פרשת ויגש שלבי הסולם

מהו שעל ידי יחוד קוב"ה ושכינתה כל העוונות מתכפרים

תש"ן - מאמר י"ג

1989/90 - מאמר 13

בזה"ק (ויגש, דף ז', ובהסולם אות כ"ג), כתוב שם וזה לשונו "רבי יהודה פתח ואמר, כי הנה המלכים נועדו, זהו יהודה ויוסף, כי שניהם היו מלכים". (ובאות כ"ז) אומר רבי יהודה "כי כשנגלה הרצון והיחוד, אז שני העולמות זו"ן מתקשרים יחד ונועדים יחד, זה ז"א, לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות, ללקוט ולאסוף לתוכה את השפע, ואז כי הנה המלכים נועדו". (ובאות כ"ח) אומר "עברו יחדיו, משום שכל העוונות שבעולם, אינם נעברים להתכפר, עד שזו"ן מתחברים יחד", כמו שכתוב "ועובר על פשע, ועל דרך זה עברו יחדיו, עברו העוונות נתכפרו". (ובאות ל') אומר "המה ראו כן תמהו, כשהמלכים נועדו ברצון אחד, אז המה ראו אותו הרצון של שני העולמות, זו"ן, כן תמהו נבהלו נחפזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מן העולם ואינם יכולים לשלוט, ואז נעבר קיומם, ונעברו שליטתם", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מדוע תלוי כפרות עוונות בחיבור שני עולמות, הנקראים "ז"א ומלכות", שאומר "כי המלכים נועדו, עברו יחדיו". ועוד יש להבין, מדוע הם לא מתחברים תמיד, אלא שיש זמן שהדינים שולטים, כמו שכתוב "המה ראו כן תמהו, נבהלו נחפזו על ידי כפרות עוונות, שכפרות עוונות באות על ידי חיבור ז"א ומלכות". אם כן הם לא תמיד מחוברים. ומדוע הוא כך, מי הוא המעכב, שלא יהיו תמיד מחוברים ושלא תהיה שליטה להדינים.

ידוע, שכל העוונות באים על ידי הרצון לקבל לעצמו. היינו, היות שכל הנבראים באים מבחינת המלכות, הנקראת "רצון לקבל", שזהו עיקר הבריאה, הנקראת "בריאה יש מאין", שענין החסרון הזה, שהנבראים משתוקקים לקבל הנאה ותענוג בכדי למלא חסרונם, באים מהרצון שבמלכות.

וכפי שלומדים, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, והנאה והתענוג נמדדת בשיעור החסרון וההשתוקקות להדבר, כך בשיעור זה יכולים להנות בעת השגת הדבר. ומסיבה זו נברא בחינת מלכות, שהיא כוללת כל שיעור חסרון להאור והשפע, שהבורא רצה לתת להנבראים.

המלכות הזו היא הרצון לקבל הכללי. כלומר, שצריכים לומר, כפי שיעור טוב ועונג שהיה בדעתו לתת להנבראים, בשיעור זה ברא את החסרון להאור הזה. וזה מכונה בדברי האר"י הקדוש בשם "אין סוף". ובכדי שלא יהיה ענין נהמא דכסופא בעת קבלת התענוג, נעשה ענין תיקון, הנקרא "צמצום והסתר", שהטוב ועונג אינו מאיר, אלא לפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע, כי בזה יתוקן ענין הבושה כנ"ל. וכך היה הסדר בקדושה, שאף פעם לא יקבלו יותר מכפי שיעור שיכולים לכוון בע"מ להשפיע.

אולם אחרי התיקון הזה, נמשכים עוד דברים. היינו, שנעשו דבר חדש, שהוא ענין שבירת הכלים. שהיה התערבות הרצון לקבל לעצמו בקדושה, שמסיבה זו הכלים נשברו. והיה גם ענין חטא של עץ הדעת, שזה גרם, שניצוצין קדושים נפלו לתוך הקליפות. נמצא, ששבירת הכלים וחטא של עץ הדעת גרמו בזה, שהנבראים הבאים אחרי זה, שהרצון לקבל, מקבל חיותו מאבי"ע דקליפה.

וזה כמו שכתוב בהקדמה לספר הזהר (אות י', י"א) וזה לשונו "ובכדי לתקן דבר הפירוד הזה, המונח על הכלי של הנשמות, ברא יתברך את כל העולמות כולם. והבדילם לב' מערכות, שהן ד' עולמות דקדושה, ולעומתם ד' עולמות אבי"ע דטומאה. והטביע את הרצון להשפיע במערכת אבי"ע דקדושה, והסיר מהם הרצון לקבל לעצמו, ונתן אותו במערכת העולמות אבי"ע דטומאה. ונמצאו בגללו נפרדים מהבורא ומכל העולמות דקדושה".

ובהאמור יוצא, שהאדם, כל זמן שלא יצא משליטת הרצון לקבל לעצמו, זה מביא לו שיעשה חטאים, היינו להיות נפרד מהקדושה. כלומר, שעל ידי העוונות האדם מתרחק יותר מהקדושה ונמשך לתוך הקליפות. לכן נמשך מזה, שכל אחד מהנבראים גורם על ידי חטאו פירוד בשורש נשמתו, במלכות דאצילות, שהיא הכלל של כל הנשמות, שלכן מלכות נקראת "כנסת ישראל", שהיא המלכות דקדושה, שיהא נפרדת מהקדושה. שזה נבחן, שהאדם גורם על ידי חטאו ירידת קדושה בקליפה.

נמצא, שזה נבחן, שגורם בשורש נשמתו פירוד בין קוב"ה ושכינתה. זאת אומרת, המלכות אינה בהשתוות הצורה עם ז"א. שז"א נקרא "המשפיע", בחינת קוב"ה, ומלכות היא המקבלת, שהיא ההיפך מן המשפיע. כלומר, שכל החטאים באים רק מזה שהאדם רוצה למלאות את הרצון לקבל לעצמו. נמצא, שגורם פירוד למעלה בשורש נשמתו, שהוא במלכות.

וכשהאדם עושה תשובה. ומהו התשובה. שהאדם מקבל על עצמו, הוא שהאדם אומר, שמהיום והלאה הוא יעשה הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היינו שכל המעשים יהיו בע"מ להשפיע, שזה נקרא "השתוות הצורה". נמצא, שעל ידי התשובה, הוא גורם שבשורש נשמתו, במלכות, יהיה גם רק להשפיע. כדוגמת ז"א שהוא המשפיע, הנקרא בחינת קוב"ה.

וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתה". היינו, כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כמו כן מלכות, הנקראת בחינת "שכינתה", היא בע"מ להשפיע". ממילא הקב"ה יכול להשפיע למלכות. ואז השפע נמשך למטה. נמצא, שעל ידי החטא נעשה פגם למעלה, שגרם פירוד. ועתה על ידי התשובה נתקן הפירוד, ונעשה בחינת יחוד. וזה נקרא, שעל ידי היחוד עברו העוונות, היינו הקלקולים מה שהוא גרם, על ידי מעשיו נתקנו.

ובזה יש לפרש מה שכתוב "שובה ישראל עד ה' אלקיך". מהו הפירוש "עד ה' אלקיך". אלא ידוע, ש"ה'" נקרא בחינת ז"א, שהוא מידת הרחמים, היינו בחינת משפיע. "אלקיך" הוא בחינת דין, היינו בחינת מלכות, שהיא הרצון לקבל שעליה היה צמצום ודין, שאסור להשתמש עם הרצון לקבל בלי תיקון המסך, הנקרא, בע"מ להשפיע.

והיות שעל ידי זה שישראל חטאו, גרמו שבחינת מלכות נתרחקה מז"א, שהוא נקרא "משפיע", כנ"ל, כי כל החטאים באים רק מהרצון לקבל לעצמו. נמצא, שעל מלכות שורה בחינת דין. לכן צריכים לעשות תשובה, בשיעור שהמלכות יתקרב לבחינת ז"א, הנקרא "השתוות הצורה" ובחינת "דביקות".

היינו, כמו שז"א משפיע, כמו כן גם מלכות תקבל תיקון כזה, שעל ידי זה שעושים תשובה, שאומרים, שמכאן ולהבא כל המעשים יהיו בע"מ להשפיע, שנקרא "רחמים", כמו ז"א. נמצא, שהתשובה גורמת, שהמלכות הנקראת "מידת הדין" לפני התיקון, לאחר התיקון היא נעשית רחמים, כמו ז"א.

ובזה יש לפרש "שובה ישראל", היינו שהתשובה שהאדם צריך לעשות, הוא, שיעשה מן מלכות, הנקרא "אלקיך", שהיא מידת הדין, שיהיה בחינת ה', שהוא בחינת רחמים. שעל ידי היחוד הזה נתקן כל הקלקולים שהעוונות גורמו, שתהיה התרחקות בין קוב"ה ושכינתה, נתקן עתה. נמצא, שעל ידי היחוד נתכפרו כל העוונות.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע תלוי כפרות עוונות בחיבור שני עולמות, הנקראים "ז"א ומלכות". אלא כנ"ל, שעל ידי זה שעושים תשובה, בשיעור ש"הויה יהיה אלקיך", כלומר, שגורמים יחוד, היינו השתוות הצורה בין מלכות לז"א, אז הקלקול שנעשה על ידי העוונות, שגורמו פירוד בין מלכות וז"א, בזה שעשו עוונות עם הרצון לקבל, יתוקן.

היות שצריכים להאמין לדברי חז"ל, שאומרו, שכל אחד ואחד, על ידי עוונות שלו, הוא גורם פירוד בשורש נשמתו, במלכות. שהפירוד שנעשה נקרא, שהוא מוריד קדושה להקליפות. נמצא, בזה שמתקנים וחוזרים בתשובה, ואומרים, שמכאן ולהבא יהיה הכל בע"מ להשפיע, ולא לקבל לעצמו, זה גורם עכשיו, מה שהוא קלקל בשורש שלו, חזר ונתחבר לקדושה, היינו לבחינת משפיע, כדוגמת ז"א. נמצא, שעל ידי העוונות היה הסתלקות השפע, משום שנעשה פירוד בין המקבל להמשפיע, היינו בין ז"א ומלכות, ועכשיו חזר ונתייחד.

וזה שכתוב "כי כשנגלה הרצון והיחוד, אז מתקשרים יחד, ונועדים יחד, זה ז"א לפתוח האוצר ולהשפיע, וזה המלכות, ללקוט ולאסוף לתוכה השפע. ואז כי הנה המלכים נועדו". הפירוש הוא, לאחר שנעשה היחוד בין המשפיע והמקבל על ידי התשובה, שהמקבל יקבל הכל בע"מ להשפיע, נמצא, שעל ידי השתוות הצורה יכול המשפיע לתת להמקבל, כנ"ל.

ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע הם לא מתחברים תמיד, אלא שיש זמן שהדינים שולטים. הסיבה היא, כי בזמן שיש עוונות, אז העוונות גורמים את הפירוד. וממילא יש דינים. כי ענין דינים פירושו הוא, היות שנעשה דין על הרצון לקבל לעצמו, שאין השפע יכול להאיר שם מסיבת שינוי צורה, לכן בזמן שיש למטה עוונות, זה גורם שינוי צורה למעלה בשורש המלכות.

נמצא, שהדינים שולטים. היינו הסטרא אחרא, שהם נמשכים רק מהעוונות, שהוא הרצון לקבל לעצמו, שולט. היינו העוונות מאלו שעוסקים ברצון לקבל לעצמו, גורמים שיתווספו כח להסטרא אחרא. כלומר, כמו כשעוסקים בע"מ להשפיע גורמים בשורש למעלה שיתווסף כח של הרצון להשפיע, שזה גורם יחוד, שהוא השתוות הצורה, כמו כן להיפך, כשעוסקים בבחינת רצון לקבל לעצמו, הקליפות מקבלות כח לשלוט.

וזה שכתוב, שאז הדינים שולטים. שאז אין השפע נמשך למטה, מסיבת שכל השפע ילך להסטרא אחרא, כי אין המלכות דקדושה יכולה לקבל, מסיבת הפירוד וההתרחקות שיש בינה לבחינת ז"א. וזה נקרא, ש"אין המלכים נועדו יחדיו". כלומר, בזמן שיש השתוות הצורה, הנקרא "חיבור", אז "עברו יחדיו" כנ"ל, שהעוונות עברו ונתכפרו.

וזה שכתוב "המה ראו כן תמהו", נבהלו נחפזו, כי כל בעלי הדין נשקטו ונעברו מן העולם, ואינם יכולים לשלוט. נמצא, שכל מה שהאדם עושה, כך הוא גורם בשורש נשמתו. אם לטוב או חס ושלום לרע.

ובזה יש לפרש מה שכתוב בתפלת "נעילה" "אתה נותן יד לפושעים, וימינך פשוטה לקבל שבים". וכמו כן אמרו חז"ל "כל הפושט יד נותנים לו". הנה מדרך העולם הוא, שכל אחד ואחד קומץ ידו, ואין לו רצון וחשק לתת להשני. אם לא שהאדם רואה, שהוא יקבל איזה תמורה, אז האדם פושט את ידו. היינו, שפותח את ידו בכדי לקבל את התמורה. ומסיבה זו גם האדם פותח את ידו ונותן להשני. אבל לפשוט את היד סתם, בלי תמורה, האדם קומץ את ידו, ואין לו שום אפשרות שישפיע משהו להשני.

לכן כשאנו מדברים בדרך העבודה, היינו מה שהאדם רוצה לקבל מלמעלה, היינו שהקב"ה ישפיע לו לתוך הכלים של אדם, הנקראים "ידיים", אז הסדר במעשה דלמטה, באיזה אופן שהאדם עושה, כך מתעורר למעלה בשורש נשמתו.

לכן אם האדם פושט יד, היינו שפותח את ידו ואינו מקמץ, אלא שרוצה להשפיע למעלה, נמצא, שבשורש נשמתו נעשה המלכות בבחינת משפיע, המכונה "השתוות הצורה". אז נותנים לו, כי יש עכשיו בחינת השתוות הצורה, הנקראת בשם "הנה המלכים נועדו עברו יחדיו". היינו, שהשפע נשפע למלכות, וממנה לאלו שגורמו את היחוד של המלכים, שהם ז"א ומלכות.

לכן אמרו "כל הפושט יד, נותנים לו", מטעם שהוא היה הגורם למעלה בשורשו, שיהיה בחינת יחוד. לכן מוטל על האדם, אם הוא רוצה משהו שיתנו לו מלמעלה, הוא צריך לעורר בעצמותו בחינת כלים דהשפעה.

אולם יש לפעמים, שהאדם רוצה לפשוט את היד ולהיות משפיע, אבל הוא לא יכול, הגוף שלו אינו מסכים לזה. ומה הוא יכול לעשות. בטח שאין לזה שום עצה, אלא תפלה. אבל הוא רואה, שכבר הרבה פעמים הוא התפלל, שה' ימלא לו את חסרונו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים בע"מ להשפיע, וה' אינו עונה לו, כאילו חס ושלום אינו משגיח עליו.

אם כן איך הוא יכול עוד הפעם להתפלל. כי הוא רואה, שאין שום תשומת לב חס ושלום למה שהוא עושה. והמחשבות האלו מרחיקים אותו מתפלה. אם כן מה עליו לעשות אז, בזמן שבא למצב שהמחשבות האלו דוקרין את מוחו.

התשובה היא, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך להאמין במה שכתוב "והיה טרם יקראו, ואני אענה, עוד הם מדברים, ואני אשמע". ואמר, שהפירוש הוא, שהאדם צריך להאמין, זה שהוא בא עתה להתפלל, זהו מטעם ש"אני נתתי לו להבין, שהוא נמצא בחסרון". וכדאי לבוא להתפלל, שה' ימלא חסרונו.

כלומר, שאל יחשוב האדם, שהוא התחיל תחילה. אלא הקב"ה התחיל, בזה שנתן לו רצון להתפלל. אם כן אינו יכול לומר, שה' לא מסתכל עליו, בזה שהוא לא רואה עניית התפלה, בעת שהוא מתפלל על חסרונו. אלא הקב"ה התחיל.

וזה נקרא "אני ראשון ואני אחרון". היינו "אני התחלתי את המגע עמך". והאדם צריך מזה להתעורר. אולם אין האדם גומר את העבודה. אלא כמו שכתוב "ה' יגמור בעדי". ובזה יש לפרש "אתה נותן יד לפושעים" פירוש, שה' נותן את היד, היינו את הכח לפושעים שיתפללו על חסרונם, ולא האדם. וכן על האדם מוטל לבטוח בה', שיעזור לו על תפלתו. ולא להתייאש.