ההבדל בין חסד ואמת, לחסד שאינו אמת
תשמ"ז - מאמר ח'
1986/87 - מאמר 8
כתוב "ויקרא לבנו ליוסף, ועשית עמדי חסד ואמת".
המפורשים שואלים, מדוע קרא דוקא ליוסף ואמר לו, "ועשית עמדי חסד ואמת". על "חסד ואמת" פירש רש"י "חסד, שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול". ועל הכתוב "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", פירש רש"י "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי".
והנה דברי רש"י הם בסתירה למה שכתוב כאן. שהוא "נותן לו שכם אחד על אחיך", הוא מסביר, מטעם שהוא טורח בקבורתי. אם כן אין זה "חסד של אמת". הלא הוא משלם לו עבור טרחתו, בזה שהוא נותן לו שכם אחד על אחיך. ובענין "חסד של אמת" מפרש רש"י, שהוא לא נותן לו שום דבר עבור הטרחה שלו, להביאו לארץ ישראל, שאומר "כי החסד שעושה עם המתים הוא, שאינו מצפה לתשלום גמול".
חז"ל דרשו על הפסוק "ויצוו אל יוסף לאמור, אביך צוה לפני מותו", שינו בדבר מפני השלום, כי לא צוה יעקב כן, שלא נחשד יוסף בעיניו. הגם שדרשת חז"ל מתרצת את הקושיא, שלא מצינו שיעקב צוה לפני מותו לאמר, מכל מקום רמז לזה אפשר לתת. היינו בדרך רמז, כן צוה אותו לפני מותו. אבל לא בפירוש, שיאמר לו, זה לא היה.
וכדי להבין את הנ"ל, צריכים מקודם לחזור על מה שכבר דברנו מזה הרבה פעמים. היינו מהי מטרת הבריאה. שלמדנו, שהיא להטיב לנבראיו. אלא מטעם שלא יהא נהמא דכסופא, נתקן דבר, שע"י זה יבטל הבושה בעת קבלת הטוב והעונג. ודבר זה נקרא בשם "לכוון בעמ"נ להשפיע" בעת קבלת התענוג.
ואז כיון שהמקבל אין כוונתו לטובת עצמו, אלא כל מה שהוא מקבל הוא רוצה בזה להנות את הבורא, משום שרצונו יתברך היה כך, שהוא רוצה להטיב, ובזה נסתלקה הבושה, ומסיבה זו נסתלקו האורות מהכלים, בזמן שנאבד מהם את הכוונה דעמ"נ להשפיע, המכונה בפרצופים עליונים בשם "הזדככות המסך", שע"י זה אין להם את האור חוזר.
שאור חוזר פירושו, שהתחתון רוצה להחזיר את הנאה להעליון. שפירושו, שכמו שהאור עליון בא להתחתון מסיבת להטיב לנבראיו, כמו כן התחתון מחזיר עכשיו את ההנאה להעליון. היינו, שהתחתון רוצה להנות להעליון, בזה שהוא מקבל את השפע מהעליון.
וכמו כן מסיבה זו נולדו הקליפות, שתכונתם הוא רצון לקבל אך לעצמם. והטוב ורע שאנו מרגישים בעולמנו זה, גם כן נמשך מסיבה זו. וכל הקלקולים והתיקונים סובבים רק על נקודה זו, הנקראת "רצון לקבל הנאה".
אבל אם תשאר הכלי קבלה כמו שיצאה, היינו להיות מקבל בעמ"נ לקבל, היה גורם זה בחינת בושה, מטעם שינוי צורה. ומשום זה נתקן התיקון, הנקרא "בעמ"נ להשפיע". ודבר זה, היינו להפך את הרצון לקבל בעמ"נ להשפיע, זהו כל העבודה שיש לתחתונים. ובעולמות עליונים נקרא ענין זה "הסתלקות האורות" או "התפשטות האורות".
זאת אומרת, שהענין בעמ"נ להשפיע הוא המניע את כל העולמות. היינו, אם יש להתחתון הכח השפעה, הוא מקבל שפע עליון. ועוד יותר מזה הוא, ששיעור גדלות השפע, מה שהתחתון מקבל, תלוי במידת גדלות כח השפעה שיש להתחתון.
וכמו שלמדנו, שכל העב ביותר ויכול להתגבר ולתת אור חוזר, הוא מקבל מדרגה יותר גדולה. זאת אומרת, שהכל תלוי במידת השפעה מה שהתחתון מסוגל לתת.
וכבר דברנו מזה, שבהרצון לקבל הזה, שרק הוא נקרא "בריאה חדשה", והוא נקרא "כלי, שבו מושפע השפע העליון", שמזה נמשך אצל הנבראים התחתונים, שיש להבחין בהרצון לקבל שלהם ד' בחינות:
א) הוא כלל העולם, שהולכים אחר שאיפתם, שהוא לקבל הנאה ותענוג משום שהם רוצים להנות עצמם.
ב) שהם כן משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, אלא גם בזה יש להבחין ב' הבחנות:
א) היינו, שאם הם משפיעים הנאה ותענוג לאחרים, ומקבלים עבור זה כסף, זה לא נקרא שהם משפיעים לאחרים. אלא זה נקרא "חליפין", שכל אחד מחליף את מה שיש לו, והשני נותן לו תמורת זה מה שיש לו.
דוגמא, מי שיש לו מסעדה או מלון, ונותן לאנשים מקום ללון, או לאכול ולשתות. אף אחד לא יגיד, שהאדם הזה הוא עוסק במידת השפעה. והטעם הוא, היות שמקבל תמורת עבודתו כסף. ועוד, הוא מודד את המחיר, כמה כסף שיקח עבור מה שהוא נותן לו.
או נגיד לדוגמא, מלצרים, שמשמשים את האורחים. והגם שלא מקבלים אצל האורחים שום תמורה, מכל מקום אף אחד לא יגיד, שהמלצרים הם אנשים שעוסקים בהשפעה. והוא מטעם, שבעל המלון משלם להם כסף עבור זה שנותנים שרות להאורחים.
ב) בזמן שעוסקים בהשפעה, כנ"ל, היינו שנותנים לאנשים לאכול ולשתות, ונותנים מקום ללון. אבל בלי תמורה של כסף. רק הוא יודע, שאם זה שהוא משתדל לעשות טובות לאחרים, בזה הוא קונה לעצמו שם טוב. ושכל העיר ידע, שהוא האיש שכדאי לכבדו, בזה שהוא מפריש מכוחו וממונו לצורך הכלל. אדם זה כבר מקבל שם "בעל טוב", "בעל גמילות חסד", "בעל הכנסת אורחים" וכדומה. והגם שהוא עושה זה לצורך כבוד, אבל אף אחד לא יגיד, שהמעשים שהוא עושה, הכל הוא לצורך עצמו, היינו בשביל שהוא רוצה כבוד.
ובאופן כזה מקובל בהעולם. אם האדם מתנהג כך, דהיינו שעושה טובות לצורך הכלל, זה נקרא, שעובד עבור הכלל שלא על מנת לקבל פרס. ובאמת כולם מכבדים אותו עבור צדקתו וישרת לבו. ובחינה זו נקראת בעבודת ה' שהוא "משפיע עמ"נ לקבל". זאת אומרת, בחינה א' נקראת "מקבל בעמ"נ לקבל".
מה שאם כן בחינה זו, שלא רוצה כסף עבור עבודתו, נקרא "משפיע אבל עמ"נ לקבל". וזה נקרא "שלא לשמה". פירוש, המעשה הוא להשפיע. היינו, שנותן מכוחו וממונו לצרכי קדושה, אבל הוא רוצה תמורה. לכן נקרא זה "משפיע בעמ"נ לקבל". וזה נקרא בחינה ב'.
בחינה ג' הוא, שהוא לא רוצה עבור היגיעה שנותן, הן מכוחו והן מממונו, שום תמורה. דהיינו, בין אדם לחבירו הוא עובד בהצנע לכת, ובין אדם למקום, הוא אומר להבורא, אני נותן לך רב תודות, בזה שאתה נתת לי רצון וחשק לעשות משהו, בכדי להנות אותך. וזה הוא כל שכרי בחיים שלי, בזה שזכיתי לשמש אותך. ואני מבקש, שאתה תיתן לי שכר בזה, אם אתה תיתן לי עוד רצון וחשק, שלא יהיה לי שום מחשבות זרות, לעשות משהו לתועלת עצמי. אלא כל רצוני וחשקי יהיו אך ורק לעבוד לשם שמים. ואני חושב, שאין דבר חשוב יותר בעולם, שהאדם יכול לצפות לזכות בחיים שלו, להיות מאושר בעולם. שעל העושר עובדים כל העולם, וכולם רוצים להגיע. אבל הם אינם יודעים מה זה אושר. אבל בזה כולם שוים, שרוצים להיות מאושרים. ואני כן יודע מה זה מאושר. היינו, אם האדם יכול לזכות לשמש את המלך, ולא לחשוב על תועלת עצמו, אלא לתועלת המלך, האדם הזה הוא המאושר בעולם. ומאיפה אני יודע זה, היות שאני מרגיש כך. ובכן, איזה שכר אני רוצה. רק זה. לכן הוא אומר, שה' תזכה אותי להרבות מעשים לשם שמים. וזה כמו שאמרו חז"ל (אבות, פרק רביעי) "שכר מצוה מצוה". ומשום זה לשכר הזה אני מצפה, ובחינה זו נקראת "משפיע בעמ"נ להשפיע". וזוהי בחינת "לשמה".
בחינה ד' היא, שהוא כבר מוכשר לומר, שאני רוצה לקבל הנאה ותענוג, לאו דוקא ממה שאני משפיע, אלא רוצה לקבל הנאה ותענוג, מזה שאני מקבל ממש. היות שהוא כבר הגיע למדרגת "משפיע בעמ"נ להשפיע", ואינו דואג לתועלת עצמו. ומשום זה מתחיל לחשוב, מה מותר לי לומר, שמזה הבורא יהנה. הלא הוא לא צריך שום דבר שיתנו לו, הלא כל העולם שלו. כמו שכתוב "ואם יצדק, מה יתן לך".
המחשבה הזו מביאה לו, שיתחיל לחשוב על מטרת הבריאה. והוא רואה מה שכתוב, שמטרת הבריאה היא "להטיב לנבראיו". היינו, שהבורא רוצה לתת לנבראים טוב ועונג. ומשום זה הוא אומר עכשיו להבורא, תן לי טוב ועונג. ואני רוצה זה לא בשביל אני חושב להנות עצמי, אלא אני רוצה להנות עצמי, מטעם שיש לך הנאה מזה שאנחנו נהנים. ורק על כוונה זו אני מבקש ממך שתיתן לי טוב ועונג. זאת אומרת, שאין בי שום רצון לתועלת עצמי. אלא כל מה שאני חושב ועושה, הכל הוא בכדי שתהיה לך נחת רוח.
וכשהאדם רוצה לצאת ממצב של "כלל העולם", שהוא "מקבל בעמ"נ לקבל".
אז הסדר הוא, שנכנסים למצב הב', הנקרא "משפיע בעמ"נ לקבל", וזה נקרא "שלא לשמה". כי המעשה הוא להשפיע, אבל מקוה שע"י זה יקבל שכר, בזה שהוא עושה מעשים דלהשפיע. וגם בזה יש להבחין ב' הבחנות:
א) שהוא רוצה, שאנשים יתנו לו תמורה. שזה נראה, כאילו הוא עובד ועושה מעשים טובים, לפי מה שאנשים מחייבים אותו, בזה שנותנים לו כבוד, וכדומה. נמצא, שנראה כאילו שהוא מקיים תו"מ בשביל שאנשים מצווים לו לקיים, ולא שה' הוא המחייב.
ב) שהוא עובד בהצנע לכת ואינו רוצה שום תמורה מאנשים. כי הוא לא מראה להם את עבודתו, מה שהוא עובד. וממילא לא נותנים לו שום תמורה, אלא שהוא רוצה שהקב"ה ישלם לו שכרו עבור קיום תו"מ.
וכאן יש הבדל גמור בין מצב דשלא לשמה. כי במצב הזה הבורא הוא המצוה לקיום תו"מ, ולא אנשים מחייבים אותו לקיים תו"מ. לכן נקרא אדם זה "עובד ה'", היות שכל עבודתו היא רק בכדי לקיים מצות ה', אשר צוה לנו. אלא מה, רק שהוא רוצה שכר עבור עבודתו, שה' ישלם שכרו ולא בשר ודם.
אבל חז"ל אמרו (פסחים נ', ע"ב) "לעולם יעסוק אדם בתורה ומצות אף על פי שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה". ובעבודה דשלא לשמה, שהאדם רוצה לבוא מזה לדרגת לשמה, כאן במצב הזה, הוא עיקר מה שהאדם צריך שמירה יתירה, והבנה רבה, והדרכה מיוחדת איך לצאת מהמצב דשלא לשמה ולהגיע לשמה.
כי כאן המקום מסובך מאוד, מחמת ש אין בידי אדם לברר את האמת. היינו, מה זה אמת ומה זה שקר. כי מטבע של האדם, הוא שלא לראות על עצמו שום חסרונות, מטעם, כי אדם קרוב אצל עצמו, ומשום זה הוא משוחד. ו"השוחד יעוור עיני חכמים".
ועוד יותר מזה, שאפילו הוא רואה את האמת, שהוא לא הולך בדרך הנכונה, והוא צריך לשנות דרכו, היינו לצאת מאהבה עצמית, אבל קליפת מצרים שולטת על הגוף, ו אין האדם מסוגל לצאת מהשליטה זו, רק בסיוע מלמעלה. כמו שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". ומשום זה עיקר העבודה מתחילה במצב הב', המכונה "שלא לשמה".
ובהאמור יוצא, שעיקר העבודה עם הגוף, שהוא מתנגד ולא נותן לו לעבוד, היא בזמן שהאדם עובד בהצנע לכת, ואינו מצפה לקבל שום שכר מבני אדם, אלא הוא עובד רק עבור ה', היינו משום שה' צוה לנו לקיים תו"מ, ורוצה לעשות רצונו. וזוהי אצלו הסיבה של קיום תו"מ.
ורק מה חסר לו. אבל הוא מצפה לתמורה עבור זה. היינו, שהוא רואה, שאין הוא מסוגל לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס, אלא רק שיבטיח לגוף שלו, שיקבל איזו תמורה עבור היגיעה. ובשיעור שהגוף מאמין בזה, היינו שיקבל שכר, בשיעור זה הוא מסוגל לקיים תו"מ. אבל בזמן שהוא מסופק בהשכר חס ושלום, אין לו חומרי דלק לעבודה.
ובמצב כזה, היינו שהאדם משתוקק להיות עובד ה' בעמ"נ שלא לקבל פרס, אז הגוף מוחה בכל תוקף ולא נתן לו מקום מנוחה, בעת שהוא אומר לו, שאני רוצה לקיים תורה ומצות בלי שום תמורה, אלא אני רוצה לקיים מצות אמונה, היינו להאמין בגדלות הבורא, אף על פי שהגוף לא מרגיש את גדלותו וחשיבותו של הבורא, שיהיה כדאי לשמוע בקולו ולקיים מצותיו בכל פרטיה ודקדוקיה.
מטעם, כי בזה אני משמש אותו, ואני מתאר לעצמי בציור, אילו היה כאן לשמש גדול הדור, שהוא לא נותן לכולם שישמשו אותו, אלא בחר בקומץ קטן של אנשים, ואני בתוכם, איזו שמחה היתה לי אז. ומדוע כאן, אצל עבודת ה', אין אני מסוגל לעבוד בלי שום תמורה, אלא אני מצפה שיתנו לי איזו תמורה עבור השרות.
זהו מטעם, ששם אני רואה את האדם שכולם מכבדים אותו, ואומרים לי מהי גדלותו. ואני יכול להשיג את גדלותו, מה שהם אומרים עליו. אזי אני משמש אותו מטעם חשיבותו. מה שאם כן לגבי הבורא יתברך, אנו צריכים להאמין את גדלותו וחשיבותו, ובעיקר להאמין שהוא טוב ומטיב. והיות שהגוף אינו רוצה להאמין, אלא לראות בעינים, שכך הוא.
ומשום זה, כשהאדם מתגבר לפעמים על אמונה חלקית, היינו על חלקים קטנים לתת לו, הוא מאמין, אבל שתהיה לו אמונה שלימה, אין לו כח להאמין, כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד).
ובהאמור נוכל להבין, מהי הסיבה שהאדם לא יכול להתקדם בעבודה דלהשפיע. זאת אומרת, במקום שהוא לא רואה שתהיה לו תמורה עבור עבודתו, אזל לו החומרי דלק, והגוף מתרפא מעבודה.
צריכים לומר, שאין זה אלא מסיבת חסרון אמונה. וכשאדם יודע זה, זאת אומרת, בזמן שאדם יודע את הסיבה שגורמת לו להחליש אותו, שלא יהיה לו כח לעבודה, יש אז מקום תקוה, שתהיה לו היכולת לתקן עצמו, באופן שיהיה בריא וחזק, שתהיה לו אפשרות ללכת לעבודה.
מה שאין כן כשהוא לא יודע את הסיבה האמיתית, מה שמביאה לו את חולשתו, הוא יכול ללכת ולשמוע כמה אנשים, מה שהם נותנים לו עצות להבריא. אבל כלום לא יעזור לו, כי כל אחד אומר לו, מה שהם מבינים לפי דעתם לרפאותו. ולפי שעה הוא מקבל מהם איזו תרופה. והוא מתחיל לחשוב, שהם מבינים משהו, אחרת לא היה שומע בקולם.
ועוד יותר מזה, שיותר קל להאמין להם, שהם יודעים מה שאומרים, מסיבת שהם בעצמם חושבים לעצמם למבינים גדולים. וגם התרופות מה שהם נותנים, אינו מסכן את החיים שלו, של אהבה עצמית.
ומשום זה, כל העולם שמרגישים איזו חולשה בעבודה, הולכים אליהם. והם נותנים להם תרופות, שהתרופות האלו המה תרופות להרגיע. היינו, שמי שמרגיש קצת יסורים בעבודת ה', בזה שהוא רואה, איך שהוא מרוחק מהאמת, ולא רוצה לרמות עצמו, ובשביל זה הוא הולך לבקש איזו תרופה לרפאות את חולשתו בעבודה.
וכשהוא מקבל את התרופות מה שהם נותנים, זו תרופה של אמת לפי שעה. היינו שהיסורים שהיו לו, הסתלקו ממנו ע"י התרופה שלהם. היינו, שכבר אין לו יסורים, בזה שהוא לא הולך על דרך האמת. היינו, שע"י התרופה מה שקיבל מהם, כבר אין לו דרישה להאמת. נמצא, שהתרופות מה שקיבל מהם, הם תרופות להרגיע, היינו שלא להרגיש את הכאב.
וזה דומה למי שכואב לו הראש, הוא מקבל כדורים להרגיע. ולא שהכדורים האלו מרפאים אותו, אלא זהו רק להרגיעו ולא יותר. כמו כן בנידון דידן, שכל העצות, מה שהוא מקבל מהיועצים, ששייכים להכלל, אינם יכולים לתת עצות לעשות מעשים דלהשפיע. שהוא תרופות רק להרגיע, ולא לעצם המחלה, שהיא הסיבה העיקרית, המביאה לחולשת האדם.
מה שאם כן בזמן שהוא הגיע לדעת סיבת המחלה, היינו שכל הסיבה היא רק שחסרה לו אמונה, להאמין בגדלות וחשיבות ה', ושזה נקרא בלשון הזה"ק "שכינתא בעפרא" ועבודתנו היא "לאוקמא שכינתא מעפרא". זה נותן לנו סדר אחר בעבודת ה'.
זאת אומרת, שהאדם צריך לדעת, שיש מעשה וכוונה, במה שניתן לנו לקיים תורה ומצות בבחינת מעשה, בדיבור ובמעשה. אבל לכל אלו, היינו הן לתורה והן למצות, יש גם כן כוונה, היינו לכוון מה אני רוצה עבור קיום תורה ומצות, שפירושו, מה אני צריך לכוון בעת הקיום של תו"מ.
ובעיקר הוא צריך לדעת, לטובת מי אני צריך לקיים אותם. זאת אומרת, שלגבי אנשים השייכים להכלל, בהם לא שייך לומר, שהם יכוונו כוונות, מטעם כי מתוך שלא לשמה יבואו לשמה, ויספיקו המעשים לבד. ומשום זה אינם יכולים לחייב אותם, שיכוונו כוונות.
אלא מה שהם מקיימים תו"מ בבחינת עשיה, שזה נוהג במצות התלויות בדיבור או במעשה, לא חשובה אז הכוונה. כי אפילו שאין להם שום כוונה, אלא שמכוונים, שעכשיו מקיימים מה שהקב"ה צוה לנו לעשות, זה מספיק לנו בבחינת שלא לשמה.
אבל בזמן שהאדם רוצה להגיע לשמה, שפירושו, שרוצה לקיים תו"מ "שלא על מנת לקבל פרס", אלא שרוצה לעשות נחת רוח להבורא, בכדי להגיע לזה נוהג אז ענין כוונה. זאת אומרת "המצוה הזו שאני מקיים, על איזו כוונה אני עושה זאת".
וידוע, שבלי שכר אי אפשר לעבוד. אם כן, מה יכולים לומר לאדם, שכדאי לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. הלא לשכר הוא צריך. רק דבר אחד יכולים לומר לו, שהוא, שיזכה לשמש את המלך, שאין תענוג יותר גדול מזה שהוא ישרת את המלך. ולפי גודל חשיבות המלך כך הוא נהנה. היינו, המודד של התענוג משמוש המלך, תלוי בחשיבות המלך, בשיעור שהוא מחשיב אותו.
והיות ששכינתא בגלותא, וכן שכינתא בעפרא, לכן מובא בזה"ק, שהאדם צריך לכוון "לאוקמא שכינתא מעפרא". כי ענין עפר הוא ענין שפלות, שאדם דש זה בעקביו. זאת אומרת, שבכל מעשה, שהאדם עושה בקיום תו"מ, הוא צריך לכוון, שע"י זה יזכה "לאוקמא שכינתא מעפרא". שפירושו הוא, שהוא רוצה שכר עבור יגיעתו בתורה ומצוות, שיזכה להרגיש, שהוא משמש מלך גדול.
היינו, כי בעת היגיעה הוא מרגיש, שלרוחניות, היינו בזמן שהוא רוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש טעם עפר בעת עבודתו. והוא מטעם שיש הסתר גדול על הרוחניות, שלא רואים ומרגישים את חשיבות הדבר. ומזה באים לו כל המכשולים.
מה שאם כן אם הקב"ה יסיר ממנו ההסתרה, וירגיש את חשיבות המלך, אז זהו כל שכרו, מה שהוא מאחל לעצמו בחיים. היות שהוא רוצה להיות משמש את המלך, כמו שכתוב, שאנו אומרים בתפלה "ובא לציון", "ברוך הוא אלהינו, שבראנו לכבודו". והאדם רוצה, שתהיה לו האפשרות ליתן "תודה" להבורא, על זה שברא אותו לכבודו. היינו, לשמש להבורא, שפירושו, ]שהאדם יסכים בכל אבריו, ושיהיו "פיו ולבו שוים", בזה שהוא נותן "תודה" לה', בזה שהוא ברא את האדם לכבודו, ושלא נברא האדם לתועלת עצמו, אלא שכל רצונו וחשקו יהיה אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.
והכוונה הזו האדם צריך לכוון בכל מעשה שהוא עושה. שבסגולת המעשה שהוא עושה, שהקב"ה יתן לו את הכוונה, שכל המעשים שלו יהיו אך ורק להשפיע, ושיבטל ממנו את הרצון לאהבה עצמית, היות שהוא רואה, שאינו יכול לצאת משליטתו, והוא נמצא בגלות אצל "אומות העולם" הנמצאים בגופו.
כידוע, מה שאומר הזה"ק "כי כל אדם הוא עולם קטן". וכמו שנאמר, שבעולם נמצאים ע' אומות וגם עם ישראל, כמו כן נמצא באדם אחד לבדו כל ע' אומות וגם בחינת ישראל. ובחינת ישראל שבו היא בגלות תחת שליטת ע' אומות שבקרבו.
וזה הוא כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (שבת ק"ד, ע"ב). ויש לפרש, מה פירושו של " הבא". יכולים לומר " הבא" נקרא "המעשה שהוא עושה". ורוצה לעשות זה לשמה. ואינו יכול, משום שהוא נמצא בגלות תחת שליטת אומות העולם כנ"ל. "מסייעים אותו מלמעלה", היינו שהקב"ה גואל אותו מגלות הגויים, שהיו שולטים עליו.
נמצא לפי זה, שבזמן שהאדם עושה את המעשה, והוא רוצה שהמעשה יהיה לשמה ולא מטעם אהבה עצמית, היינו שיקבל איזה תמורה עבור המעשה, היינו שכר בעוה"ז או בעוה"ב. בעיקר, הוא רוצה משהו עבור המעשה שהוא עושה. אולם הוא רוצה מהבורא, שהמעשה שהוא עושה, יתן לו סיפוק מלא, וירגיש עצמו, שהוא מאושר עכשיו יותר מכל העולם, בזה שהוא משמש את המלך.
מה שאם כן אם הוא יקבל עוד משהו, חוץ מהשרות שהוא עושה, זה מטיל פגם בהשרות של המלך. וראיה לזה, שהוא רוצה עוד משהו. אבל מה הוא כן יכול לדרוש, מדוע אין לו ההתפעלות וההרגש האמיתי בזמן שהוא מדבר להמלך.
לדוגמא, הוא מבקש מה', שהוא רוצה, בזמן שהוא עושה "ברכת הנהנין" ואומר "ברוך אתה ה', המוציא לחם מן הארץ", מדוע אין לו הדרך ארץ, שיעמוד באימה וביראה, כמו שעומדים בפני המלך. אלא שהוא מדבר לה', ואין לו שום התפעלות, שירגיש למי הוא מדבר.
וזה כואב לו. והיות שאין הוא מוכשר לתקן את עצמו, ומשום זה הוא מבקש מה', שיעזור לו, שיתן לו קצת גילוי, שירגיש לפני מי הוא עומד, לפני מלך מלכי המלכים. ומדוע הוא לא מרגיש את זה.
ועל זה אמרו בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו". ושואל "במה". ומשיב, "בנשמתא קדישא". היינו, שנותנים לו מלמעלה שפע, המכונה "נשמה". וזה עוזר לו, שתהיה לו היכולת לצאת משליטת הגלות של אהבה עצמית, ולכנס לקדושה. היינו, שכל מחשבותיו יהיו אך ורק להשפיע נחת רוח להקב"ה.
היות שע"י הנשמה שהוא משיג, מסתלק ההסתר והצמצום, ומרגיש גדלות ה'. ואז הגוף נכנע "כנר בפני אבוקה" מפני אור ה'. והוא מרגיש אז, שיצא מעבדות לחירות. היינו, במקום, בזמן שהיה רוצה לעבוד בלתי ה' לבדו, תיכף באו השאלות של ע' אומה"ע שבגופו, ושואלים, היתכן לוותר על מציאות הגוף ולא לחשוב עבורו שום דבר, אלא כל הכוחות והחושים להשקיע אך ורק ב"איך יכולים למצוא עצות לעשות נחת רוח להבורא".
ועוד יותר גרוע הם השאלות שלהם, בזה שהאדם אינו חושב, שאלו המחשבות אינן שייכות לעם ישראל, אלא שהם מחשבות ע' אומות, אבל האדם חושב, שהם מחשבות שלו. היינו, שהוא שואל לעצמו אלו השאלות. ועם עצמו איך האדם יכול להילחם.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, שהאדם צריך לדעת, שאלו מחשבות והרצוניות הזרים לרוח היהדות, אינם שייכים לבחינת ישראל עצמו, אלא שהם באים ממחשבות של האומות העולם הכללית, הנכנסים לבחינת אומות העולם הפרטיים, שישנם בכל אדם פרטי. ובזמן שהאדם מאמין שהוא כך, היינו שאינם שלו, אז עם גוף אחר האדם כן יכול להילחם. מה שאם כן כשהוא חושב, שהמחשבות הזרות האלו הם שלו, האדם עם עצמו אינו יכול להילחם.
ובהאמור, אין עצה אחרת, אלא לבקש מה', שיעזור לו לצאת מהגלות המרה הזו אלא בעזרתו יתברך. כנ"ל בדברי הזה"ק, " העזרה שבאה מלמעלה, הוא שנותנים לו נשמה". וע"י הנשמה, שמראה את גילוי גדלות יתברך, רק אז נכנע הגוף.
ובזה יכולים לפרש מה שכתוב ביציאת מצרים (ב"הגדה של פסח") "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים. אני ה', אני הוא ולא השליח. אני ה', אני הוא ולא אחר".
שזה בא לומר, שרק ה' הוא יכול לעזור לצאת משעבוד גלות פרעה מלך מצרים, שמחזיק אותו שלא לצאת מאהבה עצמית, ולעשות כל המעשים רק מה שיביא לו תועלת לאהבה עצמית. ואין לו שום עצה, שיהיה בידו לעשות משהו לתועלת ה'. אז בא עזרת ה'.
אמנם אאמו"ר זצ"ל אמר, מתי האדם יכול לומר, שאין לו שום עצה לעשות משהו לתועלת ה'. זה הוא דוקא, שהוא מצדו כבר עשה כל מה שבידו לעשות. זאת אומרת, שהוא מצד עצמו, כל העצות שישנן בעולם, שחשב שיכולות לעזור לו, הוא כבר עשה. ומכל מקום לא עזרו לו העצות שלו. אז הוא יכול לומר בפה מלא "אם אין הקב"ה יעזור לי, אני אבוד". שמבחינת מעשי התחתונים, במה שיש להם לעשות, כבר הכל עשיתי. ולא עזר לי.
וזה דומה לאדם, שהיה לו חולה בבית, שנחלה. מה עושים. הולכים לרופא, ואומרים, שהרופא יהיה שליח טוב מאת הקב"ה, ויהיה החולה בריא. ואם חס ושלום החולה עדיין לא נתרפא, מדרך העולם הוא, שהולכים לפרופסור. ואומרים, בטח שהוא יהיה שליח טוב מאת הבורא, שירפא את החולה. ואם גם הפרופסור לא יכול לעזור, אז עושים ועידת פרופסורים, אולי הם ביחד על ידי ההתיעצות שלהם ימציאו איזו תרופה להחולה. ואם גם זה לא עוזר, אז מדרך העולם הוא, שאומרים להבורא, רבונו של עולם, אם אין אתה עוזר לי, אין אף אחד שיכול לעזור לנו. היות שכבר היינו אצל כל הרופאים הגדולים, שהם השליחים שלך, ואף אחד לא יכול לעזור לי. ואין לי למי לבקש אלא ממך, שאתה תעזור לי. ואז, כשנתרפא, האדם אומר, שרק הקב"ה בכבודו בעצמו עזר לו ולא ע"י שליח.
וזהו מה שכתוב בהגדה של פסח, שיציאת מצרים היתה ע"י הקב"ה בעצמו, ולא ע"י שליח. שדרשו "ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים, אני ה'. אני הוא, ולא השליח. אני ה' ולא אחר".
היינו, שבזמן שכל העצות ותחבולות האדם כבר עשה, שהם דומים לשליחים, כמו הרופאים כנ"ל, ולא עזרו, אז האדם יכול לתת תפלה מעומק הלב, היות שאין לו לשום מקום לפנות לעזרה, משום שכבר עשה כל העצות שעלה במחשבתו.
ואז מתחיל הענין של "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים מן העבודה". שפירשנו, מהו מן העבודה היה הצעקות שלהם, שמן העבודה, היינו שלאחר שכבר עשו כל מה שיש לעשות בבחינת עבודה, מה ששייך להם, וראו שאין מכאן שום עזרה, אחרי כל העבודות, ומשום זה היה שועתם מעומק הלב. היינו, שראו, ששום שליח לא יכול לעזור להם, אלא הקב"ה בעצמו כנ"ל "אני הוא ולא השליח". ואז נגאלו ויצאו ממצרים.
ובזה נבין מה שאמר האר"י הקדוש, שעם ישראל היו לפני יציאת מצרים במ"ט שערי טומאה, ואז נגלה אליהם מלך מלכי המלכים, וגאלם. ונשאלת השאלה, בשביל מה היה מחכה עד זמן הזה, שיהיו בתכלית השפלות.
ולפי הנ"ל יש להבין, כי מטרם שראו את מצבם השפלות האמיתית, שחזרו אחור ולא הצליחו להתקדם לצד הקדושה, הבינו אז, שאין שום שליח יכול לעזור להם, כנ"ל במשל הרופאים. וממילא, ויצעקו אז רק לה', שהוא יעזור להם. לכן כתוב "אני הוא ולא השליח".
וענין שהוא בעצמו גאלם והוציאם מהגלות, פירושו, שהשיגו, שאין בעולם שום שליח, אלא הכל עושה הקב"ה. וזהו כמו שכתוב בזה"ק "הבא לטהר מסייעין אותו. ואומר, במה מסייעין לו, בנשמתא קדישא". היינו, שמקבל בחינת גילוי אלקותו, הנקרא "נשמה". שבזה הוא משיג את שורשו. ואז האדם מתבטל "כנר בפני אבוקה", לאחר שהשיג את בחינת נשמה, שהוא מרגיש אז, שהוא חלק אלקי ממעל.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מדוע קרא דוקא ליוסף ולא לשאר אחיו, לאמור להם כמו שאמר ליוסף "ועשית עמדי חסד ואמת". ופירש רש"י, חסד שעושים עם המתים הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. ומכאן סתירה לדברי רש"י, במה שהוא מפרש על פסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". וזה לשונו, לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי. וזה קשה במה שאומר, שיעקב אמר ליוסף, שיעשה עמו חסד של אמת, מטעם שאינו מצפה לגמול. הלא הוא משלם לו שכר טרחא, במה שנותן לו שכם אחד על אחיך.
הנה כאן מרומז סדר של עבודה, מתחילה ועד הסוף. כנ"ל, שיעקב צוה לבנו יוסף:
א) שיעשה חסד של אמת. כי תחילת העבודה היא, שצריכים להגיע לשמה, שזה נקרא "משפיע בעמ"נ להשפיע", ולא דורשים שום תגמול על העבודה. וזהו פירוש מה שרש"י מפרש, החסד שעושים עם המתים, הוא שאינו מצפה לשום תגמול. רק שעושים חסד, היינו מעשים של השפעה בעמ"נ להשפיע, שהוא לא מצפה לתשלום גמול.
ורוצה לרמז בזה, היות "הרשעים בחייהם נקראים מתים" (ברכות י"ח, ע"ב). ובהקדמת הזוהר אומר הטעם, מדוע "הרשעים בחייהם נקראים מתים". היות שהם משוקעים באהבה עצמית, הנקראת "רצון לקבל אך לעצמם". ובזה הם נפרדים מחיי החיים. לכן הם נקראים "מתים", שזהו הבחינה שאמרנו, הנקראת "מקבל עמ"נ לקבל", כנ"ל.
והיות שהאדם נברא עם הרצון לקבל, הבא מאבי"ע דטומאה, כמו שכתוב בהקדמת הזוהר (אות י"א), אי לזאת, האדם צריך להשתדל לעשות חסד של אמת עם גופו, הנקרא בחינת "מת". היינו, שידריך אותו להגיע לעשות מעשים דלהשפיע בעמ"נ להשפיע, שזה נקרא "חסד של אמת", שעושה עם הגוף שלו, הנקרא "מת". שיבוא לדרגת, שיעשה מעשים דהשפעה, והמת לא יצפה לשום תגמול. וכשישיג דרגה זו, נקרא, שבא ל דרגה ג', הנקראת " משפיע בעמ"נ להשפיע", שזהו בחינת לשמה. וזה פירוש "ויקרא לבנו יוסף, וצוה לו לעשות חסד של אמת", כנ"ל.
ואח"כ באה דרגה ד', הנקראת " מקבל בעמ"נ להשפיע". היינו לאחר שהגיע לדרגת לשמה בכלים דהשפעה, אז הדריך אותו, שצריכים כן לקבל. אלא מה שיהיה בכוחו לכוון בעמ"נ להשפיע. וזה שרש"י מפרש על פסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". "לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי", זה מראה על שלימות, שאח"כ כבר יכול לקבל בעמ"נ להשפיע.
וזה ששאלנו, מדוע קרא לבנו ליוסף. יכול לומר, שרצה לרמז לו את הענין מה שכתוב "ויצוו אל יוסף לאמור אביך צוה לפני מותו". שחז"ל דרשו, שלא מצינו שיעקב אמר לו כך. ותירצו, שינו בדבר מפני השלום. ויש לומר, שבזה שצוה ליוסף לעשות חסד של אמת, היתה הכוונה, שיעסוק רק להשפיע ולא לתועלת עצמו. נמצא בזה רמז, שלא יהיה לו שום שנאה על האחים. כי מי שהולך בדרך השפעה ולא דואג לאהבה עצמית, לא שייך לומר שיש לו שנאה על מי שפוגע בו.
ובהאמור נבין ההבדל בין "חסד של אמת" ל"חסד שאינו של אמת". הסברנו, שבדרך העבודה, חסד, שעושים עם המתים, נקרא "חסד של אמת", היות שאינו מצפה לתגמול. פירוש הדבר. האדם עושה מעשים של השפעה, היינו תורה ומצות, והן מצות שהן רק מדרבנן או מנהגי ישראל, שבאופן כללי נקראות "תר"ך מצות", שהן נקראות בחינת "כתר", כמבואר בספר "פרי חכם" (חלק א' דף ס"ה).
הגוף נקרא בחינת "מת" כנ"ל, מטעם שהוא נמשך מאבי"ע דטומאה, ולכן הוא נקרא "רשע ומת", משום שהוא נפרד מחיי החיים. אומרים לנו, החסד הזה שעושה עם הגוף, צריך להיות של אמת. היינו, שבאמת תהיה הכוונה כמו המעשה. זאת אומרת, שגם הכוונה תהיה להשפיע. מה שאם כן אם הכוונה אינה להשפיע, אין החסד הזה נקרא "אמת".
ואם אין החסד הזה אמת, אין החסד הזה מתקן את המת שלו, שהיה נקרא "רשע", מטעם הרצון לקבל שלו, שע"י זה קיבל הגוף שני תוארים "רשע" ו"מת". ובכדי לתקן אותו, צריך לתת תיקון, שילך ממש להיפך מכפי שהוא הלך עד עכשיו, שהיה הולך בדרכי הקבלה ולא בדרכי השפעה.
נמצא, שאם אין החסד הזה חסד באמת, אלא שיש לו כוונה אחרת, מהמעשה החסד שהוא עושה, אין הגוף מקבל מזה שום תיקון יסודי. והגם שיש ענין "מתוך שלא לשמה באים לשמה", אבל זהורק דרך מעבר. היינו, שאי אפשר להגיע לחסד של אמת מטרם עוברים השלב א', הנקרא "חסד שאינו אמת".
אבל העיקר הוא להגיע להאמת, כנ"ל, שהחסד יהיה באמת חסד. ולא רק שלפנים אנו רואים שהוא חסד, היינו מה שמגולה המעשה לחוץ, אבל במה שהוא מכוסה, היינו הכוונה, אין אנו יכולים לראות, מה שיש לאדם בפנימיות הלב. ויכול להיות בתוך הלב, ששם הכוונה של המעשה, יש לו חשבון, שיקבל עבור החסד הזה שהוא עושה, איזו תמורה, שזה נקרא "משפיע עמ"נ לקבל".
ואפשר לפרש על דרך זה את מה שכתוב "והצנע לכת עם ה' אלקיך". ש"הצנע לכת" ענינו, שאין אדם שני יכול לראות, מה שהאדם חושב על המעשה. כי הכוונה היא דבר שבצנעה, שאין השני יודע מחשבות של חבירו, אז הכתוב אומר "והצנע לכת". מה שיש בלב שלך, תשתדל להיות, שיהיה עם ה' אלקיך. היינו להשפיע, כדוגמת מה שהוא בגלוי, שזה נקרא "פיו ולבו שוים". ומשום זה יש להבחין ב' בחינות:
א) חסד שאינו של אמת. שהוא שלא לשמה, היינו משפיע בעמ"נ לקבל.
ב) חסד של אמת, שהוא בחינת לשמה, היינו משפיע בעמ"נ להשפיע.
אמנם יש בחינה עיקרית, שהיא המטרת הבריאה. היינו, שהתחתון כן יקבל טוב ועונג, אלא שיכוון בעמ"נ להשפיע. וגם בחינה זו נרמזת במה שאמר "ועשית עמדי חסד ואמת". שפירושו, שהחסד הזה יביאו אל האמת. ו"אמת" פירושו, כמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ג אות י"ז), "שתיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, הוא "ואמת", הנקרא בשם "ב' תפוחין קדישין", הם שני הפנים".
ומפרש שם (באור פנימי), שבזמן שמשיגים את התיקון הז', הנקרא "ואמת", אז רואים שהשגחתו יתברך עם הנבראים היא באמת בהשגחה של "טוב ומטיב". היינו, מה שהיתה מקודם ההשגחה זו רק באמונה, זכו עכשיו בהשגה והרגשה, שכך הוא באמת. שאז מקבלים הטוב בבחינת מקבל בעמ"נ להשפיע. וזהו מטרת הבריאה, היינו שהנבראים יקבלו את הטוב והעונג, כי בזה מתקיימת מטרת הבריאה.
ובהאמור יש לפרש הכתוב "קרוב ה' לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת", גם כן בב' אופנים:
א) "קרוב ה'". היינו, ששומע תפלתם לכל אלו "אשר יקראוהו באמת". היינו, שמרגישים בעת שנותנים יגיעה, לעשות מעשים להשפיע. ומכל מקום הם רואים, שמהכוונה דלהשפיע הם רחוקים. זאת אומרת, שהם רואים את האמת, איך יש מרחק רב בין המעשה להכוונה, שהם אינם יכולים לצאת מהכוונה של אהבה עצמית. ומתפללים לה', שהוא יוציאם מהשעבוד הזה. וזהו כל רצונם וחשקם. ורק לישועה זו הם מצפים.
כי הם מאמינים, שכל זמן שהאדם נמצא באהבה עצמית, הוא נפרד מחיי החיים. ועל זה אומר הכתוב "קרוב ה' לכל, אשר יקראהו", שה' יתן להם את האמת, היינו שיוכלו לעשות "חסד של אמת", ולא מסתפקים בזה שעושים "חסד שאינו של אמת", היינו שלא לשמה. והיות שהיא תפלה לבקשת האמת, אז ה' עוזר להם, ומקבלים ממנו יתברך את מידת האמת.
ב) שרוצים לזכות לבחינת מידת האמת, שהוא תיקון הז' של י"ג תיקוני דיקנא, שע"י תיקון הזה מתגלה להנבראים, שבאמת רואים כולם, איך שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחת טוב ומטיב. שזה נקרא "חסדים מגולים", שהחסדים של ה' מגולים לפני כל, שהם אמת.
----------------------------
ויסב חזקיהו פניו אל הקיר
תשמ"ה - מאמר ט"ו
1984/85 - מאמר 15
בזהר (ויחי דף ק"כ אות שפ"ו) "ר' יהודה פתח ואמר, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר, ויתפלל אל ה'". וזה לשונו שם בהסולם, "הנה שלא יתפלל אדם אלא סמוך לקיר, ולא יהיה דבר חוצץ בינו לבין הקיר, שכתוב, ויסב חזקיהו פניו אל הקיר".
ויש להבין מה זה "קיר", שצריכים להתפלל סמוך לקיר. וכמו כן, מה זו "חציצה", שאומר, שאסור להיות דבר שחוצץ. (ובאות שצ"ב) מפרש הזהר שם ובהסולם, "קיר זה הוא אדון כל הארץ, וזהו השכינה".
ולפי זה יש לפרש מה שאומר, שצריכים להתפלל סמוך לקיר, היינו סמוך להשכינה. אולם עוד לא ידוע, מהו שיעור של הסמוך לקיר. אז הוא מפרש, שלא יהיה דבר חוצץ בינו להקיר. לכן יש לפרש את ענין חציצה, כמו בטבילה, ובנטילת ידים, וכמו בארבע מינים, שקושרין את הלולב הדסים והערבות עם עלה של לולב, מפני שהוא מאותו מין.
נמצא, שענין חציצה בינו לבין הקיר הוא, כמו שהשכינה היא המשפיעה להתחתונים, כן האדם צריך לראות לסלק את כח הקבלה, ושכל חשקו ורצונו יהיה אך ורק להשפיע לה'. אז נקרא זה קירוב וסמוך לקיר.
אך קודם כל עלינו לדעת, ומחובתינו להשתדל, ולהבין באפס מה כפי קט שכלינו, על מה אנו צריכים להתפלל, היינו על איזה חסרון אנו צריכים להחשיב, ולומר, שזה הוא עיקר מה שחסר לנו. ובאם נוכל למלא את החסרון הזה, כבר לא יחסר לנו שום דבר.
הנה ידוע, שעיקר התפלה על שכינתא בגלותא. אבל גם זה צריך פירוש. ובהרבה מקומות כתוב, שעיקר מה שאנו צריכים להתפלל, הוא לאקמא שכינתא מעפרא. ויש על זה הרבה פירושים. ומה שאנו יכולים קצת להבין, היא מלכות שמים. וזהו מה שהאדם מקבל על עצמו, שאין לו שום דבר בעולם, שזה יהיה תכליתו, רק לשמש את המלך שלא על מנת לקבל פרס, שע"י זה הוא יזכה לדביקות ה', ותהיה לו אז היכולת להנות להמלך, על דרך "מהו רחום אף אתה רחום", ויהיה מוכשר אז לקיים את מחשבת הבריאה שהיא בבחינת להטיב לנבראיו.
אולם בחינה, הנקראת "להשפיע נחת רוח להבורא יתברך", אינה לוקחת מקום אצל הנבראים, בו בזמן שהם נולדו עם רצון לקבל. ובעבור זה, אין בכלל מושג של להשפיע מובן להם. וזה דומה לדבר המונח בעפר, ואין איש שם על לב, שכדאי להרים אותו. וזה נקרא "שכינתא בעפרא". וזהו כמו שכתוב (בסליחות של שלוש עשרה מידות) "אזכרה אלקים ואהמיה, בראותי כל עיר על תלה בנויה, ועיר האלקים מושפלת עד שאול תחתיה".
ו"עיר" פירושו כמו שכתוב (קוהלת ט') "עיר קטנה ואנשים בה מעט". ומפרש אבן עזרא וזה לשונו, המפורשים הקדמונים אמרו, כי זה על דרך משל "עיר קטנה" גופו של אדם, ו"אנשים בה מעט" בעלי כח התולדות, משרתי הנפש.
לכן גם כאן צריכים לפרש "עיר אלקים", היינו בזמן שהגוף רוצה, שישכון בתוכו אלקים, בגוף הזה, אז כל האברים מתנגדים לזה. ועבודה דלהשפיע, היינו לעבוד לשם שמים, עבודה זו היא בתכלית השפלות, ויש בעבודה זו טעם של עפר. וכמו שכתוב בקללת הנחש (בראשית ג') "ארור אתה מכל הבהמה, ומכל חית השדה, על גחונך תלך, ועפר תאכל כל ימי חייך", שפירושו, שכל מה שיאכל, יהיה לו טעם עפר.
כמו כן כאן, בזמן שאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלשם שמים, ואינו רואה מה שיצמח מזה איזה טובת הנאה לאהבה עצמית, אז העבודה הזו היא בשפלות, וכל מה שהוא עושה, הוא מרגיש בעבודה זו טעם עפר. וזה נקרא "עיר אלקים מושפלת עד שאול תחתיה". זאת אומרת, אם יש חציצה בינו לבין השכינה, היינו אם עבודתו בנויה על בסיס של אהבה עצמית, הוא חושב על עצמו, שהוא ברום של מעלות השלמות.
מה שאם כן, כשהוא רוצה להעביר את החציצה, שיש בינו לבין הקיר כנ"ל, אלא רוצה שהעבודה שלו תהיה על בסיס דלהשפיע, אז הוא מרגיש את עצמו, שהוא נמצא בשאול תחתיה, כי לא רואה בעבודה זו, שיהיה לו מה לקבל עבור הרצון לקבל שלו, אז כל האברים מתנגדים לעבודה זו.
ועכשיו נבין על מה אנו צריכים להתפלל. כי עיקר התפילה צריכה להיות על מה שהשכינה היא בעפרא. זאת אומרת, שעבודה בשביל להשפיע לה', היא עבודה שפלה ובזויה, ואנו מבקשים מה', שהוא יאיר עינינו, ולהסיר את החושך המרחף לעינינו.
ועל זה אנו מבקשים, כמו שכתוב (תהילים קי"ג) "מקימי מעפר דל, מאשפות ירים אביון", כידוע, שהשכינה הקדושה נקראת "עניה ודלה", כמו שכתוב בזהר, "והיא מונחת בעפר, מאשפות ירים אביון" הכוונה על אלו שרוצים להידבק בה, והם מרגישים, שהם נמצאים בשפלות, שאינם רואים שום מציאות, שיוכלו לצאת מן הבוץ הזה. אז הם מבקשים לה', שהוא ירים אותם.
ובמקום שהעבודה, שהגוף מסכים, שהיא על בסיס של רצון לקבל, שמבחינת להשפיע אין להם שום מושג, אז עבודתם היא בבחינת גאות, שמתגאים בזה שהם עובדי ה', ואחרים הם בתכלית השפלות, שהם רואים תמיד החסרונות של אחרים.
מה שאם כן אלו שהולכים בדרך האמת, היינו שרוצים להגיע לבחינת להשפיע, הם בחינת שפלים, משום שהם רואים, ש"אלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". אם כן אין הם רואים אצלם שום מעלה יתירה, יותר מעל אחרים. ואלו אנשים נקראים "שפלים", משום שהם רוצים להתחבר לבחינת השפעה, שהיא בחינת שפלות. וזהו טעם נוסף שנקראים שפלים.
אז הם יכולים לומר מה שכתוב "רם ונשא גדול ונורא, משפיל גאים עדי ארץ, ומגביה שפלים, עדי מרום", שאז הם אומרים, מה שהיה מקודם בשפלות, הוא עכשיו רם ונשא גדול ונורא, בזה שמרגישים עכשיו, מה שהיה מקודם בחינת עבודה באהבה עצמית, שהיא בחינת גאות, שהיו מרגישים בחינת גאוה בעבודה כזאת, נעשה עכשיו בחינת שפלות, כי הם מתביישים לעבוד בשביל אהבה עצמית.
אבל מי נתן להם הכח הזה, שירגישו כך. הלא הקב"ה נתן להם. לכן האדם אומר אז "משפיל גאים עדי ארץ". והעבודה דלהשפיע, שהיתה מקודם בשפלות, נעשית עכשיו אצלו עבודה דלהשפיע ברום המעלות. ומי עשה לו זאת, רק הקב"ה, אז האדם אומר "ומגביה שפלים עדי מרום".
וענין שכינתא בגלותא, הכוונה, שהאדם צריך להרגיש שהיא בגלותא, שפירושו הוא, היות שאדם נקרא "עולם קטן", שהוא כלול משבעים אומות, ובחינת ישראל שבו היא בגלות, היינו שהעם ישראל (שבו) משועבד לאומות העולם שבו, ואין להם לעשות שום דבר לטובתם, אלא רק עבור אומות העולם, שעם ישראל נקרא בחינת ישר-אל, שהוא רוצה להשפיע להבורא, והם רוצים לעבוד בעל מנת לקבל, שזה נקרא אומות העולם.
ולפי זה יש לפרש "ישראל שגלו", היינו אם ישראל נמצאים בגלות, שאינם יכולים לעשות שום דבר לבחינת ישר-אל, "שכינה עמהם", שגם היא בגלות, כאילו אינה יכולה לשלוט עליהם, כי, כביכול, שהם שולטים עליה. וזהו שאמר דוד המלך (תהילים קט"ו) "לא לנו ה', כי לשמך תן כבוד, על חסדך על אמתך, למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם, ואלקינו בשמים, כל אשר חפץ עשה".
ולפי הנ"ל יש לפרש, שאנו מבקשים לה', שיעזור לנו לצאת מהגלות, שזה שאומרים "לא לנו" הכוונה על הרצון לקבל שלנו. זאת אומרת, שאנו רוצים, שהמחשבות והרצונות והמעשים לא יהיו עבור הרצון לקבל שלנו, שזה נקרא, שכל החשיבות היא לאומות העולם.
אלא "לשמך תן כבוד", שלא תהיה שכינתא בגלותא ושתהיה בבחינת עפר, אלא שיהיה מגולה הכבוד שמים, שזה נקרא, ש"יתגדל ויתקדש שמיה רבה". וזה ענין "למה יאמרו הגויים", היינו אומות העולם שבתוך אדם, שהם נקראים "גויים". ומה הם אומרים, "איה נא אלקיהם", היינו שהם מתנגדים לאמונת ישראל, שעבודתם היא במוחא וליבא, שכל עבודתם (של גויים) היא בתוך הדעת.
אבל "אלקינו בשמים", היינו שדוקא למעלה מהדעת הנקרא "שמים", שהוא למעלה משכלנו. ולמה עשה (ה') שעבודה שלנו תהיה למעלה מהדעת. אין אנו אומרים, שאינו יכול לעשות אחרת, אלא "כל אשר חפץ עשה", והוא הבין, שעל ידי עבודה למעלה מהדעת, היא דרך יותר צלחה להגיע להמטרה, שנוכל לקבל את הטוב והעונג ויחד עם זה ישארו בעל מנת להשפיע, ולא לתועלת עצמו.
ויש לפרש "על חסדך על אמתך", שאנו מתפללים לה' "כי לשמך תן כבוד". "על חסדך" הכוונה, שמידת החסד ישפע לנו, שיהיה לנו הכח ללכת במידת החסד, הנקרא כלים דהשפעה, שבזה שיהיה לנו השתוות הצורה. אז נוכל אח"כ לקבל את הטוב והעונג, שזה נקרא מידת האמת, כמו שמפורש בתלמוד עשר ספירות (חלק י"ג דף א', תי"ט ובאו"פ שם) וזה לשונו, "לכן נקרא גילוי השגחתו בשם "ואמת", כי הוא אמיתיות הרצון שלו יתברך, באים רק לגלות אמיתיות הזו שבהשגחתו, שהוא להטיב לנבראיו, ולפיכך נקרא תיקון הזה בז"א בשם "ואמת". וזה הפירוש "על אמיתה".
--------
מהו בעבודה "חסד של אמת"
תש"ן - מאמר י"ד
1989/90 - מאמר 14
הנה על הפסוק, שיעקב אמר ליוסף "ועשית עמדי חסד ואמת" פירוש רש"י, חסד שעושים עם המתים, הוא חסד של אמת, שאינו מצפה לתשלום גמול. שמשמע, שהוא ביקש ממנו הטובה "אל נא תקברני במצרים" וביקש שיעשה זה חסד של אמת בלי שכר. שזה יש להבין, הלא השכל מחייב, אם היה משלם לו עבור הטרחא, היה בודאי יותר בטוח שיעשה לו את זה, שכך נהוג בעולם, כשרוצים שהדבר יצא לפועל בכל שלימותו, אז נותנים תשלום יותר גדול. אם כן מדוע בחר לו הדרך השני, שיעשה עבודה בלי שום תשלום.
ועוד יותר קשה לדברי רש"י על הפסוק "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך" (ויחי שלישי). פירוש רש"י "ואני נתתי לך", לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, "שכם אחד על אחיך", שכם ממש, היא תהיה לך חלק אחד יתירה על אחיך. אם כן זה הוא בסתירה של חסד של אמת, שמשמע בלי שום תשלום. וכאן הוא נותן לו תשלום, היינו "שכם אחד", היינו חלק אחד על אחיך.
הנה יש לפרש כל זה על דרך העבודה, שיעקב רמז לו ליוסף את סדר העבודה. הנה אנו רואים, שסדר העבודה, שניתן לנו בתורה ומצות, הם נראים גם כן לכאורה בסתירה, היות מצד אחד אנו רואים, שחז"ל אמרו, שסיבת בריאת העולם היא מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, היינו שהנבראים יקבלו ממנו יתברך טוב ועונג, היות שהבורא הוא שלם בתכלית השלימות, וכל מה שהוא ברא את הבריאה, הוא בכדי לתת להנבראים כל טוב, כמו שכתוב (מד"ר בראשית) "שהקב"ה השיב להמלאכים, בשעה שרצה לברוא את האדם, שאמר, שזה דומה למלך, שיש מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים, מה הנאה דעביד". נמצא, שכל מה שברא, היה הכל בשביל שהנבראים יקבלו טוב ועונג, ושירגישו את השגחתו יתברך, שהיא השגחת טוב ועונג.
ומצד ב', אנו רואים דבר, שהוא ממש להיפך ממטרת הבריאה, היינו, שנעשה צמצום והסתר, שאסור לקבל לתועלת עצמו, אלא כל מה שמקבלים יהיה לתועלת ה'. משמע מכאן, שעיקר עבודתנו הוא, שאנחנו נעבוד בשבילו. וזהו כמו שכתוב"ברוך הוא אלקינו, שבראנו לכבודו". היינו, שכל הבריאה היא רק לכבודו יתברך ולא בשביל הנבראים. ובגלל זה נתן לנו תרי"ג מצות, שנשמור אותם.
וכמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אמר הקב"ה. היינו, שהאדם אינו יכול לעבוד עבור תועלת ה', מטעם שיצה"ר מפריעו. לכן נתן לנו ה' תרי"ג מצות, הנקרא בלשון הזה"ק "תרי"ג עיטין" (היינו עצות), שע"י נוכל לעבוד לתועלת ה'. נמצא לכאורה, שזהו ממש להיפך ממטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
והענין הוא, שאנו צריכים להאמין במה שאומר האר"י הקדוש וזה לשונו, "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, ולהאציל הנאצלים, להוציא לאור שלימות פעולותיו". ובאו"פ בתע"ס בתחילתו מבאר שם, שענין "שלימות פעולותיו" פירושו, שהטוב והעונג מה שיש במחשבתו יתברך לתת להנבראים, שתהיה בהם שלימות, היינו שלא ירגישו בחינת בושה בעת קבלת הטוב ועונג, זה נקרא "שלימות פעולותיו".
נמצא, שהצמצום שהיה, שאין האור מאיר אלא בזמן שהנבראים יעשו הכל לשם שמים, היינו לתועלת ה', אז תהיה מציאות, שיקבלו טוב ועונג, ולא תהיה שום בושה. וזהו תיקון של צמצום, שצריכים לעבוד הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו. נמצא לפי זה, כי כל מה שאנו צריכים לעבוד לתועלת ה', זהו רק לתועלת עצמנו, היינו, שע"י זה אנחנו נוכל לקבל את הטוב ועונג בשלימות, בלי שום אי נעימות של נהמא דכסופא. וזה נקרא "להוציא לאור שלימות פעולותיו", היינו הפעולה שהוא רוצה להטיב לנבראיו, שתהיה בשלימות, בעת שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג.
נמצא לפי זה, שאין שום סתירה בין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, כלומר שהמטרה היא, שיהיה טוב להנבראים, ולא חס ושלום שהבורא רוצה שיעבדו בשבילו, אלא הכל בשביל הנבראים, ולא שום דבר לתועלת הבורא, כי אינו חס ושלום בעל חסרון. ועוד יותר מזה, הוא היה רוצה, שיהיה כל כך טוב להנבראים, עד שירגישו את עצמם בטוב, שלא ירגישו אי נעימות בעת קבלת הטוב ועונג.
היות לפי הכלל, שכל מי שאוכל לחם חסד, הוא מתבייש, והבורא היה רוצה להציל אותם מבושה זו, לכן עשה בגלל זה תיקון, המכונה "צמצום והסתר", היינו, שכל זמן שאין להם התיקון, שעושים הכל לשם שמים, לא יוכלו לקבל את הטוב ועונג, מטעם שנעשה ההסתר הזה, בכדי אח"כ, כשעושים הכל לתועלת ה', אז נמצא, שהטוב ועונג מה שהם רוצים לקבל ולהנות, הוא רק לתועלת הבורא, ממילא הם ניצולים מבחינת הבושה, הנהוגה בהמקבל פרנסה מאחרים, בתור מתנת חינם.
היוצא מהאמור הנ"ל, שאין שום סתירה בין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, היינו לתועלת הנברא, לבין תיקון הבריאה, שצריכים לעבוד הכל לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו, שזה הוא גם כן לתועלת הנבראים, ולא חס ושלום שהבורא צריך, שיעבדו בשבילו ולתת לו מה שהוא, אלא הכל לתועלת הנבראים.
ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מדוע אמר יעקב ליוסף, שיעשה עמו "חסד של אמת". הכוונה כאן על ענין, שיעקב סידר סדר העבודה, שיש לפנינו לעשות כאן. והוא רמז לו את סדר של תיקון הבריאה וענין מטרת הבריאה, שהם שניהם כוונה אחת, היינו לתועלת הנבראים.
לכן התחיל לומר לו, שצריכים להתחיל בעבודה על דרך "חסד של אמת", היינו בלי שום תמורה, אלא הכל יהיה לא לתועלת עצמו, אלא הכל לתועלת ה', כמו שמובא בספר "מתן תורה" (בתחילתו), שענין מה שהאדם עובד לתועלת הזולת, צריך להיות גם כן מטעם מצות ה', היינו כל מה שהאדם עושה, צריך להיות לתועלת ה'. וממילא הוא דבוק, בכל מעשה שהוא עושה, עם ה'.
ואחר כך רמז לו, שזה שצריכים לעבוד לתועלת ה', הוא בכדי שיצמח מזה תועלת עצמו. כלומר, שאם באמת האדם עובד לתועלת ה', ואינו רוצה שום דבר לתועלת עצמו, אז הוא בא לידי דרגה, שהוא רוצה לתת משהו להבורא, שיהנה. ואז הוא רואה, שרק בדבר אחד הוא יכול להנות להבורא, בזה שיקח ממנו את הטוב ועונג, כי בגלל זה ברא את הבריאה. לכן הוא רוצה להנות את הבורא. ובטח מה שהאדם נהנה יותר ממתנת המלך, בטח שיש להמלך יותר תענוג.
כדוגמת, מי שנותן מתנה לחבירו, דרך העולם הוא, אם המקבל מתנה משבח את המתנה שקיבל מחבירו, חבירו יותר נהנה. ואם המקבל מתנה אומר לו, המתנה שנתת לי, אין לי כל כך צורך בה, בטח חבירו אינו נהנה מזה, אלא להיפך, עד כמה שהמקבל המתנה מרגיש בצורך המתנה, אז הנותן יותר נהנה. וזה מתבטא בשיעור התודה שנותן המקבל להנותן. לכן, עד כמה שהאדם משתדל להנות יותר מהטוב והעונג שהבורא נתן לו, בטח שיש יותר נחת רוח למעלה, מזה שהתחתון נהנה יותר.
לכן לאחר שיוסף קיבל על עצמו את העבודה בע"מ להשפיע בלי שום תמורה, אז כבר צריך לקבל את הטוב ועונג, על מה שעבד בע"מ להשפיע. לכן כתוב, שיעקב אמר לו "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך". "שכם" נקרא חלק אחד יתירה על אחיך, כפירוש רש"י, לפי שאתה טורח להתעסק בקבורתי, היינו, היות שאז קבלת על עצמך לעבוד בלי שום תמורה, אם כן עתה הגיע הזמן, שאתה תקבל את התשלום, היינו חלק האור והשפע הצריך להתגלות על העבודה של בע"מ להשפיע. כי עיקר העבודה בע"מ להשפיע, היה רק לצורך זה, שיוכלו לקבל טוב ועונג בלי בושה, כדרך מקבלי מתנות בחינם.
וענין מה שכתב לשון "שכם אחד", יש לפרש על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב אצל שאול המלך, שהיה, "משכמו ומעלה גבוה מכל העם" (שמואל א' ט'), שהפירוש הגשמי הוא, שהוא היה גבוה מכל העם עם ראש, כלומר, שהראש שלו היה גבוה מכל העם. ואמר, כי ברוחניות מתחלקים המדרגות לראש וגוף, ש"גוף" נקרא, שעדיין אין בו שלימות, ו"ראש" נקרא, שכבר יש לו שלימות.
שענין שלימות יש לפרש, שכבר זכה לבחינת תיקון הבריאה, המכונה כלים דהשפעה. זאת אומרת, במעשים של כלים דהשפעה, הוא כבר יכול לכוון בע"מ להשפיע, שזה נקרא שהוא זכה לאור דחסדים, המתלבש בכלים דהשפעה. וכמו כן כבר זכה למטרת הבריאה, היינו שהוא כבר יכול לשמש עם הכלים דקבלה בע"מ להשפיע, שזה מכונה, שכבר זכה לאור החכמה.
נמצא, ש"משכמו ולמעלה", הכוונה היא, שכבר זכה לבחינת שלימות, הנקראת בחינת ראש. ועל דרך זה יש לפרש, מה שיעקב אמר ליוסף "ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך", היינו כנ"ל, שע"י זה שקיבל את עבודתו בבחינת חסד של אמת, היינו בלי תשלום, זכה אח"כ להשלימות להשתמש עם כלים דקבלה ע"מ להשפיע, היינו שזכה לב' דברים ביחד: א) הוא תיקון הבריאה, ב) הוא מטרת הבריאה.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב בשיר של ליל שבת "כל מקדש שביעי, שכרו הרבה מאוד, על פי פעלו". ויש להבין, מהו החידוש, שאומר "שכרו הרבה מאוד, על פי פעלו". הלא גם בעולם הגשמי נוהג כן, שכל פועל מקבל שכר, לפי כמה זמן שעבד, כך הוא מקבל שכר. אם כן מהו החידוש שבא להשמיענו, שמקבל שכר לפי פעלו. ועוד יותר מזה קשה, הלא צריכים לעבוד שלא ע"מ לקבל שכר, אלא לשם שמים, היינו לתועלת ה' ולא לתועלת עצמו. אם כן, מה הפירוש "שכרו הרבה מאוד".
אלא כנ"ל, היינו לאחר שהאדם עבד בששת ימי המעשה בתיקון הבריאה, שהוא בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, נמצא, שעבד בשלא לקבל שום תמורה, אלא היה רק לשם שמים, נמצא, בשיעור הזה, שעבד שלא לקבל שכר, לכן, כשבאה שבת, שהיא בחינת "מעין עולם הבא", שהיא תכלית שמים וארץ, הוא מקבל שכר, היינו שמשמש בכלים דקבלה, ונהנה מהטוב ועונג, שהוא בחינת מטרת הבריאה. כי עתה הוא כבר יכול לקבל הכל בע"מ להשפיע.
נמצא כנ"ל, שאם הוא לא נהנה, זה דומה, שבעל הבית נותן לאכול לאורח, והשתדל לעשות מגדל מלא כל טוב עבור האורח, ואז, אם האורח אומר לבעל הבית, לא נהניתי שום הנאה מהסעודה שלך, איזה נחת רוח יש לבעל הבית. אלא עד כמה שהאורח נהנה יותר מהסעודה, אז יש לבעל הבית יותר נחת רוח.
וזה הוא כמו שאמרו חז"ל (ברכות נ"ח) וזה לשונו, "אורח טוב, מהו אומר, כמה טרחות טרח בעל הבית בשבילי, וכל מה שטרח, לא טרח אלא בשבילי. אבל אורח רע, מהו אומר, מה טורח טרח בעל הבית, אלא בשביל אשתו ובניו".
ויש לפרש, מהו "אורח טוב ואורח רע", בעניני עבודה. הנה כשהאדם עדיין לא תיקן את הרע שלו, היינו הרצון לקבל לתועלת עצמו, והוא נמצא תחת שליטת הרע, לכן הוא אומר, זה שהבורא נתן לנו לקיים תורה ומצות, הוא, היות שהוא צריך את עבודתינו, לכן ציווה לנו לקיים תו"מ. ותמורת זה הוא ישלם לנו שכר, היינו שברא את העולם, לא מטעם להטיב לנבראיו, אלא שהם אומרים, שברא את העולם לתועלת עצמו חס ושלום.
אלא, שהוא רוצה שאנחנו נעבוד בשבילו, ותמורת זו הוא ישלם לנו. אז יש לפעמים, שהאורח רע, האורח רע אומר, אני לא רוצה לעבוד אצלו, היינו לקיים את התו"מ שלו, ואני מוחל לו את השכר, ואומר, לא הן, היינו עבודה בתו"מ, ולא שכרן, של תו"מ. כלומר העבודה הזו, מה שהבורא ציווה לנו, השכר הזה לא משתלם תמורת עבודה.
ו"אורח טוב", בעבודה, הוא, היינו, האדם שכבר תיקן את הרע, וכבר יש לו כלים דהשפעה, ואח"כ הוא זוכה לבחינת מטרת הבריאה, היינו שמקבל את הטוב ועונג, מסיבת שכבר תיקן את הרע, אז הוא אומר, שכל מה שטרח בעל הבית, הוא לטובתי, ולא חס ושלום שהבורא הוא הנצרך, שאנחנו נעבוד בשבילו חס ושלום.
אלא בזה שאנחנו נעבוד בשבילו, הוא לטובתינו, היינו, שנוכל לקבל את הטוב ועונג, ושלא תהיה לנו בחינת בושה בעת קבלת הטוב. מה שאם כן "אורח רע", היינו אדם שעדיין מונח תחת שליטת הרע שלו, שהוא המקבל בע"מ לקבל, אומר ממש ההיפך, שהכל (ה') עשה בשבילו, ולא לתועלת הנבראים.
ובהאמור יש לפרש "חסד ואמת", שהם ב' דברים:
א' הוא "חסד", שפירושו, לעשות הכל לא לתועלת עצמו, אלא הכל לשם שמים,
ב' הוא "ואמת", שאז זוכים לראות את האמת, שסיבת בריאת העולמות עם כל התיקונים, היא רק לתועלת הנבראים, שיקבלו טוב ועונג. מה שאם כן, מטרם שזכו לבחינת חסד, עוד לא מגולה את האמת, שבריאת העולם היתה מטעם להטיב לנבראיו.
-------------
מהו, שברכת האדם היא ברכת הבנים, בעבודה
תשנ"א - מאמר י"ד
1990/91 - מאמר 14
הזה"ק (ויחי דף קט"ז, ובהסולם אות שע"א) שואל, על מה שכתוב, "ויברך את יוסף ויאמר, יברך את הנערים. וזה לשונו, במקרא זה יש להסתכל בו, שכתוב "ויברך את יוסף". ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומשיב, אמר ר' יוסי, את, הוא בדיוק, כי את רומז על המלכות. וכתוב את יוסף, שהוא ברכת בניו, כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקראת את. וכשמתברכים בניו, הוא מתברך תחילה. על כן כתוב גם כן יוסף, כי בניו של אדם ברכתו הוא", עד כאן לשונו.
ויש להבין, מהו, שאם הבניו מתברכים, גם יוסף מתברך, בעבודה, מה משמיענו בזה.
ידוע כי כל עבודה שלנו היא, שאנחנו צריכים להגיע לידי דביקות בה', שענינה הוא השתוות הצורה, שפירושו הוא, להיות משפיע כמו שהבורא הוא המשפיע לתחתונים. ובגלל זה ניתנה לנו העבודה בתו"מ, לעשות אותם בע"מ להשפיע, שעל ידי זה האדם מתקן בשורש נשמתו, שהוא המלכות דאצילות, שהיא בחינת הכלל ישראל. לכן מכונה מלכות "כנסת ישראל", היות שכל הנשמות באות ממנה.
לכן, בשיעור שהם עושים מעשים דלהשפיע, הם גורמים שמלכות, הנקראת שכינה, יהיה לה יחוד עם קוב"ה, הנקרא ז"א או יסוד דז"א, שיסוד נקרא בחינת "צדיק" המשפיע למלכות. אולם בזמן שהמלכות היא בבחינת הקבלה לעצמה, אין לה השתוות עם המשפיע, הנקרא קוב"ה. וזה נקרא, שהשכינה היא נמצאת מרוחקת מהקב"ה, מסיבת שינוי צורה. וזה נקרא, שאין הקב"ה יכול להשפיע למלכות, וממילא אין שפע להנשמות.
ובזמן שאין הקב"ה יכול להשפיע להתחתונים, מסיבת שינוי צורה שיש ביניהם, זה נקרא "צער השכינה". היינו, מצד המקבל, שאינה יכולה לקבל שפע, מטעם שאם היא תקבל שפע עבור התחתונים, ילך הכל לקליפות, הנקראות "מקבל בע"מ לקבל". וגם זה נקרא "צער", מטעם הנותן, היות שמחשבת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועתה הוא לא יכול לתת להם את הטוב ועונג, מטעם שכל מה שיהיה ביד הנבראים, ילך הכל לקליפות.
לכן יש צער להנותן, שאינו יכול לתת. כדוגמת האם, שרוצה לתת לאכול להתינוק, והתינוק חולה, ואינו יכול לאכול. אז יש צער מצד הנותן. וזה נקרא בלשון הזה"ק, שיש צער למעלה, שלא יכול להיות יחוד, היינו שהמשפיע יתן שפע להמקבל, והמשפיע שפע לתחתונים נקרא מלכות, המקבלת שפע מז"א, שזה נקרא בלשון חז"ל, "ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים". ומהי הפרנסה. זה שישראל מכשירים עצמם, שיהיו ראויים לקבל שפע, זוהי הפרנסה שלו, מטעם שזו תהיה מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
לכן בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ על הכוונה דלהשפיע, הם גורמים למעלה יחוד, היינו, שגם מלכות, שהיא המקבלת את השפע עבור התחתונים, תהיה בחינת משפיע. וזה נקרא "יחוד קוב"ה ושכינתא", היינו שיש נחת רוח למעלה, מזה שהתחתונים גורמים שישפע שפע למטה.
מה שאם כן אם אין התחתונים עוסקים על הכוונה דלהשפיע, זה גורם צער השכינה. היינו, שיש צער למעלה, מזה שאין המלכות, הנקראת "שכינה", יכולה להשפיע טוב ועונג להנבראים.
אולם בענין צער השכינה יש להבחין גם כן ב' בחינות, כנ"ל. היינו, שיש להבחין צער מצד הנותן, הנקרא בחינת "קוב"ה". ויש צער השכינה, שהיא נקראת "אם הבנים", היינו "כנסת ישראל", שהיא הולידה את "נשמות ישראל". וכן מייחסים למלכות, שהיא נותנת חיות להקליפות, בסוד מה שכתוב "ורגליה יורדות מוות", שפירושו "ורגליה" היינו מלכות בסופה, הנקראת "רגלין", יורדת להשפיע חיות להקליפות, הנקראות בחינת "מוות", בכדי קיומן, אחרת לא היו הקליפות מתקיימות. והיות שהקליפות הן צריכים אותם, כמו שכתוב "והאלקים עשה שיראו מלפניו", לכן המלכות מפרנסתן, בכדי קיומן בלבד, היינו בשיעור שיוכלו להתקיים.
וזה נקרא גם כן בשם "נהירו דקיק", בכדי שיוכלו להתקיים. זאת אומרת, זה שאנו רואים, שיש תענוג בעולם הגשמי, שעל תענוג הזה כל העולם רצים בכדי להשיג אותו. ובאופן כללי התענוג הזה מלובש בג' דברים, המכונים קנאה ותאוה וכבוד. ואם לא היה שם "הנהירו דקיק", שהיא נותנת את התענוג בתוך אלו דברים הגשמיים, מי היה יכול להתקיים בעולם. כי בלי תענוג אי אפשר לחיות, מסיבת כי מטרת הבריאה היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. לכן בלי טוב ועונג אי אפשר לחיות.
אולם יש להבין, מדוע נקרא זה "צער השכינה", הלא הבורא ברא את העולם להטיב לנבראיו. אם כן היו צריכים לומר "צער הבורא". כלומר, זה שהנבראים לא עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, זה גורם שאין הבורא יכול להשפיע. נמצא, שהצער צריכים ליחס להבורא, ולא להשכינה, הנקראת "מלכות".
ואאמו"ר זצ"ל אמר, מהו ההבדל בין הבורא להשכינה. ואמר שזהו דבר אחד. וזהו כמו שאומר הזה"ק "הוא שוכן ואיהי שכינה", שהפירוש הוא, ששני שמות הללו הם ענין אחד, אלא שהם אור וכלי. כלומר, במקום שהשוכן מגולה, נקרא שכינה. לכן הם דבר אחד, אלא במקום שהאור אינו יכול להיות מגולה, מסיבת שינוי צורה שיש בין אור וכלי, זה נבחן שהשכינה, ששם צריך להיות מגולה השוכן, היא בחסרון.
לכן מיחסים להשכינה. כלומר, אין השוכן יכול להיות מגולה להתחתונים, מסיבת שינוי צורה. והיות שאנו מדברים רק מהכלים, לכן אנו קוראים להגלות "שכינתא בעפרא", "שכינתא בגלותא", מטעם שאנו מדברים מהכלים ולא מן האורות. לכן נקרא זה "צער השכינה", כאילו היא סובלת מזה, מה שהיא לא יכולה להשפיע לתחתונים. אבל אם נדבר מפרטים, צריכים לומר, שיש כאן ענין צער מצד הנותן גם כן, הנקרא המשפיע להתחתונים. אלא כשמדברים מבחינת הכלים, לכן אנו מכנים "צער השכינה".
ובהאמור יוצא, בכדי שיהיה נחת רוח למעלה, מטעם "אמר ונעשה רצונו", היינו, היות שרצונו להטיב לנבראיו יצא לפועל, היינו שהנבראים מקבלים ממנו טוב ועונג, זהו השמחה, שהנבראים גורמים למעלה, כמו שאמרו חז"ל "לא היתה שמחה לפניו, כיום שנברא בו שמים וארץ".
לכן, בזמן שהנבראים הולכים בדרך הישר, הנקרא שכל מעשיהם הם בע"מ להשפיע נחת רוח ליוצרו, אז הם גורמים במלכות, שהיא שורש הנשמות, שתהיה בע"מ להשפיע, מה שהיא תקבל עבור הנשמות, היינו לצורך הנשמות, שהם מוכשרים לקבל בע"מ להשפיע, שזה נקרא שהנבראים גורמים יחוד קוב"ה ושכינתיה.
ועל ידי זה מושפע שפע להתחתונים, מטעם שהשפע שנמשך הוא על דרך התיקון. היינו, שעל ידי קבלה זו, באופן, שהוא בדרך השתוות הצורה, יש תענוג למעלה, היות שבזמן קבלת השפע, אין שם בחינת בושה, מטעם התיקון שמקבלים בע"מ להשפיע.
ובהאמור נבין מה ששאלנו, מהו "ברכת האדם היא ברכת הבנים". אלא, היות שבזמן שהבנים, היינו הנבראים, הנקראים "בנים למקום", מקבלים את השפע בתיקון של ברכה, היינו שכל מה שהם רוצים לקבל, הוא מטעם שרוצים להשפיע נחת רוח ליוצרו, שענין "ברכה" נקרא בחינת השפעה, שהוא בחינת חסד, היינו להשפיע, כמו שכתוב בזה"ק (הקדמת ספר הזהר דף נ"א, ובהסולם אות ל"ז), שאות ב' היא בחינת חסד, המראה על ברכה, שהוא חסדים, שהוא היכל לחכמה, הנכלל בב'.
נמצא, שע"י זה שהבנים עוסקים בבחינת הברכה, היינו שעוסקים בע"מ להשפיע, בזה הם גורמים, שגם למעלה שמלכות תתחבר עם ז"א, הנקרא "יחוד קוב"ה ושכינתיה", שמיחוד הזה גם למעלה יכולים להשפיע, מטעם שהבנים עוסקים בהשפעה. וזה גורם, שגם בשורש למעלה תימשך הברכה למטה להבנים. וזה נקרא, ש"עם ישראל מקבלים את השפע מאביהם שבשמים".
כמו שכתוב בזהר (בראשית ח"א דף קכ"ג) וזה לשונו, "ומה שהמוחין הגדולים דשבת מכונים בשם ירושה, הוא, שכל המוחין שבני ישראל מקבלים מאביהם שבשמים, הוא ע"י אתערותא דלתתא, על דרך שאמרו "יגעתי ומצאתי תאמין". והוא על דרך שבני אדם רוכשים קניני עולם הזה. שכל קנין הגדול ביותר, הרי היגיעה שנותנים תמורתו, צריכה להיות גדולה ביותר. אמנם האורות דשבת אינם מחייבים שום יגיעה אחריהם".
והטעם, שאורות דשבת אינם צריכים יגיעה, הוא, כי שבת היא בחינת תכלית שמים וארץ, מעין גמר התיקון, שאז יהיה הכל מתוקן. לכן יש לפני שבת ששת ימי החול, המרומז לבחינת "שיתא אלפי שני", שהיא בחינת עבודה, עד שמגיעים לגמר התיקון. כמו כן יש "ששת ימי המעשה", שאז הוא זמן עבודה. ושבת היא בחינת המנוחה.
לכן אמרו חז"ל "מי שלא טרח בערב שבת, מה יאכל בשבת" (עבודה זרה ג').
נמצא, שעל ידי זה, שנותנים יגיעה לצאת משליטה של אהבה עצמית, ולזכות לכלים דהשפעה, שהוא בחינת ברכה. ובזה יש נחת רוח למעלה, בזה שהם יכולים להשפיע להבנים.
ובהאמור נבין מה שהזה"ק מתרץ, על מה שכתוב "ויברך את יוסף", ולא מצאנו כאן ברכה, שיברך את יוסף, אלא לבניו. ומתרץ "וכשמתברכים בניו, הוא מתברך". על כן כתוב גם כן "יוסף", כי "בניו של אדם ברכתו הוא". היינו כנ"ל, כי "יוסף" נקרא המשפיע, ו"בניו", מפרש הזה"ק "כי בניו, מנשה ואפרים, הם בחינת מלכות, הנקרא את".
שפירושו, שמלכות הנקרא את, הוא מטעם, שהיא כוללת כל האותיות, שהם מ- א' ועד ת', כי האותיות נקראות כלים, שהם מקבלי השפע, שזה נקרא "בניו", היות שהיא המקבלת בשביל הנבראים. נמצא, ע"י זה שבניו מתברכים, גם הוא מתברך, היינו המשפיע, שהוא יוסף, הנקרא יסוד, המשפיע למלכות, בזמן שמלכות יכולה לקבל עבור הבנים, נקראת אז המלכות בשם "אם הבנים שמחה הללויה".
כי בזמן שהתחתונים עוסקים בתו"מ בע"מ להשפיע, כנ"ל, שע"י זה הם גורמים בשורש נשמתם, שהוא מלכות, שיהיה בהשתוות הצורה עם המשפיע, שזה נקרא יחוד, אז השפע מושפע לתחתונים. נמצא, שהם גורמים, שהמלכות יכולה לקבל שפע בשבילם. לכן המלכות נקראת אם הבנים שמחה.
הללו-יה, היינו הללו י"ה, הנקראים חכמה ו בינה, שהם המשפיעים את השפע לבחינת יוסף. ומיוסף, שהוא יסוד, למלכות, הנקראת את. וזהו מה שכתוב "ויברך את יוסף". וזהו הפירוש, ש"ברכת האדם הוא הבנים". אם הבנים מתברכים, זה נקרא ברכה אצל האדם, בזמן שהוא יכול להשפיע טוב ועונג.
אולם עבודה זו, שיהיו כל מעשיו בע"מ להשפיע, זוהי עבודה קשה, היות שכל אברי הגוף מתנגדים לזה. וזהו נגד הטבע של האדם, שנברא ברצון לקבל לתועלת עצמו. וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "ואנכי תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם".
שיש לפרש, אנכי הכוונה ל" אנכי ה' אלקיך", שבחינה זו אצלו היא בבחינת תולעת, היינו שהיא חלשה אצלו כמו תולעת. " ולא איש", זאת אומרת, מתי שאני רוצה להתדבק ב"אנכי ה' אלקיך", הם אומרים, הפעולה הזו אינה מתאימה לאיש, שיש לו שכל ודעת, שהוא ילך למעלה מהדעת. זה מתאים לאיש שאינו שפוי בדעתו.
חרפת אדם עבודה זו של אמונה למעלה מהדעת. זוהי חרפה לאדם, שחושב, שעיקר תכלית האדם הוא להידבק ב"אנכי ה' אלקיך". היינו זה, שרוצה לזכות שה- אנכי, יהיה בבחינת ה' אלקיך, היינו שהוא יזכה באופן פרטי, שזה נקרא אלקיך, אז הם מחרפין ומגדפין, היינו הם אומרים, שעבודה זו שייכת לבחינת מלאכים ולא לבני אדם, שזהו בזיון לאדם, שהוא רוצה לעשות כך, הגם שהוא אומר להם, הלא אתם רואים, שיש הרבה אנשים שהולכים בדרך להגיע, לזכות, להיות בבחינת ש"ה' יהיה אלקיך".
שאז הם אומרים על אנשים האלה, שהם פשוט "בזוי עם", כלומר שהאומות העולם שישנם בגופו של אדם, אומרים לו, שהעבודה זו, לעבוד שהאדם יזכה לבחינת "אנכי ה' אלקיך", שייכת לבזוי, היינו לאלה אנשים שפלים, שאפילו לדבר אליהם הוא בזיון, מטעם שהם הולכים בדרך ה', כמו טפשים שאין להם דעת.
ומכל מקום, כשהאדם רוצה להתגבר על טענותיהם, יש לו עבודה קשה. ונוהגות כאן בעבודה זו עליות וירידות. והאדם צריך להתגברות יתירה, כי טענותיהם של האומות העולם שבאדם, עומדים מוכנים למצוא איזה חולשה בעבודה, בכדי להראות לאדם, שחבל על יגיעתו, היות שהעבודה זו אינה בשבילו. ומיעצים לו לברוח מן המערכה. ואין להאדם שום כח לעמוד נגדם, אלא להתגבר בתפלה, שה' יעזור לו לנצח את האויבים שבקרבו.
וזה שכתוב (תהילים ל"ב) "רבים מכאובים לרשע, והבוטח בה', חסד יסובבנו".
ויש להבין, מהו ש"רבים מכאובים לרשע". משמע שבגלל זה, "הבוטח בה' חסד יסובבנו". אלא, ש בדרך העבודה מדברים באדם אחד, שהוא כלול מכל העולם.
ויהיה הפירוש, כפי שידוע, שכל זמן שהאדם נמצא תחת שליטת הרצון לקבל, הוא נקרא רשע, מטעם, שאינו יכול לומר, שהשגחתו יתברך היא בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא סובל מכאובים, בזמן שהוא רוצה לעבוד בע"מ להשפיע. והאדם שואל, מדוע מטרם שנכנסתי לעבוד את עבודת הקודש, שתהיה בע"מ להשפיע, לא היה לו מכאובים, בזמן שהיה עוסק בתו"מ, והיתה לו שמחה מהעבודה, והיה תמיד שמח, שהיה מאמין בשכר ועונש, ובגלל זה הוא היה שומר תורה ומצות.
ועתה, כשהתחיל בעבודה דלהשפיע, הוא מרגיש מכאובים, בעת שהוא רוצה לעסוק בתו"מ. וקשה לו לעשות משהו לתועלת ה'. והוא רואה כל פעם, איך שהוא רחוק מקדושה, שקדושה נקראת בחינת "השתוות הצורה". ועתה הוא רואה, איך שהוא רחוק מזה.
והתשובה היא, שהאדם צריך להאמין, זה שעתה נעשה הוא יותר מרוחק מה', והאדם שואל, הלא ההרגשה זו, שהוא מרגיש, שעכשיו הוא יותר גרוע מהזמן שהיה עובד בע"מ לקבל שכר, אין זה מטעם שבאמת הוא יותר גרוע עכשיו מזמן הקודם, אלא לא שעתה נתווסף לו רע, בגלל זה הוא יותר גרוע, אלא מטעם שעתה, שהרבה מעשים טובים, לכן גילו לו את האמת, איך שהרע שבו שולט עליו. מה שאם כן מטרם שהיה לו טוב, לא היו יכולים לגלות לו את האמת, כי תמיד צריך להיות הרע מאוזן עם הטוב. נמצא, שאין האדם עומד במצב של ירידה, עד כדי כך, שהאדם חושב שהעבודה זו היא לא בשבילו, ורוצה לברוח מהמערכה. אלא הרגשה זו באה לו דוקא בזמן שיש לו טוב דוקא.
אלא הוא מאמין בה', כי מלמעלה נתנו לו להרגיש את אלה מצבים של מכאובים. ובמצב שהאדם עדיין נמצא במדרגת רשע, בזה שלא יכול להאמין בהשגחת טוב ועונג, והאדם הזה, כשמתגבר, נקרא " והבוטח בה'", אז הוא זוכה ל" חסד יסובבנו" . ויש לפרש יסובבנו הוא מלשון מסובב. היינו, שהמכאובים, שהיו לרשע, זו היתה סיבה לחסד, היינו שיזכה לבחינת חסד. נמצא, ש"רבים מכאובים לרשע", היו גורמים שיזכה לחסד.