה ומלה על אופנה, כי גם אנכי נשבעתי לרבי, שלא לגלות, כמו כל התלמידים שקדמוני. אבל שבועה זו, ואיסור זה, אינם חלים זולת על אותם הדרכים הנמסרים בעל פה, מדור דור, עד הנביאים ומעלה, כי הדרכים האלו, אם היו מתגלים להמון העם, היו מביאים הפסד רב, מטעמים הכמוסים לנו.

אמנם אותו הדרך, אשר אני עוסק בספרי הוא דרך המותר, ואדרבה נצטויתי מפי רבי להרחיבו כמה שאפשר לי, ומכונה אצלינו דרך התלבשות הדברים. ועין במאמרי רשב"י, שלדרך הזה מכנה נתינת רשות. וזהו שהעניק לי ה' במדה שלמה, אשר מקובל אצלינו, שזה אינו תלוי בגאוניות של החכם עצמו, אלא במצב הדור, על דרך שאמרו ז"ל "ראוי היה שמואל הקטן וכו' אלא שאין דורו זכאי לכך", ועל כן אמרתי שכל זכייתי בדרך גילוי החכמה, הוא מסבת הדור שלי.

שמות מופשטים

טעות גדולה היא לחשוב, שלשון הקבלה משמשת בשמות מופשטים, אלא אדרבה היא אינה נוגעת אלא רק בממשיות, אכן יש דברים בעולם שהם ממשיים, אף-על-פי שאין לנו תפיסה בהם, כגון: המגנט, החשמל ודומיהם, עם כל זה, מי פתי אשר יאמר שהשמות הללו המה שמות מופשטים? הרי אנו מכירים היטב את פעולותיהם, ומה איכפת לנו שלא ידוע לנו שם עצמותו, סוף סוף, אנו מכנים אותו, לבחינת נושא ודאי, אל הפעולות המתיחסות אליו, והוא שם ממשי. ואפילו תינוק המתחיל לדבר, יכול לכנותם בשם, אם רק הרגיש את מעשיהם באפס מה, וזה חוקינו, כל מה שלא נשיג לא נגדירהו בשם.

אין עצמות נתפס בגשמיים

ולא עוד, אלא אפילו הדברים המדומים לנו, למושגים בעצמותם, כגון, האבן והעץ, הנה אחר חקירה נאמנה, הרי אנו נשארים, באפס ההשגה בעצמותם, כי לא מושג לנו אלא פעולותיהם המתפעלים בשיתוף עם נגיעת חושינו בהם.

נפש

למשל, כשהקבלה אומרת: ששלשה כוחות הם. א': גוף. ב': נפש בהמי. ג': נפש דקדושה. אין הכוונה על עצמות הנפש, כי עצמות הנפש הוא פלואידום. והוא מה שהפסיכולוגים קוראים "האני" והמטריאליזם "אלקטרי". ולדבר מה בעצמותה, הוא איבוד זמן, בהיותה בלתי מסודרת תחת התפעלות בנגיעת חושינו, כמו כל העצמים הכוללים הגשמיים, אבל מתוך שאנו רואים בעצמות הפלואידים הזה שלש מיני פעולות בעולמות הרוחניים, אנו מבחינים אותם היטב, על פי שמות נפרדים, על פי פעולותיהם הממשיים בעולמות העליונים. ואם כן, אין כאן שמות מופשטים, אלא אדרבה ממשיים במלוא מובן המלה.

יתרון פירושי על פירושים קודמים

אפשר להעזר לפרש ענינים מחכמת הקבלה, על-פי חכמות חיצוניות, היות שחכמת הקבלה היא השורש לכל, וכולם כלולים בה. יש שנעזרו מאנטומיה עד"ה "מבשרי אחזה אלוקי", ויש שנעזרו מחכמת הפילוסופיה, והאחרונים השתמשו ביותר בחכמת הפסיכולוגיה. אבל כל אלה אינם נבחנים לפירוש אמיתי, משום שאינם מפרשים כלום בחכמת הקבלה גופה, אלא רק מראים לנו איך יתר החכמות כלולים בה, ולכן המעיינים לא יכולים להסתייע ממקום אחד למקום אחר. ... ... ... אף-על-פי שחכמת עבודת ה' היא החכמה הקרובה יותר, לחכמת הקבלה, מכל החכמות החיצוניות. ואין צריך לומר, שאי אפשר להסתייע כלום מהפירושים על פי חכמת האנטומיה, או על פי פילוסופיה - ועל כן אמרתי, שאני המפרש הראשון - על פי שורש וענף, וקודם ונמשך. ולכן אם יבין אדם מתוך פירושי איזה עניין, הוא יכול להיות בטוח שבכל מקום שימצא אותו העניין בזוהר ובתיקונים, יוכל להסתייע, כמו בפירושים על הנגלה שאפשר להסתייע ממקום אחד לכל המקומות.

וסגנון פירושים על-פי חכמות חיצוניות הוא ביטול זמן, כי אינה אומרת יותר מבחינת עדות מאמיתיות האחד על השני, והנה חכמה חיצונית, אינה צריכה לעדות, כי ההשגחה הכינה חמשה חושים לעדותה, ובקבלה: (על כל פנים) צריכים להבין טענת הבעל דבר, בטרם שמביאים עדים על הטענה.

סגנון פירושים ע"פ חכמות חיצוניות

ובזה מקור טעותו של הרב שם טוב, שפירש את המורה נבוכים על-פי חכמת הקבלה, והוא לא ידע, או עשה עצמו כלא יודע, שאפשר לפרש גם את חכמת הרפואה, או כל חכמה אחרת, על-פי חכמת הקבלה, לא פחות מאשר את חכמת הפילוסופיה. להיות שכל החכמות כלולים בה, ובחותמה נחתמו. אמנם ודאי, שהמורה נבוכים לא התכוון כלל למה שפירש השם טוב ז"ל, והוא לא ראה איך... בספר יצירה פירש הקבלה, על-פי הפילוסופיה. וכבר הוכחתי שסגנון פירושים אלו, אינם אלא ביטול זמן, כי חכמות חיצוניות אינם צריכים עדות, וחכמת הקבלה בטרם התפרשו דבריה, אין טעם להביא לה עדים, על אמיתיות דבריה. בדומה לתובע, שבטרם הספיק לברר טענותיו, מביא עדים לאמת דבריו (פרט לספרים העוסקים בעבדות ה' כי חכמת עבדות ה' צריכה באמת עדים על אמיתותה והצלחתה, ויש להסתייע ממקום חכמת האמת). אמנם כל החיבורים הנמצאים בסגנון זה אינם ח"ו לבטלה, כי לאחר שנבין היטב ביאור החכמה על-פי עצמה, נוכל להסתייע הרבה בעניין ההקש, איך כל החכמות נכללים בה, וגם האופנים איך לבקשם וכו' וכו'.

סוד השגת החכמה

שלוש סדרים יש בחכמת האמת ואלו הם: א': בחינת המקוריות שבחכמה, והיא אינה צריכה לשום עזר אנושי, כי כולה מתנת אלוקים היא, ובחלקה לא יתערב זר.

ב': ההבנה שבמקורות האלו שהשיג ממרומים, בדומה לאדם שהעולם ומלואו ערוך לפניו, עם כל זה הוא צריך לשקוד הרבה, להבין את העולם הזה, אף-על-פי שרואה הכל בעיניו, יש פתאים ויש חכמים. ההבנה הזאת נקראת חכמת האמת, שאדם הראשון, היה הראשון, למקבלים סדר של ידיעות מספיקות להבין ולהצליח ולנצל עד לקצה, מכל מה שראה והשיג בעיניו. וסדר ידיעות אלו, אינם נמסרים, אלא מפה אל פה. גם נוהג בהם סדר של התפתחות, שכל אחד יכול להוסיף על חברו, או ח"ו לסגת אחורנית (מה שאין כן בבחינה הראשונה, כולם מקבלים באופן שוה, מבלי להוסיף, ומבלי לגרוע, בדומה לאדם, בהבנת המציאות שבעולם הזה, אשר בראיתה הכל שוים, מה שאין כן בהבנתה, יש המתפתחים והולכים דור דור, ויש נסוגים לאחור). וסדר מסירתה, מכונה לפעמים, מסירת שם המפורש, והיא נמסרת בתנאים רבים - אבל רק בעל-פה, ולא בכתב.

ג': הוא סדר שבכתב, והוא עניין חדש לגמרי. כי מלבד שנמצא בו הרחבה יתירה להתפתחות החכמה, אשר כל אחד מוריש בסגולתה כל הרחבת השגותיו, לדורות הבאים אחריו, הנה עוד נמצא בה, סגולה מפוארת, אשר כל העוסקים בה, אף-על-פי שאינם מבינים עדיין מה שכתוב בה, מזדככים על ידה ומאורות העליונים מתקרבים אליו - ולסדר הזה, יש ארבע שפות כמ"ש לעיל, ושפת הקבלה עולה על כולם, כנ"ל עש"ה.

סדר מסירת החכמה

הדרך המוצלחת ביותר למשתוקק ללמוד את החכמה, הוא לחפש חכם מקובל אמיתי, ולציית לו ככל אשר ישים עליו, עד שיזכה להבין את החכמה מדעתו, דהיינו הבחינה הראשונה, ואחר כך יזכה למסירתה בעל-פה, שהיא בחינה השניה. ואחר כך לההבנה שבכתב, שהיא הבחינה השלישית. כי אז יירש כל החכמה ומכשיריה בנקל מרבו, וישאר לו כל זמנו להוסיף הרחבה, ולהתפתחות.

אמנם במציאות קיימת דרך שניה, כאשר מרוב השתוקקותו הגדולה, יפתחו עליו מראות השמים, וישיג בעצמו כל המקוריות, שהיא הבחינה הראשונה, ואחר כך הוא מחוייב אמנם לטרוח ולהתיגע הרבה, עד שמוצא רב חכם שיוכל להכפף, ולשמוע לו ולקבל החכמה בבחינת המסירה פנים אל פנים, שהיא הבחינה השניה, ואחר כך לבחינה השלישית. ומתוך שאינו נסמך לחכם מקובל מתחילתו, באים לו ההשגות ביגיעה גדולה התופסים זמן רב, ונשאר לו זמן מועט להתפתח בה, או יקרה לפעמים, שהשכל יבוא לאחר הזמן, כמ"ש "וימותו ולא בחכמה", והם צ"ט אחוזים, אשר נקראים אצלינו "עיילי ולא נפקי", ודומים לפתאים והבורים שבעולם הזה, שרואים עולם ערוך בעיניהם ואינם מבינים אותו ולא כלום, חוץ מלחמם שבפיהם.

אמנם גם בדרך הראשון לא כולם מצליחים, כי מרביתם, אחר שזכו להשגה, זחה דעתם עליהם, ואינם יכולים להכפף למשמעת רבם כפי הצורך, כי אינם ראויים למסירת החכמה, ובמקרה זה מוכרח החכם להסתיר את גופי החכמה מהם, "וימותו ולא בחכמה", "עיילי ולא נפקי" - וכל זה, כי במסירת החכמה, ישנם תנאים גדולים ועצומים, הנובעים מסיבות הכרחיות, ועל כן מעט מעט המה שמצליחים לישא חן בעיני רבם עד שימצאו אותם ראויים לדבר הזה. ואשרי הזוכה.