ד' עולמות

ד' עולמות

הנה כלל ההשגה בא, בחומר וצורה שהתחלתם הוא הישות, וגם המושג מקיים "הישות" שהוא מופשט מחומר וצורה שזהו בחינת "ד' עולמות", המושגים בכל דבר נמצא (פי', עולם הוא משפיע ומקבל), וכל עסקינו הוא בחומר וצורה בחינת יצירה ועשיה, שעליהם נופל העבודה, כי הבריאה היא כלל שלהם, ואינה מתפשטת בתפישת השכל כל כך, ועיקר היא הצורה שהיא מחלקת העשיה, כלומר החומרים, לפרטים רבים, אשר כל פרט יש לו צורה מיוחדת כמובן, ובו מתדבק השכל היטב ומתפשט על ידו בהרחבה, להתבונן דבר מדבר, לחלק ולהבדיל דבר מדבר, שזו תכלית העבודה להכיר יתרון האור על החושך בכל הפרטים הנמצאים. וכמ"ש "הכל במחשבה אתבריר".

ד' צורות: נקודה, קו, שטח, מעוקב

והנה כלל הצורות שבעולם הם: נקודה, קו, שטח, וגם מעוקב שהוא שטח כפול ומכופל מכל הרוחות, אשר ארבע צורות אלו כוללות כל מיני צורות שבעולם, וכל מה שנמצא ביבשה, נמצא בים החכמה, דהיינו, בעולמות עליונים שהעוה"ז אינו אלא כחומר חותם משתלשל מעולמות הרוחניים של מעלה המעותדים לנו להשיג לעולם הבא.

אבל בזמן העבודה, דהיינו, במציאותינו בעוה"ז אין לנו שום השגות אחרות זולת אם הן באות מלובשות בלבושים גשמיים. שהמה צורות גשמיות, אשר בלעדם אין לנו שום תפיסת יד להבין ולהשיג דבר מה, כמובן.

ולכן מושג לנו המהוה כל הוין בשם הוי' שכוללים כל מיני צורות המתחלקות שבעולם, שהם: נקודה קו - "יוד" "ואו", וב' ההין - שטח ומעוקב, אשר ה' אחרונה היא התגלות ה' ראשונה, אלא יותר בהתגשמות, דהיינו, צורה שתופסת מקום. מה שאין כן שלש צורות הקודמות, אינן תופסות מקום כלל והבן.

ובאמת מושגת גם כן התחלת הנקודה, שזה מרומז בקוצו של יוד וזה הטעם שהשם הזה מקור לכל השמות, פירוש, כל שם הוא בחינת משפיע ומקבל, כי לית מחשבה תפיסא בעצמותו כלל, אלא בהשפעות המגיעות לנו ממנו ית', בסוד "מלאה הארץ קניניך", ובזה כל הבריאה הזאת היא שמותיו ית'. והעובד המשגיח על הדבר, ומייחד הדבר לשורשו, מקדש שם לשמים, פירוש, שם הוא אותו הדבר שמתבונן עליו ומכיר המשפיע שלו, וזה הדבר הוא המקבל, שזהו שם מ שמים ים משמ ים, וזה סוד "מי ברא אלה" והבן היטב.

וז"ס ... ... דהיינו, חלק אחד מנבראי העוה"ז נמצא בחושך בלי שם, פירוש, שאנשים לא יוכלו להתבונן עליו, שזה הדבר נשפע ממנו ית', מפני שמתראה שהוא נגד רצונו כביכול, והנה בכלל נדע שמלכותו בכל משלה, וכשהעובד בא אל אותו הדבר ועומד עליו ומתבונן עליו שגם זה מושפע מטובו ית', הרי זה מקדש שם שמים, ומעלה הניצוץ הקדוש מהקליפה שהוא נרגן מפריד אלוף. ולפי גודלו של הבירור וההכרה במחשבת העובד, כן יתגדל ויתקדש ה"שם". ובכלל כל ישראל מאמינים ומיחדים שמו פעמים בכל יום באהבה, אבל היחוד הזה צריך לבוא במחשבת העובד על כל ... ... ... ובהכרה שלמה, וזה נקרא העלאת מיין נוקבין וירידת מיין דוכרין, כי היגיעה ... ... ... שהיא מ"ד ועולה וחוזר כמה פעמים וכל פעם תוסיף הכרתו עד ... ... ... והעובד הזה נעשה שותף לקב"ה במעשה בראשית, וכמו שהקב"ה בורא עולמות גם הוא בורא עולמות, שזהו גם כן בחינת עולם מלא, - משפיע ומקבל, שנקרא עולם, דהיינו שמים וארץ וז"ש שצדיקים בוראים תמיד שמים וארץ חדשים, דהיינו כנ"ל.

מעשה המצוות

והגם שבאמת הכל במחשבה אתברירו, מכל מקום צריך גם כן לאתער עובדא לתתא בפועל ממש, כי כל דבר צריך להתפשט, עד עולם העשיה ממש, שזה הוא גילוי האמיתי, אשר הקדושה וגילוי מלכותו יתפשט עד לעשיה, "ויכירו כולם" וכו'. ולכן לתכלית הסגולה היא: לעורר על כל דבר יחוד השם, דבר מעשה. וזה סוד כל מעשה המצוות.

ג' בריתות

ובזה תבין ג' הבריתות: ברית עינים, ברית הלשון, ברית המעור. פירוש, עיקר היחוד והעלאת מיין נוקבין במחשבתו נעשה, מכל מקום הכרה זו לא נשלמה עדיין שמה, טרם שמתגלה הכרתו הפנימית לחוץ, על גבי אברי המעשה שלו, ובשלש מקומות נרצים ונראים פני האדון ה': א' ברית הלשון, ב' עינים, ג' מעור, כל דבר לפי בחינתו שלו, יש דבר שנגמר במתדבק בו על ידי מראה עיניו, ויש לך דבר שנגמר בדיבור או על ידי מעשה ממש.

והנה בברית המעור, כל הממעיט בו משובח, והראיה, כי עינים יפה העבודה בהם, בין לפני עצמו ובין לחברו, אבל בברית המעור לגבי עצמו חלילה עבירה גדולה, ובאשתו אמרו, וג"כ כאלו כפאו שד. והטעם: כי האדם הוא הדרגא האחרונה של כל הקדושה, ולכן הקליפה מלבישה את הנה"י שלו והבן. וז"ש נתחממו נעשו אש. ואש כי פרח השם (אותיות י"ה) והבן.

ואפשר שז"ס: "עולמתא שפירתא דלית לה עיינין". כי ידוע שכל פרצוף מלביש את נה"י דפרצוף עליון, ונמצא בחינת פה של התחתון, יסודו של עליון כידוע. וא"כ יש לומר, שעינים של תחתון הוא במקום יסוד של עליון, ונמצא שבחינת עינים של עליון חסר לו לגמרי. והבן.

היוצא מזה שאנו מלבישים לקדושה רק בבחינת עינא ופומא שלנו, ולכן כל היחודים שלנו אינם אלא באותן שתי בריתות: פה ועין. ותדע, כי כן הטביע הבורא ית' כח באותן שתי בריתות, למסור כל צורות העולם מאחד לחברו, דהיינו, רב לתלמיד, או בכתב, או בעל פה. נמצא שיש כח בעין, לקבל כל חכמות שבעולם על ידי הכתב, וכן בפה, להשפיע כל טוב העולם לחבירו.

... ... ... בריאת כל העולמות לא היו אלא בשביל התורה ובשביל ... ... ... כביכול חכמה עליונה סתימאה, להגיעה לישראל ולכן שימש ... ... ... ג' בריתות הנ"ל שז"ס תורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהכתב ... ... ... משפיע וכו' והכל אחד.

אותיות ונקודות

מעברות השפעה שלהם המה על ידי אותיות ונקודות, שהעין אינו תופס יותר מאותיות ונקודות, שמתוכם לבבו יבין, וכן הפה, אינו מושפע כלום ממנה, זולת על ידי אותיות, ולכן נקרא לב מפני שמקבל החכמה על ידי לב נתיבות ההשפעה, דהיינו כ"ב אותיות ועשרה נקודות, כי זה עיקר צורות העולם ומלואה בגדרי החכמה וחיות העולם ודו"ק.

וזה סוד ד' אותיות שם הוי' שהם הכוללים כל צורה בכתב ודיבור, כי בנין האותיות הם מנקודה וקו, וכל נקודה צמצום, וכל קו התפשטות.

עצמות וכלים

עצמות וכלים סובב על ב' מיני אורות: א: המתיחס אל הפועל. ב: המתיחס אל הנפעלים. וז"ס דכר ונוקבא, קו ורשימו, נשמה וגוף, מלך ומלכות, קוב"ה ושכינתיה, חסד ודין, שביחוד האמיתי ישתלם העבודה.

העצמות שולט ומתגלה על הכלי כפי התעוררות הכלי והכנתו, וז"ס מצבי זו"ן, כי כל ענין נוקבא, אינו אלא ענין המקבלים לפי הכנתם בעבודתם.

ואלו ב' בחינות נבחנים בכל הברואים, וטבע העצמות שאינו מתראה לעין זולת על ידי הכלי שמלובש בו, ועל ידי הכלי יושתמש ההכרה וכמעט שלא יותפס בהכרה שום חלק מהעצמות, זולת הכלי שבו מלובש העצמות, ומבשרי אחזה, וכיון שיוכר קרבת הבורא לנבראיו על ידי התורה בסוד המתנה לכן ממתנה נחלי אל, שזה ממש בחינת הבורא, שאפשר לומר בהחלט שמכירים אותו ית' הגם שבעצמותו ית' לית מחשבה תפיסא, דאם אתה אומר שמכיר את אחיך הנולד עמך ביחד, לא תכיר בו יותר מכלי שלו שעצמותו מלובש בו והבן ודו"ק.

וכמובן בכל דיבורי תורה ותפלה שמורגש הנהגתו ית' לעין הרואה, נאמר עליהם גילוי אלקות ממש והכרה טבעית כנ"ל. וז"ע "אורייתא וקב"ה וישראל חד הוא" והבן.