וישלח שלבי הסולם

חשיבותה של תפלת רבים

תשמ"ו - מאמר ז'

1985/86 - מאמר 7

בזהר וישלח (דף י"ג ובהסולם אות מ"ה) וזה לשונו, "ובוא וראה, שאמר רבי שמעון, תפלה של רבים עולה לפני הקב"ה, והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים. כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים, ונכללת מכמה צדדים, דהיינו מצד ימין, ומצד שמאל ומאמצע. ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ובוא וראה, יעקב היה כלול מכל ג' הקוין. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין כמו תפלת רבים. ועל כן כתוב "וירא יעקב מאוד ויצר לו, כי הקב"ה סבב לו את זה, כדי שיתפלל, מטעם שחשק בתפלתו".

אנו רואים כאן בדברי הזה"ק, שמפרש "תפלת רבים" על אדם יחיד, שאומר, שיעקב היה נכלל מכל ג' הקוין. ובכל המקומות שכתוב בענין תפלת רבים, משמע פשוט, שרבים מתפללין, כמו שאמרו חז"ל (ברכות דף ח' ע"א) וזה לשונם, "דאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחאי, מאי דכתיב "ואני תפלתי לך ה' עת רצון". אימתי עת רצון. בשעה שהצבור מתפללין".

משמע מכאן באופן פשוט, שרבים מתפללין ביחד. וכן יש להבין מה שאומר הזה"ק, ש"התפלה נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים". מהי המשמעות ש"נעשית עטרה בראש", ש"עטרה" היא פירוש כתר המלך, כמו עטרת מלכות. מהו שמהתפלה נעשית עטרה בראשו. מה נותנת לנו להבין את חשיבותה וגדלותה של תפלה. כי משמע, שהוא רוצה לגלות ענין חשיבות התפלה, אז הוא אומר לנו, תדעו, שמהתפלה נעשית עטרה להמלך.

ואומר, שמכונה יסוד, והוא המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. ויש להבין, מה דוקא שהעטרה נעשה על היסוד. הלא ידוע, אנו מתפללים לאין סוף ברוך הוא, אם כן מהו הפירוש שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. ומהו הענין שאומר, שהיסוד משפיע להנוקבא, ומהנוקבא אל הצבור.

ענין "תפלת רבים" פירש אאמו"ר זצ"ל, מה שהאדם מתפלל עבור הרבים, זה נקרא תפלת רבים. וזהו שתפלת רבים נקראת עת רצון. כי בזמן שהאדם מתפלל עבור עצמו, אז יש לו מקטרגים, אם באמת כדאי תפלתו להתקבל, או לא. מה שאין כן אם הוא מתפלל עבור הרבים, לא שייך לומר, שצריכים לעיין בדינו, לראות אם כדאי הוא לענות לו על תפלתו, הלא הוא לא מבקש שום דבר עבור עצמו, אלא בשביל הכלל.

ומשום זה אמרו, שתפלת רבים נקראת עת רצון, שתפלתו מתקבלת. ולפי מה שמבואר בדברי הסולם מכמה מקומות, משמע, שתפלת רבים הכוונה על המלכות, שהיא נקראת כנסת ישראל או שכינה הקדושה, שהיא נקראת "רבים", משום שהיא כוללת כל הנשמות. והיות ששכינתא בגלותא, ומבקשים על גלות השכינה, שלפעמים קוראים אותה "שכינתא בעפרא", כי כל אלו השמות מראים לנו את תוכן של המטרת הבריאה, שהיתה מטעם להטיב לנבראיו.

וכידוע, שמסיבת, שיהא מגולה שלימות פעולותיו, היה צמצום א'. שפירושו, שבמקום שיש רק כלי הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, השפע העליון יהיה מהמקום הזה נסתר. ורק במקום שיכולים לכוון בעמ"נ להשפיע, אז מגיע השפע למקום הזה. והיות שהאדם נולד מהצד הטבע רק לקבל, לכן במקום שהוא רואה, שהמקבל שלו, שהוא בחינת אהבה עצמית, לא יכול לקבל. אלא הוא צריך לעשות הכל עבור השכינה, היינו עבור המלכות, שרק ע"י זה יתגלה כבודו יתברך במלכות, שרק בזמן שהבורא יכול להתגלות לתחתונים, נראה אז את שם כבודו יתברך, כנ"ל, שבמקום שנתגלה השוכן, נקראת שכינה, שאז נקרא בחינת "יתגדל ויתקדש שמיה רבה", כי שם של הקב"ה, הנקרא "טוב ומטיב", מתגלה בעולם, כי בחינת מטרת הבריאה, הנקראת להטיב לנבראיו, כולם משיגים, משום שכבר יש כלי הראוי לקבל, שהוא הכוונה בעמ"נ להשפיע, המכונה דביקות ה'.

נמצא לפי זה, היות שהנבראים הם מצד הטבע רק לקבל בעמ"נ לקבל, ואינם יכולים בלי התגברות על הטבע שלהם, לעסוק בעמ"נ להשפיע, אז הם גורמים, שהמלכות תישאר בעפר, היינו שלא יכולים לראות את מעלתה. זאת אומרת, שלא יכולים לראות מה שיש לה לקבל מהבורא, כי הכל נסתר מטעם הצמצום, כנ"ל.

אבל לחשבון הנפש אנו צריכים. היינו אנו צריכים להאמין, במה שאמרו לנו חז"ל, במה שאמרו, שכל התענוגים שנמצאים בתענוגים גשמיים, אינם אלא נהירו דקיק בערך התענוגים הנמצאים ברוחניות. כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזוהר דף קע"ג) וזה לשונו, "והנה גם זה סוד שבירת הכלים, שהיתה קודם בריאת העולם. כי ע"י שבירת הכלים דקדושה ונפילתם לבי"ע דפרודא, נפלו עמהם ניצוצין קדישין לקליפות, שמהם באו עניני תענוגות ואהבות מכל המינים לרשותם של הקליפות, שהם מעבירים אותן לקבלת האדם ולהנאתו".

נמצא לפי זה, כי עיקר התענוגים נמצאים בקדושה. ואנו רואים להיפך, כי בגשמיות כל אחד ואחד רואה שיש ממה להנאות. מה שאם כן בעבודת התורה ומצות אי אפשר להגיד למי שהוא, שיעסוק בתו"מ, מבלי שמבטיחים לו שכר תמורת עבודתו, מטעם כי בעת התעסקותו בקיום המצות, הוא לא מרגיש שום טעם בזה, אלא דוקא בעת שמבטיחים לו שכר, והוא מאמין בזה, אז הוא יכול לעבוד בתו"מ, מטעם שיקבל תמורה.

מה שאין כן בעת שהוא עוסק בדברים גשמיים, כגון אכילה שתיה וכסף וכבוד וכדומה, אין האדם שואל, בשביל מה אני צריך להתעסק בדברים גשמיים האלו. כי במקום שהאדם מרגיש תענוג, אין הוא שואל, מהי המטרה בזה שאני מקבל התענוג. וכל מה שיש לו, בזמן קבלת התענוג, להרהר, הוא, איך אפשר להרחיב התענוג בכמות ובאיכות. ולא חס ושלום אף פעם לא יהרהר על ענין קבלת התענוג, היינו, בשביל מה אני צריך לקבל הנאה.

ויש לפעמים, שהאדם מקבל תענוג מדבר שלא עלה לו לשלם שום דבר עבור התענוג, הגם שהוא נהנה הרבה, מכל מקום מתעוררת בו שאלה, מה תהיה התכלית מהתענוג הזה. דוגמא, תענוג שאינו עולה כסף, זהו תענוג המנוחה, שאינו צריך לקנות את התענוג הזה, אלא את התענוג הזה הוא מקבל בלי כסף.

אבל יש הרבה פעמים, שאדם שואל לעצמו, מה אני ארויח בזה שאני נהנה מהמנוחה. אבל בזמן שיש לאדם תענוג והנאה אמיתית, אז, במצב זה אינו עולה אף פעם על מחשבתו, מה תהיה התכלית של הנאה זו. ואם במקרה שכן עולה במחשבתו, לחשוב מה תהיה התכלית מהתענוג הזה, שאני נהנה עכשיו, זהו סימן שאין התענוג, מה שהוא מרגיש, אינו תענוג אמיתי. כי נשאר עוד מקום במוח שלו לחשוב על תכלית. וזהו סימן, שיש לו בחינת חסרון בתענוג זה. ובמקום שיש חסרון, יכול לעלות במחשבתו, לחשוב על תכלית אחרת ממה שהוא מרגיש עכשיו.

היוצא מכל הנ"ל הוא, שעיקר טעם החיים והעונג נמצא בתורה ומצות, ששם נמצא האור עליון בבחינת פקדון, כמו שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף רמ"ב מראות הסולם אות א') וזה לשונו, "וכשזוכים לשמוע בקול דברו, נעשים תרי"ג המצות בבחינות פקודין. והוא מלשון "פקדון". כי יש תרי"ג מצות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהיא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה ושל הגוף. ונמצא, בעשיית המצוה, הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו, את מדרגת האור, השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצות".

נמצא, שע"י קיום תורה ומצות, מתגלה את מטרת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו. אבל הוא אומר שם בהסולם, שזה דוקא לאחר שזוכים לקיים את התו"מ בבחינת "לשמוע בקול דברו". מה שאם כן כשמקיים תו"מ בבחינת "עושי דברו", מטרם שזוכים "לשמוע", נקראים המצות בשם עיטין, והן בחינת אחור, שפירושו הוא, שעוד אינו מאיר בהם את אור העליון השייך לאותה מצוה, אלא הם בחינת עצות, איך להגיע לבחינת אור הפנים, השייכים להמצוה.

וכל העבודה וההתחזקות, שהאדם צריך להתגבר על הרצון והמחשבה שלו, מה שהם מפריעים לו ללכת על דרך האמת, נוהג רק בזמן שהוא באחוריים, שנקרא בחינת עושי דברו. כי במצב זה עוד לא מרגיש את האור העליון, המלובש בתו"מ. ומשום זה הוא עושה הכל מטעם, שהוא מאמין, שזוהי זכיה גדולה, אם הוא זוכה לעסוק בתו"מ, אפילו שאינו מרגיש את חשיבותה אלא עושה הכל באמונה למעלה מהדעת, שזוהי תכליתו של האדם, להגיע לידי דביקות ה', ועושה הכל בכדי להגיע לזה. וכיון שכן, הוא מקיים הכל ועושה מאמצים רבים בכל מה שהוא יכול, וכוונתו היא אך ורק להגיע לידי שלימות.

והיות שהוא רואה, שאחרי כל המאמצים וההתגברויות, מה שהוא רוצה להתגבר על המפריעים, שעומדים נגדו, ומכל מקום הוא עומד עדיין מבחוץ, היות שענין דביקות הוא השתוות הצורה, והוא שעוד לא זז כמלוא נימא מאהבה עצמית, שהיא פעולה הפוכה מדביקות ה', אז הוא הולך להתפלל לה', שיאיר עיניו, שיוכל לאוקמא שכינתא מעפרא, שפירושו, שמלכות שמים, שנראה לאדם, בעת שהוא רוצה לעבוד רק בשבילה, היינו בשביל שיתגלה כבוד שמים בעולם, אז הוא מרגיש טעם עפר במצב הזה. והוא רואה, שכולם כמוהו, היינו שמזלזלים בכבוד שמים, מטעם שאין הם יודעים להעריך את חשיבותה. זה נקרא "תפלת רבים", היינו שמתפלל עבור הרבים.

ויש להבחין ב' הבחנות:

א) המלכות, נקראת רבים, מטעם שהיא כוללת כל הנשמות.

ב) תפלת רבים היא, שמתפלל עבור הרבים, היינו שהרבים יזכו לבחינת חשיבות התורה ומצות. היינו כנ"ל, שיזכו לבחינת תרי"ג פקודין, שמבחינה זו מאיר אור עליון בכל מצוה ומצוה. נמצא, שבסופו של דבר מהב' בחינות של רבים נעשה אחד. זאת אומרת, שמתפללים, שהרבים יזכו, שהמלכות, הנקראת רבים, יראו את גדלותה וחשיבותה, שהוא בזמן, שכולם יזכו לבחינת כלים דהשפעה. ואז יתגלה התרי"ג מצות מבחינת "לשמוע בקול דברו", שאז התרי"ג מצות נקראים בחינת תרי"ג פקודין.

ולפי הנ"ל משמע, שענין תפלת רבים, שאינן חוזרות ריקם, הוא כשמתפללים עבור הכלל. והכלל נקרא כלל ישראל. והכלל נקרא השכינה הקדושה. והיות שהכלל נכלל מכמה בחינות. לכן אומר הזה"ק, הסיבה שתפלת הכלל נתקבלה, משום שיש בה שלימות. וזה לשונו "והקב"ה מתעטר באותה התפלה, משום שהיא עולה בכמה אופנים, כי אחד שואל חסדים, והשני גבורות, והשלישי רחמים".

וצריכים להבין, מדוע צריכים תפלה, שתהיה כלולה מכולם. אלא לפי הכלל, שכל ההבחנות שאנו מבחינים ברוחניות, זהו גילויים, שהם צריכים להתגלות לצורך תיקון התחתונים. נמצא, שענין ג' קוין, שאנו אומרים, ששלימות נקרא, ששם מגולים ג' הקוין, הפירוש, היות שהבורא רוצה לתת לתחתונים שפע, שיוכלו להשתמש בהם, ולא יהיה שם שום פגם, ולא כמו שהיה בעולם הנקודים, ששם היתה שבירת הכלים, מסיבת שלא היה שם תיקון קוים, כמו שאומר האר"י הקדוש.

זאת אומרת, כשהעליון נותן להתחתון איזה שפע, אז הוא רוצה שהשפע, שהתחתון מקבל, יהיה לטובתו של התחתון. מה שאם כן אם הכלי, ששם צריך השפע להגיע, אינו בשלימות, אז כל השפע ילך להחיצוניים. שזה ענין שבירת הכלים, שהשפע יצא לחוץ מהקדושה. ומשום זה אין השפע נשפע לתחתונים. וזה נקרא, שאין התפלה מתקבלת.

וזה ענין תיקון קוין, שיש בהכלל. שהכוונה, שהרבים, שהוא מלכות, נכללה מהכלל. שהכוונה, שיש תיקון זה, המכונה ג' קוין, שע"י זה השפע ישאר בקדושה, ולא ילך להחיצוניים. לכן תפלה כזו יכולה להתקבל. היינו, שיכולים לתת לה שפע.

ועל זה מפרש הזה"ק, "כי יעקב היה כלול מג' קוין", היות שיעקב נקרא קו האמצעי, הנכלל מימין ושמאל. ולפיכך חשק הקב"ה בתפלתו, בהיותה בכל השלימות, מכל ג' הקוין, כמו תפלת רבים. היינו כנ"ל, שמצד הבורא אין שום עיכוב מלהשפיע השפע למטה, כי רצונו הוא להטיב לנבראיו, אלא כאילו הוא מחכה לכלי קבלה מצד התחתונים, שיהיו ראויים לקבל.

לכן בו בעת שיש כלי מוכשר מצד התחתון, היינו שהתפלה היא הכלי המוכשרת לקבל. אבל צריך להיות בתנאי, שהשפע לא ילך לאיבוד, היינו שלא יצא השפע לחיצוניים, היינו לקליפות. לכן בא תיקון על הכלי מלכות, שהיא צריכה להעביר את השפע להתחתונים. והתיקון הזה נקרא תיקון קוין.

ועתה נבאר את המשך דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר. וזה לשונו, "ומשום שנכללת מכמה אופנים וצדדים, נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים, דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור".

ושאלנו, הלא אנו מתפללים לאין סוף, אם כן מהו הפירוש, שהתפלה דרבים נעשה עטרה על יסוד דוקא. והענין הוא, כי סדר השפעת השפע, הבא למלכות, הוא נקרא יסוד. שפירושו, שכל הט' ספירות הראשונות משפיעות כל בחינותיהם אל היסוד, והוא נקרא "כל", כידוע.

נמצא לפי זה, שאנו מדברים תמיד מהמשפיע ומן המקבל השפע, שהיא נקראת מלכות. לכן, היות שהמאציל רוצה להשפיע, ומחכה להתחתונים, שיתנו את הכלים, המוכשרים לקבל את השפע, לכן, כשהתפלות עולות למעלה, וכשהתפלות הן בסדר הראוי להתקבל, הן נקראות כלי לקבלת השפע. נמצא, שהכלי עלה להמשפיע, והיות המשפיע הכללי הוא יסוד, לכן נבחן שהתפלה עלתה ליסוד.

ולפי זה יוצא, לפי הכלל "בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא". שפירושו, שע"י התעוררות התחתונים, שרוצים להתקרב לה' ולזכות לדביקות ה', אז הם מבקשים עזרה מה', כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו" (זהר נח דף כ"ג ובהסולם אות ס"ג), אם האדם בא לטהר, עוזרים אותו עם נשמה קדושה, ומטהרים אותו, ומקדשים אותו, ונקרא קדוש.

הרי אנו רואים, שהאדם, בזמן שרוצה לשפר מעשיו, הוא גורם זווג למעלה, שע"י זה נמשך שפע למטה. וזה נקראהעלאת מ"ן. דהיינו, שגורמים חסרון למעלה. ויש להבין, איך שייך לומר, שהתחתונים גורמים חסרון למעלה. אבל צריכים לדעת, מה הפירוש חסרון. ידוע שכלי נקרא חסרון, דהיינו, שאם יש חסרון, יש מקום לתת שמה מילוי למלאות את החסרון.

והיות מצד המאציל אין שום עיכוב מלהשפיע, אלא רצונו הוא להטיב, וכל מה שאנו רואים, שיש הסתרת האור, הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע, לכן כשהתחתון מתעורר לטהר את עצמו, וחסר לו כוחות, ומבקש לה', שיעזור לו, אז החסרון הזה עולה למעלה, ויש עכשיו להעליון כלי להשפיע לו שפע. וזה נקרא העלאת מ"ן.

נמצא, שהתפלה, שהיא בחינת חסרון, מה שהתחתון מבקש, שימלאו לו חסרונו, כשעולה להמשפיע, שהמשפיע נקרא יסוד, שהוא המשפיע לכנסת ישראל, הנקראת מלכות, נעשה עטרה על ראשו. כי עטרה פירושו כתר, שזה מראה על כתר המלך, היינו חשיבות המלך. זאת אומרת, בזמן שיש גילוי אורו יתברך, אז כולם מכירים בחשיבות הבורא.

מה שאם כן בזמן ההסתרת פנים, נקראת השכינתא, היינו מקום התגלות המלך, שהוא בחינת גלות, ובחינת עפר, שלא משיגים שום טעם ברוחניות, אלא התו"מ נראה להם כאילו זה טעם של עפר. וכל זה הוא מטעם, שאין להתחתונים כלים לקבלת השפע. ומשום זה כבודו יתברך מחולל בין הגויים. פירוש, כי מטרם שהאדם זוכה להיות בחינת יהודי, אז הוא דומה לבחינת גויים. היינו, כידוע, שכל אדם הוא עולם קטן, ונכלל מע' אומות ומבחינת ישראל.

ואז, בזמן ההסתר, שאין השפע עליון יכול להתגלות לתחתונים, מטעם שאין להם כלים מוכשרים לזה, לכן מה שיתנו להם איזה הארה עליונה, זה ילך לקליפות. ומשום זה מוכרח להיות השפע עליון נסתר מהם. אז נקרא "נפלה עטרת ראשנו". זאת אומרת, שהחשיבות של הבורא מחוללת.

אבל בזמן שהאדם בא לטהר, היינו שהוא רוצה, שהקב"ה יקרב אותו אליו, ושיתן לו כלי דהשפעה, שע"י זה יזכה לדביקות, נמצא, שכל מה שהוא שהשפע עליון יתגלה, הוא בעמ"נ להשפיע, היינו שהוא רוצה, שיתנו לו כוחות מלמעלה, שתהיה לו היכולת להיות תמיד בקדושה, שהיא בחינת דביקות. אז מהתפלה שלו נעשה עטרה, כתר המלך, משום שניכרת אז חשיבות המלך. וזה פירוש מה שאומר הזה"ק, שהתפלה "נעשית עטרה ומונחת על ראש צדיק חי עולמים", דהיינו יסוד, המשפיע כל הישועות אל הנוקבא, וממנה לכל הצבור. היות שע"י התפלה מושפע השפע העליון להתחתונים, שאז מגולה הטוב והעונג. נקרא זה עטרה כתר המלך, חשיבות המלך.

-----------

מהו, שהיצר טוב ויצר הרע שומרים לאדם, בעבודה

תשנ"א - מאמר י"א

1990/91 - מאמר 11

בזה"ק (וישלח ובהסולם אות א') אומר שם וזה לשונו, "ר' יהודה פתח, כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך. כי בשעה שהאדם בא לעולם, מיד היצר הרע בא עמו.

כמו שכתוב, וחטאתי נגדי תמיד. והוא משום שבכל יום עושה את האדם להחטיא לפני רבונו. והיצר הטוב בא אל האדם מיום שבא לטהר. ומתי האדם בא להיטהר. הוא בשעה שהוא בן י"ג שנה. אז מתחבר האדם בשניהם, אחד בימין ואחד בשמאל. היצר הטוב בימין, והיצר הרע בשמאל. ואלו הם שני מלאכים ממונים ממש. בא האדם להיטהר, נכנע היצה"ר לפניו והימין שולט על השמאל, ושניהם, היצה"ט והיצה"ר, מתחברים לשמור את האדם בכל דרכיו, שהוא הולך", עד כאן לשונו.

ויש להבין, כשאנו מדברים בבחינת העבודה, אנו מבינים, שהיצה"ט שומר את האדם בזמן שהוא הולך בדרך ה', ורוצה להגיע לדביקות ה', אז הוא מקבל שמירה מהיצה"ט. אבל איזה שמירה האדם מקבל מיצה"ר, שבגללו הוא יגיע לדביקות ה'. שמשמע, שאם הוא לא יקבל שמירה מהיצה"ר, אינו יכול להגיע לדביקות ה'.

הנה הכתוב אומר (תולדות פ' ר') "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ולאם מלאם יאמץ, ורב יעבוד צעיר". ופירש רש"י "מלאום יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם זה נופל, שפירושו, לא יהיו שניהם בגדולה, בזמן אחד.

ידוע שסדר העבודה, בכדי להגיע שכל מעשיך יהיו לשם שמים, אין זה בידי אדם, אלא שזה האדם צריך לקבל, היינו כח הזה רק מלמעלה, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו". אולם, בכדי שהאדם יגיע לדרגה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו בקביעות, זה בא לאדם לאחר שגילה את כל הרע שבו. אז האדם מקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, שהוא הרצון להשפיע.

כלומר, שהאדם מוכרח מקודם לגלות את כל הרע שבו, שזה נקרא, שכבר יש לו כלי שלם, היינו חסרון שלם. אז הוא מקבל האור השלם, כמו שאמרו חז"ל "המאור שבה מחזירו למוטב". אולם מטרם שיש לו גילוי כלי זה, היינו חסרון לעזרת ה', היות שהעזרה צריכה להיות עזרה שלימה, כמו שאמרו חז"ל "גמירי משמיא פלגא לא יהיבנין" (פירוש, שמשמים לא נותנים חצי דבר, אלא דבר שלם).

לכן החסרון של התחתון גם כן צריך להיות דבר שלם. והיות שאי אפשר לגלות להאדם את כל הרע, משום שבזמן שאין לו עדיין טוב, לא יהיה בידו כח להכריע את הרע, מטעם שהרע יהיה יותר מהטוב. לכן, כשהאדם מתחיל לעסוק בתורה ומצות, אז כל פעם הוא מרבה טוב, ובשיעור הזה מגלים לו הרע, אז העבודה של האדם מאוזנת. כידוע דרשת חז"ל, שאמרו "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי" (קידושין דף מ').

לכן מגלים לו את הרע לשיעורים. וזהו כפי השתדלותו להשיג טוב, על ידי התגברותו בתורה ומצות.

ובהאמור יוצא, בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך להגיע לדביקות ה', שהוא לעשות כל מעשיו לשם שמים, היינו להשפיע נחת רוח ליוצרו ולא לתועלת עצמו, והיות שזהו נגד הטבע של האדם, שהוא נברא ברצון לקבל לתועלת עצמו, וכל עבודתו של האדם היא, שאומרים לו, שהוא לא ישיג את הכח הזה בכוחות עצמו, אלא רק ה' יכול לתת לו את הכח הזה, הנקרא רצון להשפיע, והאדם צריך רקלהכין כלי לקבל את הכח הזה, הנקרא טבע שני, נמצא, שדוקא על ידי היצה"ר, שהוא מתגדל אצלו בשלמותו, היינו שהאדם רואה את חסרונו האמיתי, שהוא אינו ראוי בכוחות עצמו להשיג את הרצון להשפיע, זה גורם לו להגיע לידי מצב, שהבורא נותן לו את הטבע דלהשפיע. נמצא, שהן היצר טוב והן היצר הרע מוליכים את האדם להגיע להמטרה של השתוות הצורה, הנקראת דביקות בה'.

ובזה יש לפרש מה ששאלנו, מהו שהזה"ק אומר "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך", שהכוונה היא גם על יצר הרע, שהוא שומר את האדם להגיע לידי דביקות ה'. הלא, אם הוא שומר את האדם שיגיע לדביקות ה', מדוע הוא נקרא יצר הרע. ויצר הרע משמע, שהוא מביא לאדם מחשבות ורצונות שהם נגד דקדושה, כלומר שהוא נותן להבין לאדם, שלא כדאי לתת יגיעה בתורה ומצות. אם כן, איך הוא שומר את האדם להגיע לדביקות ה', שכן יעבוד הכל לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

והתשובה היא, היות שאם אין הרע מגולה אצל האדם בשיעורו האמיתי, אין האדם מסוגל לקבל את עזרתו מה', היות שעדיין אין לו חסרון אמיתי, נמצא, שעדיין אין לו כלי אמיתי. לכן היצה"ר, בזה שהוא נותן לו מחשבות ורצונות מה שהם נגד הקדושה, שזה נקרא יצר הרע, וכמו שאמר אאמו"ר, שיצר הרע, פירושו, ציור של רע, כלומר, שהיצה"ר מצייר לאדם, שאם הוא יעשה מעשיו לשם שמים ולא לתועלת עצמו, שיהיה לו רע. ציורים כאלו, היצר הרע מצייר להאדם. וזה גורם לאדם שיסתלק מהעבודה דלהשפיע לה'.

לכן בזמן שהאדם בא להרגיש את הציורים של יצה"ר, האדם רוצה לברוח מהעבודה זו, שהיא רק לתועלת ה'. והוא רואה אז, שאין שום אפשרות להתגבר על הציורים, מה שהיצה"ר מצייר לו. ורק אז הוא יכול להתגבר ולומר, שה' יעזור לו להוציא משליטת היצה"ר. כי האדם רואה אז, איך שזהו למעלה מהטבע, שיהא ביד אדם לפעול משהו נגד המצב השחור, מה שהאדם רואה את הציור של יצה"ר.

ומהציורים האלו, האדם רואה אז מהו רע. כלומר, איזה שיעור רע יש בלבו של אדם, שאינו מסוגל לעשות שום דבר לתועלת ה', אם הוא לא יראה שם, שיהיה משהו גם לתועלת עצמו. ועל ידי הציורים האלו, האדם מקבל כל פעם תמונה של רע. והאדם לא מסוגל לראות את הציורים האלו בפעם אחת, שבטח לא יהא בידו כח להחזיק אותם.

אלא מראים לאדם קצת, ותיכף מסתלק הציור הזה. ואז, כאילו האדם שוכח את התמונה של הציור, מהו לתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. לכן יש לו כח עוד הפעם להתחיל בעבודה דלהשפיע. וכשהוא חושב, שהוא כבר נמצא בשלב, שיכול לעבוד רק לתועלת ה', תיכף בא אליו היצה"ר, ונותן לו עוד הפעם הציור של עבודה דלשם שמים. והציור הזה, עוד הפעם הוא מרחק אותו מהעבודה דלשם שמים.

נמצא, לפי זה, שדוקא על ידי היצה"ר, האדם יכול להגיע למצב של אמת, כלומר, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, ולומר, שהוא עובד ה', ושכל מעשיו הם לשם שמים. היות שבזמן שהיצה"ר נותן לו הציורים, מה זה לשם שמים, והוא רואה, שהוא רחוק מעבודה זו, נמצא, שאין האדם יכול לרמאות עצמו, שהוא הולך בדרך האמת, הלא הוא רואה, איך שהגוף מתנגד לזה, עד כדי כך, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' כן יכול לעזור לו לצאת משליטת אהבה עצמית.

נמצא, בלי שמירתו של יצה"ר, אף פעם לא היה האדם מסוגל לראות את האמת. נמצא, שכמו שיצה"ט, מבינים כולם, שהוא שומר את האדם בדרך להגיע לשלימותו, להיות דבוק בה', היינו שיעבוד כולו להשפיע, כמו כן בלי יצה"ר, האדם היה חושב שהוא עושה הכל לשם שמים.

מה שאם כן, כשיצה"ר בא אליו עם ציורים רעים, ואומר לו, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה', אז יש לאדם בירור גמור, שכל מה שהיה מקודם עוסק בתורה ומצות, היה הכל לתועלת עצמו, כי הוא רואה עתה, כשיצה"ר מראה לו את המצב של עבודה רק לתועלת ה'. האדם מסכים עם היצה"ר שהצדק עמו, שבאמת אין האדם רואה, מה הוא ירויח, בזה שהוא עובד לתועלת ה'.

וזה גורם להאדם מצב של ירידה. כלומר, כי מטרם שבא אליו היצר הרע עם הציורים, הוא היה יודע, שבטח, שכל מה שהוא עושה, הוא לשם שמים, היינו שהוא מקיים מה שה' ציווה את האדם לעשות, אחרת בגלל מה הוא מקיים תורה ומצות. אבל שלא לשם שמים, כל אחד יודע, שמי שעובד שלא לשם שמים, אין עבודתו שוה כלום. לכן האדם, כשהוא עוסק בתורה ומצות, הוא יודע בעצמו שהוא עובד לשם שמים.

מה שאם כן עתה, כשהיצר הרע בא אליו עם הציורים רעים על עבודה דלהשפיע, והוא רואה, שהוא רחוק מלעבוד לשם שמים, ולעבוד שלא לשם שמים, בטח עבודה זו בלתי חשובה, אם כן הוא רוצה לעזוב בכלל את העבודה של קיום תו"מ. כי מצד הטבע, אין האדם מסוגל לעבוד עבודה שלא לצורך. כי האדם שעובד, הוא מוכרח לראות, שהוא עושה משהו. לכן, אם הוא רואה, דלשם שמים אין ביכולתו לעבוד, כפי שיצה"ר נתן לו להבין, מה זה כולו לשם שמים, ולא כלום לתועלת עצמו, ושלא לשם שמים, בטח שלא שוה כלום, לכן הוא בא לידי מצב, שבכלל הוא רוצה לברוח מהמערכה.

ובהאמור מובן לנו, את מה שהזה"ק מפרש את הכתוב "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". כי בלי היצה"ר אף פעם האדם לא היה יכול להגיע לזכות להעבודה דלהשפיע, שהכח הזה, שיהיה בידו לעשות הכל בע"מ להשפיע, זה, רק הבורא יכול לתת. ובלי חסרון אין האדם יכול לקבל שום דבר. והחסרון הזה, שה' יתן לו את הטבע השני, היינו את הרצון להשפיע, אין לו, מטעם, שהוא חושב, שהוא עושה הכל לשם שמים, מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לעבוד לתועלת ה', אין הגוף מתנגד כל כך, עד שיהא נצרך לעזרת ה'.

מה שאם כן כשהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז בא לו העבודה של היצה"ר, ומתחיל לתת לו להבין, שלא כדאי לעבוד לתועלת ה'. ואז הרע מוליד לו חסרון לעזרת ה'. נמצא, שדוקא על ידי הרע, הוא נעשה מקורב לה', כלומר, שהיצה"ר שומר אותו, שלא ירמה עצמו שהוא עובד לשם שמים.

נמצא, שבזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, מוכרחה להיות התפלה ברורה. היינו, שידע מה שחסר לו, כלומר, שהחסרון יהיה מגולה אצלו בלי שום ספיקות. כי אם החסרון לא מגולה אצלו בוודאות, אלא שהחסרון מה שהוא מרגיש, הוא אצלו בספיקות, אין זה תפלה. לכן, כשהיצה"ר בא אליו עם ציורים רעים, אז האדם יודע בוודאות, מה שחסר לו. וזה נקרא חסרון שלם.

וזהו על דרך מה שכתוב אצל יעקב, שאמר, "הצילנו נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על הבנים" (וישלח ובהסולם אות ע'), וזה לשונו, מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו, צריך לפרש דבריו כראוי, שאמר הצילנו נא. שלכאורה היה זה די, כי אינו צריך יותר מהצלה, עם כל זה אמר להקב"ה. ואם תאמר, שכבר הצלת אותי מלבן. לכן פירש "מיד אחי". ואם תאמר, שגם קרובים אחרים סתם נקראים אחים, על דרך שאמר לבן ליעקב "הכי אחי אתה ועבדתני חנם". לכן פירש "מיד עשו". מהו הטעם, משום שצריכים לפרש הדבר כראוי.

ויש לשאול על זה, זה אפשר להבין, כשמדברים לפני מלך בשר ודם, אז צריך המבקש איזו עזרה, שתהא הבקשה ברורה, בכדי שהמלך יבין מה שהוא מבקש. אולם מי שמבקש איזה בקשה מה', מדוע צריכה להיות הבקשה שלו כל כך ברורה. וכי אין הקב"ה יודע מה שבלבו של אדם, הלא הוא בטח יודע מחשבות בני אדם, כי ה' נקרא "יודע מחשבות", כמו שאנו אומרים "יודע מחשבות הושיעה נא". אם כן, בשביל מה צריכים לברר התפלה והבקשה, שאנו מתפללים, שתהא כל כך "לפרש כראוי".

והתשובה היא כנ"ל, שהאדם צריך לפרש את התפלה, שתהא מפורשת וברורה להאדם. היינו, שהאדם צריך לדעת, מה שחסר לו. כי לפעמים האדם חושב, שחסר לו דברים של מותרות. ועל זה הוא מתפלל בכל כוחו. ועל דברים מה שנוגעים להחיים שלו, כלומר, שבלעדם אין הוא יכול לקבל חיים דקדושה, ועל זה הוא מוותר, שהוא חושב, שחסר לו דברים, שעל ידיהם הוא יגיע להיות איש המעלה והמושלם, ועל זה הוא מבקש. ובאמת חסרים לו דברים שנוגעים לחיים שלו, זאת אומרת, בלעדם, היינו אם הוא לא ישיגם, הוא ישאר בבחינת מת, כדברי חז"ל, "רשעים בחייהם נקראים מתים".

לכן, כשהיצה"ר מצייר לו ציורים רעים על העבודה דלהשפיע נחת רוח ליוצרו, אז ע"י הרע הזה, הוא בא לפעמים, עד שהוא "תוהה על הראשונות", כדוגמת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, כמו שמפרש הזה"ק. אז הוא רואה, שהוא ממש רשע, ואין לו אמונה בה'.

וזהו כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שהאדם צריך לשמור, שבדרך שהוא הולך, שיעשה כל המעשים שיש בידו לעשות, מצד אתערותא דלתתא, שישיג בחינת אמונה בה'. וזה נקרא בשם " אנכי ה' אלקיך, ולא יהיה לך אלקים אחרים". שהם נקראים בחינת קנה ו- ושט, שהם ב' סימנים, שהחיים של בעלי חי תלויים בהם. כלומר, כמו בגשמיות, שאם הסימנים האלו נפסקים, מסתלקים החיים מבעלי חי. כמו כן בעבודה, שאם נפסק מהאדם בחינת "אנכי ... ולא יהיה לך", כנ"ל, מסתלקים ממנו החיים הרוחניים.

לכן יש לפעמים, שהאדם בוכה ומתפלל לה', שיעזור לו על מה שהאדם חושב, אף על פי שהאדם בוכה בדמעות שליש, ומכל מקום לא עוזרים לו על בקשתו, מטעם, שהוא נמצא בסכנת המות, והוא מבקש שיתנו לו שטויות. היינו, האדם חושב שהוא בסדר, שרק חסר לו לפי דעתו איזו השלמה. אבל באמת, האדם הוא מחוסר חיים. לכן בא המלאך, הנקרא יצה"ר, וע"י הציורים שלו, שהוא מראה לו, שלא כדאי להתבטל אליו יתברך, מטעם כי הרצון לקבל לתועלת עצמו לא ירויח מזה כלום, אז האדם יכול לראות את האמת, שהוא באמת רשע.

נמצא, שדוקא ע"י גילוי זה של הרע, הרע שומר אותו, שיבקש מה' שיתן לו חיים, הנקרא אמונה בה', שיוכל להתדבק בה', כמו שכתוב "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כולכם היום". וזה שאומר הזה"ק "כי מלאכיו יצווה לך לשמרך בכל דרכיך". היינו, ששניהם, היינו היצה"ט והיצה"ר, שומרים את האדם, שיגיע לדביקות ה'. ובלי היצה"ר לא היה יודע את האמת, על מה לבקש מה', שיעזור לו.

ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, ש"היצה"ר אצל הצדיקים, נדמה להם כהר גבוה". יש לפרש ולומר, שבזמן שהאדם רואה, שהיצה"ר הוא כל כך גדול, כהר גבוה, זהו סימן שהוא צדיק, היינו, שהולך בדרך האמת, שע"י הוא יגיע להיות צדיק. אחרת לא היה נראה אליו היצה"ר כהר גבוה. וזה מטעם, שאין מגלים להאדם את הרע שבו, רק לפי ערך הטוב שיש לו, כנ"ל, כי תמיד צריך להיות מאוזן הטוב והרע. אז שייך לומר, שהאדם צריך לעשות בחירה, ולהכריע לטוב.

ובזה יש לפרש על מה שכתוב (ויצא, פרשה ראשונה) "והנה מלאכי אלקים עולים ויורדים בו". והקושיא ידוע: "מדוע מלאכי אלקים עולים מתחילה". היה צריך לכתוב: "מקודם יורדים ואח"כ עולים". ועל דרך עבודה יש לפרש, ש"מלאכי אלקים", נקראים אלו אנשים, שרוצים להיות שלוחים של הקב"ה, לעשות את עבודת הקודש, כמו שאמרו חז"ל (סוכה י') "אנן שלוחא מצוה אנן".

לכן אלו אנשים שרוצים להיות בחינת מלאכים, היינו לעשות הכל לתועלת ה', הם נקראים "שלוחים של הקב"ה". הם צריכים מקודם, לעלות מקודם בדרגה, היינו לעשות מעשים טובים, שזה נקרא עליה בדרגה, ואח"כ, כשהם בזמן עליה, שכבר יש להם מצב, שהוא הולך בדרך השלימות, ואז הוא יכול לחשוב, שהוא נמצא בתכלית השלימות. והיות שיש לו רצון להגיע לדביקות ה', לכן מגלים לו מלמעלה את האמת, איך שהוא עדיין רחוק מלעשות הכל לשם שמים. וע"י גילוי הרע, האדם יורד ממדרגתו, ומתחיל לראות את האמת, לראות מה שחסר לו. וכך הוא סדר העבודה. היינו, מקודם האדם מקבל עליה, מלמעלה. ואח"כ האדם מקבל ירידה מלמעלה, וזה הכל מטעם הנ"ל, היינו, שע"י העליות והירידות האדם משיג חסרון שלם. והחסרון הוא כל כך גדול, שאין מי שהוא בעולם, שיוכל למלאות חסרונו, אלא הקב"ה בעצמו. וזה נקרא כלי שלם, המוכשר לקבל עזרתו יתברך.

וזהו על דרך שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' כ"א) וזה לשונם, "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". ואמר, שהפירוש הוא "לא עליך המלאכה לגמור", היינו העבודה להגיע, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין בידי אדם לגמור את עבודה זו. אם כן בשביל מה האדם צריך להתחיל בעבודה זו, שבין כך הוא לא יכול לגמור. היות, שמדרך העולם הוא, שאין האדם מתחיל באיזה עבודה שהיא, אם הוא יודע למפרע, שאין בידו לגמור אותה. אם כן מדוע אמרו "ואי אתה בן חורין להיבטל ממנה", היינו, שהאדם כן צריך להתחיל בעבודה זו. ונשאלת השאלה, לאיזה מטרה הוא צריך להתחיל.

והתשובה היא, שבכל דבר צריך להיות רצון וחשק להשיג את הדבר המבוקש, אחרת, אם מקבלים איזה דבר בלי הקדם חסרון להדבר, אין אפשרות להנות. כידוע, שאין אור בלי כלי. לכן האדם צריך להתחיל בעבודה דלהשפיע. ואז הוא רואה, לאחר שהשקיע הרבה כוחות, בכדי להשיג את הכח הזה, ואין בידו להשיג, לכן אח"כ כשהבורא נותן לו את הכח הזה דלהשפיע, הוא יכול להנות מזה.

ועל זה אמר זצ"ל, שזה ענין "נעשה ונשמע", שאמרו ישראל, בזמן שאומות העולם לא רצו לקבלה, משום שראו, שאין זה באפשרות ללכת נגד הטבע. אבל עם ישראל אמרו, נעשה בכפיה, אפילו שאין הלב שלנו רוצה, ועל ידי זה נזכה לנשמע. היינו, שה' יתן לנו לשמוע, שהעבודה זו מתקבלת על הלב, הנקרא "והשבות אל לבבך".

---------------

בענין העזרה הבאה מלמעלה

תשמ"ו - מאמר ח'

1985/86 - מאמר 8

חז"ל אמרו (סוכה נ"ב) "אמר ר' שמעון בן לקיש, יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ומבקש להמיתו, שנאמר, צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו. ואלמלא הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו, שנאמר, ה' לא יעזבנו בידו, ולא ירשיענו בהשפטו". ובזהר (וישלח דף ג' ובסולם אות י', י"א) אומר שם וזה לשונו, "אמר ר' חזקיה, אם כן למה כתוב, ויוותר יעקב לבדו. ואיפה היו כל מחנות המלאכים, שאתה אומר, שסבבוהו ובאו עמו. אמר ר' יהודה, משום שהביא את עצמו לסכנה, שנשאר, יחידי בלילה, והיה רואה בעין את הסכנה, ולפי שלא באו לשומרו, אלא מהסכנה שאינו נראה לעין, לכן נפרדו ממנו. ואז אמר, קטנתי מכל החסדים ומכל האמת, אשר עשית עם עבדך. אשר אלו הם מחנות המלאכים הקדושים, שסבבוהו ועתה נפרדו ממנו, מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין. ר' יצחק אמר, לכן נפרדו ממנו המלאכים הקדושים, שסבבוהו, ועת נפרדו ממנו, מטעם שהכניס עצמו לסכנה נראית לעין", עד כאן לשונו.

ולפי המשמעות, נשאלת השאלה, מתי נפרדו ממנו המלאכים. בשעה שהכניס את עצמו לסכנה, אז נפרדו. היינו, מקודם הכניס את עצמו לסכנה, ואח"כ נפרדו ממנו המלאכים. ועל זה נאמר, "ויוותר יעקב לבדו". זאת אומרת, בשעה שהם ראו, אז נפרדו, צריכים לומר, כמו שזה נכנס וזה יוצא.

ויש להבין, מה הטעם, שבסכנה הנראית לעין אין המלאכים באים לשומרו. כאילו, אם נגיד, שאין בכוחם לשמרו מסכנה אמיתית שנראית לעין. אלא מתי יש להם כח לשמרו, דוקא בזמן שאינה נראית לעין. ואם אין נראית לעין סכנה, אם כן מי יודע שיש כאן סכנה, שצריכים שמירה. פירוש הדבר, אצל מי צריך להיות ניכר לעין, לגבי האדם, או שאם המלאכים רואים, שהוא סכנה הנראית לעין, אז הם מסתלקים, ואף על פי שאין האדם יודע.

ולבאר את זה על דרך עבודה, קודם כל עלינו לדעת, מה זו הסכנה שיש שמה. ואח"כ נבאר, מה זו סכנה הנראית לעין. ידוע, שסדר העבודה מתחיל מקו ימין. הנה ימין פירושו, דבר שאינו צריך תיקון, נקרא ימין. מה שאם כן דבר הצריך תיקון, נקרא שמאל, כדרשת חז"ל, מנין תפילין שהוא בשמאל, שנאמר "והיה לך לאות על ידכה". יד- כה. והנה חז"ל אמרו, "שמאל דוחה ימין מקרבת".

ומשום זה, בזמן שמדריכים את האדם ללכת בדרכי עבודה, מתחילים מימין תחילה. כי בימין אין שום סכנה לחיי הרוחניים. כי תמיד הוא יכול להיות מוסיף והולך. כי קו ימין נקרא חסד, שפירושו, שהאדם מחשיב את התורה והמצות, ואומר שהקב"ה עשה עמו חסד, בזה שנתן לו מחשבה ורצון לקיים תו"מ. ואפילו הכוונה הכי פשוטה, היינו, שאינו יודע מחשבות לחשוב בעת עשיית המצות, ובעת התעסקותו בתורה, אלא פשוט, שהוא יודע, שמקיים מצות ה', מה שציווה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום, זה מספיק לחייב אותו לקיים התו"מ, כל אחד כפי יכולתו, זה מספיק לו.

ולפיכך, בכל עשיה ועשיה, שעוסק בתורה או שעוסק בעשיית המצות, הוא מודה ומשבח לה', בזה שעשה עמו חסד, כנ"ל, שנתן לו מחשבה ורצון לקיים התו"מ. אי משום זה, בכל מצוה ומצוה, הוא מודה ומשבח לה', על שזיכה אותו להיות לו אחיזה בתו"מ, לא חשוב כמה, אלא כמה זמן שיש לו אפשרות, שהגוף נותן לו ללמוד, הוא לומד, ועד כמה שאפשר, הוא עושה מאמצים לקיים את המצות. והוא שמח, בזה שיכול לקיים רצון ה', מה שלא ניתן לשאר אנשים כמוהו, היינו, שאין הקב"ה נתן להם שכל ורצון לקיים מצות ה'.

וההולך על קו הזה, עוד לא נקרא זה קו ימין. כי אנו רואים, שבזמן שאין יותר מקו אחד, ואין האדם רואה קו שני, אי אפשר לומר, שזה נקרא קו ימין. כי לשון ימין שייך לומר, שיש עוד קו, אז אני יכול לומר, שזה הוא ימין וזהו שמאל.

ומשום זה, כשמדריכים את האדם ללכת בדרכי ה', אומרים לו, שתדע, כי לא רוצה ה' ממך שום דבר, אלא שתקיים התורה ומצות בתכלית הפשיטות, כבר מספיק לך, ואין אתה צריך לכוון כוונות גדולות, כמו הצדיקים הגדולים. אלא הקב"ה דורש מהאדם, שיקיים תורה ומצות לפי שכלו של אדם, כל אחד לפי תכונתו, היינו עם הכשרונות שהוא נולד, שאי אפשר לדרוש מהאדם, שיעסוק בתורה ומצות כפי בעלי כשרונות גדולים, או בעל אמיצי לב. אלא כל אחד ואחד לפי תכונתו שהוא נולד בו. כמו שאומר האר"י הקדוש, ש"אין יום דומה לחבירו, ורגע דומה לחברתה, ואין אדם דומה לחבירו, ותתקן החלבנה, מה שלא תתקן הלבונה". זאת אומרת, כל אדם, שצריך לתקן את עצמותו ותכונתו, שהוא נולד בה, ואין דורשים מאדם שום דבר יותר מכפי כוחו ושכלו, שעמהם הוא נולד.

נמצא, שקו אחד הוא, שאומרים לו, שאין אתה צריך למצוא חסרונות בעבודה שלך. אלא אם אתה מקיים את התורה ומצות בתכלית הפשיטות, זה הוא דבר גדול מאוד, היות שאתה מקיים מצות המלך. והאדם צריך לעשות לעצמו חשבון, ולהחשיב את עבודתו בתכלית הפשיטות. היינו, אם הוא מתפלל ואומר איזה פסוק או שאומר איזו ברכה, הן ברכת המצות והן ברכת הנהנין, צריך לחשוב אז, למי הוא מדבר. ובטח, כפי שיצייר לעצמו, כי מלפני מי הוא עומד, בטח שיקבל הרגשה אחרת בעת אמירת הברכות, ובעת שהוא מתפלל. ואפילו שהוא לא יודע פירוש המילים, הוא גם כן חשוב מאוד, כי לא חשוב מה שהוא מדבר, כי כאן חשוב למי הוא מדבר.

לכן, כשעושה איזה מצוה, למשל לובש ציצית, אז הוא מסתכל, שיש כמה יהודים בעולם, שלא ניתנה להם ההזדמנות ללבוש ציצית. ולו, כן היתה הזכיה לקיים מצות ה'. כמה תודות הוא צריך לתת להבורא עבור זה. לכן, כפי שכלו הפשוט, לפי מה שמאמין בגדלות ה', ושיש לו זכיה גדולה, שיכול לעשות רצון ה', בגלל זה אומר הברכה "ברוך אתה ה'", היינו שמברך לה', ונותן לו תודה רבה, עבור שזיכה אותו, ונתן לו מה שלא נתן לאנשים אחרים.

וכמו כן כשמברך על ברכת הנהנין, גם כן נותן תודה לה', במה שזיכה אותו, שיאמין שה' המציאו את ההנאות, שיוכלו בני אדם להנות. מה שאין כן שאר אנשים, אין להם השכל הזה, שיאמינו, שה' נתן להם את כל המצרכים, שיוכלו האנשים להנות. וכמו כן אומר האדם בברכת ח"י ברכות בבוקר "ברוך אתה ה', שלא עשני גוי", שנותן תודה רבה לה', על זה שעשה אותו ישראל.

אם כן אנו רואים, שאנו צריכים להודות לה', על החלק הכי קטן שיש לנו בקדושה, לדבר גדול יחשב. ואף על פי שאין לנו היכולת להעריך את זה, מכל מקום אנו צריכים להאמין את זה. ואני שמעתי מאאמו"ר זצ"ל, שאמר פעם, שעד כמה אנו מבינים להעריך את חשיבותה של תורה ומצות לשמה, ולאמיתו של דבר חשוב השלא לשמה, מה שאנו עושים, יותר לאין ערך, למה שאנו מעריכים את הלשמה.

זאת אומרת, שאין בידינו כח להעריך את הנחת רוח שיש להבורא, מזה שאנו רוצים לקיים את רצונו. והיות כל מעשה שנעשה למטה בעוה"ז, גורם התעוררות למעלה בעולמות עליונים, כמו שאומר בזה"ק "בעובדא דלתתא, איתער עובדא דלעילא", והיות שהאדם, שעוד לא זכה להכנס בהיכל המלך, ולהשיג את האורות, שמתחדשים ע"י המעשים של התחתונים, אין לו אלא להאמין שכך הוא.

היינו, כשאדם בא לבית הכנסת, ואומר שם פסוק אחד לה', אין ערך לחשיבותו של המעשה להקב"ה, כיון שהאדם עושה אז מעשה, ובהמעשה אין מה להוסיף, וזה הוא סימן שיש בהמעשה שלימות, והוא חשוב לפני הקב"ה, כאילו הוא קיים אותה בכל הכוונות של הצדיקים גמורים. זאת אומרת, שאומרים לו, שיש צדיקים, מה שהם מוסיפים על המעשה רק כוונות, אבל על המעשה בעצמו אין מה להוסיף, כנ"ל ועל המעשה נאמר "לא תוסיף ולא תגרע".

אבל אומרים לו, העבודה של כוונות זוהי לא בשבילך, זהו שייך רק ליחידי סגולה. וממילא אם זוהי השלימות שלו, לכן הוא משים כל מרצו וכוחו לשמור את כל מה שהוא קיבל מהחינוך. ובזה הוא יודע, שכל מה שעליו לעשות, הוא רק לשמור על הכמות. ולהאיכות, היינו להשביח את הכוונות, היינו הסיבות שמחייבו לקיים תורה ומצות, הוא יודע מה שמסרו לו מטעם החינוך. שבאופן כללי יהיה לו עוה"ז וכמו כן עולם הבא תמורת עבודתו בשמירת התורה ומצות. וזה נקרא קו אחד, ולא קו ימין, כי עדיין אין כאן בחינת שמאל, שנאמר, שקו הזה נקרא ימין, כנ"ל, כי אין ימין בלי שמאל.

ועל דרך הזה אין שום סכנה, שיאבדו לו החיים רוחניים דקדושה. אלא תמיד הוא מתקדם, כי החשבונות שלו נמדדים לפי המעשה. ובכל יום ניתוספו לו מעשים חדשים. לכן הוא תמיד מתקדם קדימה, בגלל שהוא רואה תמיד, שהוא מוסיף כל יום מעשים חדשים. נגיד על דרך משל, כשהוא הגיע לגיל עשרים, הוא יודע, למשל, שכבר יש לו שבע שנים של קיום תורה ומצות. וכשהגיע לגיל שלושים שנה, אז כבר יש לו רכוש של תורה ומצות שבע עשרה שנה.

נמצא לפי זה, שזו דרך בטוחה, שאין כאן שום סכנה לחיי הרוחניות שלו, היות שיש לו בסיס על מה להסתכל, ולמדוד את ההתקדמות שלו. ומשום זה נקראת הדרך הזו, דרך בטוחה. ואין כאן שום סכנה לחיי הרוחניים שלו, היינו בדרך הזו לא שייך שיפול ממדרגתו, ויבוא פעם לידי יאוש, מסיבת שהוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודתו. אלא תמיד הוא יכול להיות בשלוות הנפש. אלא כל מה שהוא מצטער לפעמים בעבודה, הוא, שכואב לו, מדוע שאר אנשים הנמצאים בסביבתו, אינם עובדים את ה' כמותו. רק מזה הוא מצטער בעבודתו. אבל על עצמו הוא רואה, שיש לו עם מה לשמוח, שברוך ה' יש לו רכוש של תו"מ.

אולם בזמן שאומרים לו, שיש עוד דרך, המכונה קו שמאל, שפירושו, שבדרך הזה האדם רואה, שאף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום הוא צריך לתקן את עצמו בעת העבודה, ולא שהתיקון הוא על המעשה, אלא שהוא צריך תיקון על הכוונה, שפירושו, על איזה כוונה הוא עושה המעשים שלו, זאת אומרת, מהי הסיבה שמחייבו לקיים התורה ומצות, זה כבר נקרא "דרך סכנה". מב' טעמים:

א) היות שאומרים לו, נכון שבלי שכר לא יכולים לעבוד. אלא כל אדם העובד איזו עבודה, לא חשוב עבודה גדולה או קטנה, הוא צריך לחומרי דלק, שיתנו לו כח לעבודה. ואם אומרים לו, שהשכר הוא בזה, שיזכה לעשות נחת להבורא, הנקרא "שכל רצונו יהיה אך ורק להשפיע להבורא", הסיבה הזו אין הגוף מבין תמיד, שתהיה סיבה מספקת, שתיתן לו כח לעבודה. מטעם שזהו נגד הטבע של האדם, היות שחומר של האדם הוא רצון לקבל בעמ"נ לקבל.

ומשום זה, כשהיה עובד בקו אחד, היינו הבסיס של שכר בעוה"ז ובעוה"ב הוא יקבל תמורת עבודתו בעוה"ז, אז הגוף יכול להבין, שבשביל עצמו, היינו שהוא יהנה ויקבל תמורה, כדאי לעבוד.

אבל בזמן שאומרים לו, שהוא צריך לעבוד עם כוונות, היינו שיכוון בכל עשיה ועשיה שהוא עושה מעשה זה, בכדי להשפיע נחת רוח ליוצרו, הוא נשאר בלי כוחות עבודה, שאז הגוף שלו דורש הסבר על זה: "איך אפשר, שאני אעבוד ואני אוותר על הרבה דברים, שהגוף יכול להנות מהם, בכדי שתהיה הנאה להבורא". זוהי דרך שיש בה סכנה, היינו שיאבדו לו כל החיים הרוחניים, אפילו מה שרכש מזמן היותו עוסק בקו אחד.

ב) וטעם ב' של סכנה הוא, שאפילו הוא מתגבר בכל פעם, ורוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, והיות שהוא רואה, שמבחינת הכוונה הוא לא מתגבר, אלא הוא רואה תמיד להיפך, דהיינו, במקום עבודתו, שהיה עובד בקו אחד, היה רואה שהוא מתקדם, כנ"ל, שאם עבר עליו עשר שנים בעבודה, אז יש לו תו"מ של עשר שנים, ואם כבר עבר עשרים שנים, שהוא עוסק בתו"מ, כבר יש לו רכוש של עשרים שנים. וכאן, בקו ימין, להיפך, אם עבר עליו שלוש שנים, והוא לא יכול לכוון בעשיותיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא יותר שבור ורצוץ, הוא כבר עובד עבודה של דרך השפעה שלוש שנים, ואין לו על מה להסתכל, היינו, שאין לו שום רכוש בידו, אף על פי שהשקיע שלוש שנים בעבודה. ומכל שכן שהשקיע חמש שנים, וכן הלאה. לכן כל מה שהשקיע יותר זמן בעבודה, הוא רואה, שהוא יותר גרוע.

אבל באמת, אמר אאמו"ר זצ"ל, שמצד אחד יכולים לומר, שהאדם כן מתקדם יותר להאמת, היינו בהכרת הרע. שמטרם שהתחיל בעבודה, הוא חשב, שהוא לא כל כך שלא יוכל להתגבר על הרע שלו. וזה כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) "רשעים יצה"ר נדמה להם כחוט השערה, וצדיקים, כהר גבוה".

אולם מצד השני, אדם צריך לראות האמת כפי שהיא, היינו, שרע שלו בזה לא זז כמלוא נימא. ומזה יש סכנה, שהוא בא לידי יאוש חס ושלום, כי אומר, שלא לשמה אין לו ערך, כי עיקר עבודה, שיהיה נחת רוח להבורא, ועל זה הוא רואה, שלא יוכל להתגבר, נמצא, שע"י זה שהולך בקו שמאל, יכול חס ושלום יהיה נדחה לגמרי מחיי הרוחניים. כי הוא כבר פגם בהשלא לשמה. נמצא, שהוא קרח מכאן וקרח מכאן, ואין לו שום אחיזה בחיים דקדושה.

ובגלל זה אין מדריכים את האדם רק בקו אחד כנ"ל. ואם הוא מתעורר בעצמו, ויש לו דחיפה מצד עצמו, שמתחיל לחפש את האמת, אם זה שהנחוהו ללכת בדרך זה הוא לעולמים, או שרק שהוא היה אז בתחילת עבודתו, לא היה מגלים לו את הקו שמאל, שהוא צריך לתקן עצמו, שיהיו כל מעשיו לשם שמים.

וזהו כמו שאומר הרמב"ם (בסוף הלכות תשובה) וזה לשונו, "ואמרו חכמים, לעולם יעסוק אדם בתורה ואפילו שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה. לפיכך, כשמלמדים את הקטנים, ואת הנשים, וכלל עמי הארץ, אין מלמדים אותן אלא לעבוד מיראה וכדי לקבל שכר. עד שתרבה דעתן ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה מעט מעט, ומרגילין אותן לענין זה בנחת, עד שישיגוהו וידעוהו מאהבה".

אי לזאת, צריכים ללכת בקו ימין ובקו שמאל, שפירושו, אפילו שכבר יודע, שיש ענין של אמת, הנקרא לשמה, מכל מקום הדרך שהיה הולך בה, בזמן שהיה לו רק קו אחד, עכשיו הקו הזה קיבל שם חדש, ונקרא עכשיו קו ימין.

אולם מה מוסיף לנו, בזה שאנו מכנים עכשיו את הקו אחד בשם קו ימין. ההסבר הוא, כי עכשיו ניתנה כבר כוונה על קו ימין. זאת אומרת, בזה שנשנה השם של קו אחד לקו ימין, נופל השם הזה על כוונה מיוחדת, מה שלא היה בזמן, שהיה נקרא קו אחד. והוא, שאסור לו לבטל את הקו שמאל, וללכת בקו ימין, כי אין ימין בלי שמאל. אם כן מוכרחים לומר, שבזמן שהולך בקו אחד, לא היה יודע אם יש עוד דרך אחר. וכנגדו יש עכשיו קו שמאל, אז נקרא קו אחד עכשיו בשם קו ימין.

והפירוש, את השלימות, שהוא מקבל עכשיו, היא אינה מצד שהולך בלי שום חסרונות, אלא שמרגיש את עצמו בשלימות, והוא בשמחה מהעבודה שלו, כמו שהיה מטרם שנכנס לעבוד בקו שמאל, הוא מסיבה אחרת. כאן, בקו הימין, השלימות היא, מטעם, היות שהוא רואה, שהוא איש פשוט, והוא יודע, שיש דרך אמת, היינו שצריך לעסוק לשם שמיים. אבל הוא רואה, שהוא רחוק מזה, היינו שהגוף שלו לא מרשה לו להיבטל כולו לה', היינו שכל מגמותיו בהחיים שלו יהיה בעמ"נ להשפיע. ומכל מקום הוא רואה, שקצת לנגוע בהקדושה, הקב"ה כן נתן לו כח. ולאחרים אין כח כזה. נמצא, שהוא מודה ומשבח לה' עבור זה. נמצא, במצב כזה הוא בשלימות.

אולם עכשיו, כשהוא התחיל לעבוד בקו שמאל, והבין שעיקר הוא עבודה דהשפעה, לכן קשה לו להסתפק במועט, אלא אם לעבוד כדאי לעבוד להגיע לשלימות. אבל לתת כוחות ולזכות רק לקצת נגיעה בעבודת הקודש, אין בהגוף חומרי דלק. וזה נקרא כמו שכתוב "בכל מקום, שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לקליפות", היינו שהקליפות נותנות לו להבין, בשביל שכר כל כך קטן, היינו בכדי שיהיה לך קצת אחיזה בקדושה, אתה צריך לתת כל כך כוחות גדולים.

נמצא, שיש להקליפות כח להרחיק אותו מהקדושה בצורה הגונה מאוד. היינו, שאין אומרים לו, שלא כדאי לתת כוחות עבור לזכות לקדושה. בטח שהקדושה, היינו להיות משמש המלך, זה דבר גדול. אבל אתה רואה בעצמך, שאין לך הכוחות לזה. לכן מתעוררת אז הסכנה, שלא יפול בכלל מהעבודה, כי הגוף יש לו עכשיו אחיזה גדולה בעבודתו, היות שהאדם בעצמו רואה החסרונות שלו בעבודה.

מה שאין כן בעבודה דקו אחד, היה יודע, שזוהי השלימות שלו. כי הדריכו אותו מלכתחילה, שהענין של "לשמה" שייך לאנשים גדולים, שנולדו מצד הטבע בכשרונות גדולים, ובמידות טובות, וגם הם נולדו עם כוחות גדולים, שיכולים להתגבר על הגוף שלהם, היינו שהם שולטים בעצמם, ומה שמוצא חן בעיניהם הם מסוגלים להוציא לפועל, ואין מי שיכול לעצור בפניהם.

ולך, היינו מה שדורשים ממך, הוא רק כפי יכולתך. היינו, מה שאתה מסוגל לעשות, אתה צריך לעשות. ובזה אתה כבר יצאת לידי חובתך, כי התורה לא ניתנה למלאכי השרת, כי אם לכל הכלל כולו, כל אחד כפי יכולתו.

אולם לאחר שהתחיל ללכת בקו שמאל, היינו שהוא הרגיש, שגם הוא צריך להגיע לדביקות ה', ולעבוד בעמ"נ להשפיע, ומאז והלאה כבר אינו מוכשר להרגיש שלימות בעבודה דקו ימין, משום שהשמאל מפריע לו, כנ"ל. כאן מתחילה העבודה באמונה למעלה מהדעת. זאת אומרת, שהוא צריך להאמין, שהעבודה דקדושה היא עבודה חשובה מאוד מאוד. ומשום זה, לא חשוב אם הוא זוכה לשלימות אמיתית, או להשלימות שמגיעה לו. היינו, שעוד אין לו הזכיה הגדולה, לעבוד את עבודת הקודש במאה אחוז, אלא באחוז קטן מאוד. וזה נבחן עבורו הון רב, שאין הוא מסוגל להעריך את חשיבותו.

ונמצא, בעבודה זו, שהוא הולך על קו הזה, הוא מחשיב את הקדושה, שתתעלה כל פעם חשיבותה. והוא מטעם, שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת את גדלותה, אפילו שעדיין לא מרגיש את זה בפועל. והוא צריך לומר לעצמו, מה שאני צריך להאמין למעלה מהדעת את חשיבות התורה והמצות, הוא מסיבה, שעוד איננו ראוי עוד להרגיש את חשיבותה ורוממותה, כידוע, שכל זמן שהאדם עדיין משוקע באהבה עצמית, אין הוא מוכשר עוד להרגיש את הטוב והעונג שמלובש בהם. אולם באמת, כשאני אהיה ראוי, אני אראה את זה בפועל ממש.

אי לזאת, יוצא, מה שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, אינו מסיבת חסרון בהאור, המלובש בתורה ומצות, אלא החסרון הוא בהכלי של התחתון, שעוד אינו ראוי לזה, והקב"ה יודע, מתי שאני אהיה ראוי, בטח הוא יתן לי להרגיש את טעם התורה והמצות. ולפי זה יוצא, מה שאנו צריכים להאמין למעלה מהדעת, אין זה מטעם שאין ברירה להרגיש את הטוב שבה, משום שהאור נעלם, ולא יכולים להשיג. אם כן, מהו הפירוש "כי הם חיינו", הנאמר על תו"מ. אלא שהוא צריך להאמין למעלה מהדעת, כל זמן שעוד לא תיקן את הכלי קבלה שלו, כנ"ל. אולם כשיגמור את התיקון שלו, יתפשט הטוב והעונג בכל דבר שבקדושה, שהוא עוסק בו.

אי לזאת, אם הוא הולך בקו ימין ומאמין למעלה מהדעת את חשיבותה, ואז בשיעור החשיבות שהוא מעריך התו"מ, כן הוא יכול להחשיב אפילו דבר קטן, היינו אפילו קצת נגיעה, היינו אפילו שלא לשמה דשלא לשמה הוא גם כן יכול להיות בשמחה, משום שבמעשה הוא מקיים מצות ה'.

אולם אח"כ הוא צריך לעבור לקו השמאל, היינו שיעשה בקורת על המעשה, אם המעשה שהוא עושה, הוא בחינת עצה איך להגיע לדביקות ה', כמו שאמרו חז"ל "בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין", אם באמת הוא הולך על מטרה זו. וזה נקרא, שמכניס את עצמו לסכנה, כנ"ל. ובזמן שהוא נמצא בקו שמאל, העבודה שלו היא בעיקר בתפלה, היינו שיצעוק לה', שיתן לו עזרה משמים, כמו שאמרו חז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו".

ובזה יכולים לפרש את ענין המלאכים, שסובבוהו את יעקב כנ"ל בדברי הזה"ק, שהמלאכים באו לשמרו, היינו שזה הוא בחינת עזרה הבאה מלמעלה, לתת לו סיוע, שיוכל להמשיך בדרכו. אולם סיוע הבא מלמעלה, מתחיל בעת שהאדם התחיל כבר בעבודה, ועומד באמצע, וצועק עזרה. מה שאין כן מטרם שהתחיל לכנס בעבודה, לא שייך לתת לו עזרה.

לכן שיעקב נכנס בעבודה, שכבר הכניס את עצמו לסכנה, ומבקש לה', שיתן לו סיוע, אז נשלחו לו מלאכים לשמרו, שיוכל לנצח את המלחמה, שהוא כבר נכנס. מה שאין כן שכבר גמר את עבודתו שהתחיל, וקיבל סיוע מהמלאכים, ורצה להתחיל עבודה חדשה, המכונה "פכים קטנים", ותחילת עבודה היא חושך, המכונה "לילה", זה נקרא "סכנה הנראה לעין", היות שבמקום חושך, הנקרא קו שמאל, הוא סכנה. אבל הוא בעצמו צריך להתחיל לבדו. ואח"כ, כשהוא רואה שלא יכול, אז הוא מתחיל לבקש עזרה מה', ואז שוב יקבל עזרה מלמעלה.

---------------

מהי חשיבות החתן, שמוחלין לו עוונותיו

תשמ"ח - מאמר ז'

1987/88 - מאמר 7

חז"ל אמרו, "ג' מוחלים להן עוונותיהן, גר שנתגייר, והעולה לגדולה, והנושא אשה. ולמד הטעם מכאן, לכך נקראת מחלת, שנמחלו לו עונותיו. מה שאם כן בפרשת וישלח, היא נקראת בשמת בת ישמעאל". מובא ברש"י (וישלח שישי).

המאמר הזה דורש הסבר. שחז"ל לומדים, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עונותיו, מעשו, שלקח את בת ישמעאל, ושמה בשמת בת ישמעאל. והיות שבפרשת תולדות כתוב "וילך עשו אל ישמעאל, ויקח את מחלת בת ישמעאל", מכאן ראיה, שחתן ביום חופתו, מוחלין לו עוונותיו.

נמצא, שכל הבסיס הזה אנו לומדים מעשו הרשע, שלקח בת ישמעאל הרשע. וזה קשה להבין, הלא מה זה רשע, שאומר, שאין שום חטאים בעולם, והוא יכול לעשות מה שלבו חפץ, מטעם שרשע אינו מאמין בשום דבר. אם כן הרשע אומר, שאף פעם הוא לא חוטא. לפי זה, בשביל מה הוא צריך למחילת עוונות. וכי נותנים לאדם דבר שלא רוצה בכך. הלא "אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון".

ויותר קשה להבין, באמת מהו הטעם, שמגיעה לו מחילת עוונות. איזו זכות יש לו. וכי בשביל שהוא הלך ולקח אשה, בעבור זה מגיע לו שכר מחילת עוונות. שהשכל מחייב, מי שעשה איזה דבר גדול, שאין לנו מושג להעריך את החשיבות שבדבר, אז מבינים, שמגיעו עבור זה שכר גדול, עד מחילת עוונות. אבל איזה דבר גדול הוא עשה, בזה שלקח אשה.

ועוד אנו רואים, שאמירת תחנון היא דבר גדול. שיש שם ענין של שלוש עשרה מידות ונפילת אפים. ואם נמצא חתן בבית הכנסת, אין אומרים תחנון. ויש להבין, מהי החשיבות בזה שהוא לקח אשה, שכל שבעת ימי ה"שבע ברכות", יש בכוחו לבטל תפלה, שהיא כל כך חשובה, מסיבת שהוא לקח אשה, שנקראת עכשיו בשם כלה.

ועל דרך הפשט יש תירוצים הרבה. וצריכים לפרש זה על דרך העבודה, מה בא זה ללמדינו. הנה עשו הרשע נקרא, בזמן שהאדם כבר בא לידי הכרה, שדבר הרע בעולם, שמפריע לכלל הנבראים להגיע להטוב והעונג, שבשביל סיבה זו היתה בריאת העולם, שזה נקרא רע, כבר נעשה אצלו בבחינת עשו, מלשון עשיה, שכבר נגמר הרע שלו בידיעה ברורה, שהוא הרצון לקבל לעצמו. אז בא הסדר של "סור מרע", כלומר שמטרם שיש לאדם הידיעה, שהרצון לקבל נקרא רע, אי אפשר לסור ממנו, ולא לשמוע בקולו.

ואח"כ מתחיל ענין של "ועשה טוב". ו"עשה טוב" נקרא קבלת עול מלכות שמים, אולם אין האדם יכול לזכות לבחינת אשה יראת ה', אלא את זה האדם צריך לקבל מלמעלה, כמו שכתוב "הבא לטהר מסייעין אותו". ואומר הזה"ק, שנותנים לו נשמה. וזהו הסיוע, שהאדם מקבל. נמצא, שהנשמה הזו נולדה מזה שה' שמע בקולו, בזמן שבא לטהר. והנשמה הזו נקראת בת, שנולדה מ ישמע-אל את תפלתו, לאחר שהאדם בא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו.

וזה שכתוב "וילך עשו, ויקח מחלת בת ישמעאל". שפירושו "וילך" לדרגה יותר גבוהה, לאחר שבא לידי הכרת הרע, הנקרא עשו, אל ישמע-אל. כלומר, שעסק אז בבחינת עשה טוב, שהתפלל לה', שישמע תפלתו, שיתן לו בחינת נשמה, כמו שאומר בזה"ק. וזה שכתוב "ויקח את מחלת", היינו שלקח בחינת מחילת עוונות, שע"י זה זכה לבחינת בת, שנולדה מזה ששמע ה' תפלתו. וזה נקרא בת ישמע-אל. וזהו הולך לפי סדר:

א) הוא ההשתדלות לראות את האמת, עד כמה שהוא מבין, שהרצון לקבל לעצמו גורם לו רע. ואז הוא יכול לקבוע, אחת ולתמיד, שלא להשתמש עמו. וזה נקרא עשו.

ב) אחר זה הוא זוכה ללקיחת אשה, שהוא ע"י מחילת עוונות, אז יש אפשרות לזכות לזה.

וענין אשה, הנקרא נשמה, שנותנין לו מלמעלה, יכולים להבין לפי מה שמבואר בהקדמה לתע"ס (אות נ"ג-נ"ה), שכתוב שם וזה לשונו: "אז עוזר לו ה' יתברך וזוכה להשגחה הגלויה, דהיינו לגילוי פנים, ואז זוכה לתשובה שלימה, ששב ומתדבק בה' יתברך בכל לב, נפש ומאוד, כמו שנמשך מאליו מצד השגה ההשגחה הגלויה. ומובן מאליו, שהזוכה להשגחה הגלויה הזאת, בטוח בעצמו שלא יחטא עוד, כמו שאדם בטוח בעצמו, שלא יחתוך באבריו ויגרום לעצמו יסורים נוראים, וכן בטוח בעצמו שלא יעזוב המצוה מלקיימה תיכף, כשבאה לידו, כמו שהאדם בטוח, שלא יעזוב שום תענוג העוה"ז, או ריוח גדול, הבא לידו". ותשובה זו נקראת שמוחלין לו עוונותיו.

ולפי הכלל, שכל המצות נמשכות מבחינת ענף ושורש, כלומר, שכל מצוה ומצוה בגשמיות יש לה שורש ברוחניות, לכן יכולים לומר, שמזה נמשך, שגם בגשמיות, שהאדם לוקח אשה, מוחלין לו עוונותיו, שזהו רמז על רוחניות.

ובהאמור נוכל לפרש את מה שאמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה". ולא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן". מה שאם כן לגבי סעודת נשואין אמרו "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו (ברכות דף ו') עובר בחמישה קולות, קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה, קול אומרים הודו". ולא אמרו, שצריכים לשמח את הכלה. ולא אמרו, שיש סעודת כלה, רק סעודת חתן. ואנו מוצאים, שבחתונת יעקב, אז לבן הוא עשה את הסעודה, כמו שכתוב "ויאסוף לבן כל אנשי המקום, ויעש משתה", היינו שהסעודה היתה מצד הכלה, שאבי הכלה עשה את הסעודה, ולא יעקב, שהוא היה החתן.

וכפי מה שהסביר אאמו"ר זצ"ל, ש"חתן" נקרא בחינת תורה, ו"כלה" נקראת בחינת אמונה, יש לפרש את מה ששאלנו. והיות שענין אמונה, עד שהאדם זוכה לאמונה בקביעות, יש לאדם עליות וירידות. מטעם שהאדם נולד עם כלי קבלה, שהכלי הזה רוצה לעסוק בדברים מה שהשכל מחייב אותם שכדאי לעסוק, כלומר שיצמח מזה טוב להרצון לקבל לעצמו, אחרת אין הוא מסוגל לעשות.

והואיל שענין אמונה הוא למעלה מהדעת, זאת אומרת, שאין הדעת סובלתן, יש כאן ענין עליות וירידות, שזה נקרא בחינת ריקוד. כי אנו רואים, כשמרקדין, מרימים את הרגלים, ומורידים אותם בחזרה, וכן חוזר חלילה. וזה מרמז לנו, כי ענין רגליים הוא מלשון מרגלים, היות שבזמן שהאדם צריך לקבל על עצמו עול מלכות שמים, ולעבוד אותו רק לשמה, תיכף בא שכל האדם, ונותן לו להבין, שאל יהיה פזיז, אלא שיראה מקודם את הכדאיות, אם באמת כדאי לעבוד את ה' בשלא עמ"נ לקבל פרס.

אי לזאת, כשמרימים את הרגליים, כלומר שהולכים למעלה מהדעת והשכל, זה נקרא מרימים את רגליהם מהארץ. אבל לא תמיד יש בכוחו של אדם להתגבר וללכת למעלה מהדעת. זה נקרא ששוב משימים את רגליהם להארץ. וזה שאומר "כיצד מרקדין לפני הכלה" (כתובות ט"ז ע"ב), "לפני הכלה", פירושו, בזמן העליה, הנקרא פנים, מה עליו לומר על הכלה. כלומר, מהי השבח שמצא בהאמונה, היינו מה ראה בה, שיש לומר, שבשביל זה לקח עליו את עול האמונה.

בית שמאי אומרים, כלה כמות שהיא, היינו לפי מה שמרגיש את חשיבותה, כך הוא מקבל על עצמו את האמונה, כלומר שלא צריך למצוא שום שבח בה, אלא אפילו שלא מרגיש שום חשיבות בה, הוא מקבל על עצמו את מה שניתן לנו להאמין, שזה הוא כל השבח שלנו, אם אנו נוכל לקבל על עצמנו עבודה זו, שאנו מאמינים, שכך הוא רצונו של הקב"ה, ואין עליו לחפש שום מעלות, רק פשוט להאמין ולקבל על עצמו על דרך הכפיה, "כשור לעול וכחמור למשא".

ובית הלל אומרים, כלה נאה וחסודה נאה, שזה יש לפרש, שהאדם צריך לומר על מה שהוא רואה "עינים להם ולא יראו". ומה שהוא שומע, הוא צריך לומר "אזניים להם ולא ישמעו". כלומר, שענין ראיה אינו דוקא בעינים, אלא שיש ראיה במחשבה. והפירוש יהיה, מה שהשכל מראה לו ציורים, שהם נגד האמונה, והוא שומע הרבה פעמים מה שהשכל נותן לו להבין, שענין עבודה לשם שמים אינו בשבילו, על הכל הוא צריך להתגבר ולומר על עצמו, "עינים ולא יראו". כלומר, מה שהשכל אומר לו ונותן לו להבין, אינו אמת. שזה נקרא "עינים להם ולא יראו את האמת, ואוזניים להם ולא ישמעו את האמת". לכן, הם המחשבות שלהם, היינו מה שהרצון לקבל לעצמו אומר לו, אינו אמת. אלא שהוא יגיד לעצמו, שבאמת היא "כלה נאה וחסודה נאה", אלא שאין הוא ראוי עכשיו לראות את האמת.

אולם האמת היא, שכל הטוב והעונג, מה שהרצון לקבל יכול לקבל בהכלים שלו, אינו אלא נהירו דקיק בערך האור המתלבש בכלים דהשפעה, ושזה נקרא "כלה נאה". אבל לא תמיד האדם מוכשר להתגבר על השכל ודעת שלו. לכן באמונה שייך ענין של רקודים, שעל זה אמרו חז"ל "כיצד מרקדין לפני הכלה". כלומר, מה יש לומר יש בהפנים של הכלה, כי פנים נקרא בסוד "חכמת אדם תאיר פניו". אם כן הוא צריך להגיד, מה הוא השבח שיש בהכלה, הנקראת אמונה. ובזה הוא ההבדל בין בית שמאי לבית הלל, אם להגיד "כלה כמות שהיא", או לומר "כלה נאה וחסודה נאה".

מה שאין כן אצל חתן, שהקב"ה נקרא בבחינת תורה, שתורה נקראת בחינת מתנה, שם לא שייך ענין ריקודים, כי בזמן שאדם מקבל מתנות, לא שייך לומר אז שיש לו איזו ירידה, כלומר שלא רוצה לקבל מתנות. שרק במקום יגיעה, שהאדם צריך לתת התגברות נגד השכל, אז שייך לומר, פעמים הוא יכול להתגבר ולפעמים לא. מה שאם כן בזמן שמקבלים מתנות, איך שייך לומר, שאין לו צורך במתנות. לכן לא אמרו "כיצד מרקדין לפני החתן", אלא "כיצד מרקדין לפני הכלה".

מה שאם כן לגבי סעודה כתוב "כל הנהנה מסעודת חתן", ולא כתוב "כל הנהנה מסעודת כלה". והטעם הוא כנ"ל, כי חתן נקרא בחינת תורה, ותורה נקראת מתנה, כדברי חז"ל, "ממתנה נחליאל" (עירובין נ"ד) וזה לשונו, "מאי דכתיב, וממדבר מתנה, וממתנה נחליאל, ומנחליאל במות, ומבמות הגיא. אמר ליה, אם אדם משים עצמו כמדבר זה, שהכל דשין בו, תורה ניתנה לו במתנה. וכיון שניתנה לו במתנה, נחלו אל, שנאמר, ממתנה נחליאל".

ידוע שיש להקב"ה הרבה שמות. וזהו לפי מה שהוא מגלה לתחתונים. כלומר, זה תלוי לפי איזו מידה שהוא משפיע לתחתונים. זאת אומרת, לפי מה שהתחתונים ראויים, הוא משפיע להם שפע. והיות שיש הרבה בחינות במקבלים, כמו שכתוב "כשם שאין פרצופיהם דומות זו לזו, כך אין דיעותיהם דומות זו לזו". וכפי שאנו לומדים בדרך העבודה, האדם בעצמו נוהג בו ענין של שינוי מצבים, אי לזאת, שפעו של הקב"ה משתנה להרבה בחינות, והקב"ה אין לו שום שם, "כי לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל", אלא כמו שכתוב "ממעשיך הכרנוך", כלומר כפי השפע שהוא משפיע, כך מכנים אותו בשם.

אי לזאת, מבחינת תורה נקרא הקב"ה בשם חתן. ובזמן שהוא משפיע בחינת אמונה, הוא נקרא בשם כלה . ומבחינת מטרת הבריאה, שהיא רצונו להטיב לנבראיו, שכל העולם נהנין, כלומר נהנין מבחינה זו שנקרא רצונו להטיב, זאת אומרת, שגם הקליפות הוא מחיה, אחרת לא היה להן זכות קיום בעולם, אלא כמו שאומר הזה"ק, שיש להן רק בחינת נהירו דקיק, מה שאם כן בתורה ומצות שם מלובש את הטוב והעונג בסוד "כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה", ששמו הכללי הוא שם "טוב ומטיב".

ובהאמור הקב"ה נקרא חתן, משום שהוא הנותן ומשפיע להתחתונים. וזה שהנבראים נהנין, ממה שהוא נותן להם להנות, וכנ"ל שכל העולם מה שנהנין הכל בא ממנו יתברך, כל ההנאות נקראות בשם סעודה. נמצא, שכל העולם נהנין מסעודת מלך. אלא שיש הפרש מצד התחתונים, כלומר שיש תחתונים, שמאמינים שזה סעודה הבא מהמלך, ויש חילוניים, שאינם מאמינים שהסעודה בא מצד הקב"ה, הנקרא מלך. ובבחינת שהוא המשפיע הוא נקרא חתן. וזהו שאמרו חז"ל "כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמישה קולות". כלומר, שהגם שמאמינים שהסעודה היא סעודת חתן, ונותנים לו תודות על זה שהם נהנין, מכל מקום יש מדרגה יותר גבוה, היינו שצריכים לשמח את המלך בזה שנהנין.

ולפי הנ"ל, שהקב"ה נקרא חתן, מה שייך לומר לשמח את הקב"ה. ידוע, ששמחה באה מתוצאה מאיזה דבר, כשאדם השיג משהו דבר חדש, שהיה משתוקק לזה, וקיבל, זה מוליד להאדם שמחה. ומה אפשר לומר, שחסר חס ושלום להבורא, שאם יקבל את זה, הוא יהיה בשמחה.

הזה"ק (בראשית דף קמ"ו) אומר שם "לא היתה שמחה לפני הקב"ה, מיום שנברא העולם, כאותה שמחה שעתיד לשמוח עם הצדיקים לעתיד לבוא". וגם מאמר הנ"ל צריכים להבין, במה שייך לומר, שהקב"ה מקבל שמחה. אלא כפי שאנו לומדים, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, נמצא בזה, שהתחתונים מקבלים את הטוב והעונג, שהוא היכן (הכין) בשבילם, מזה יש לו שמחה. כידוע ממשל למלך, שיש לו מגדול מלא כל טוב ואין לו אורחים.

אי לזאת, הסעודה מיחסים להבורא בבחינת חתן, שהוא בבחינת תורה, מתנה, נחליאל. וכשהנבראים מקבלים את הטוב והעונג, המכונה סעודה, הם צריכים לקבל הכל בעמ"נ להשפיע, ולא מטעם קבלה עצמית. וזה שאמרו חז"ל "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", אלא מקבל לתועלת עצמו, הוא "עובר בחמישה קולות". שענין חמישה קולות מרומזים על שלימות המדרגה שצריכה להתגלות להנבראים. כלומר, שענין רצונו להטיב לנבראיו מתגלה בחמש בחינות, הנקראות ה' חלקי נשמה, שהם נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה.

לכן אמרו חז"ל, "הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו", כלומר שאין כוונתו, בזה שהוא נהנה מהסעודה, היא מסיבת שהוא רוצה לשמח את ה', בזה שמטרתה של הבריאה באה לידי גמר תיקונם, אלא לתועלת עצמו, אז הוא גורם, שה' קולות, היינו הבחינת נרנח"י, שצריך להתגלות, עובר מפניו, משום שעל כלי קבלה לעצמו היה צמצום, שאין האור נמשך למקום ההוא, אלא שמקום הזה צריך תיקון, היינו בעמ"נ להשפיע, והוא לא מסתכל על זה, לכן הוא הגורם שימנע השפע מלהגיע להתחתונים.

ובהאמור יוצא, שחז"ל עומדים ומזהירים לנו, שאנו צריכים להכין עצמנו בעבודה ויגיעה רבה:

א) להאמין, שכל מה שאנו מקבלים איזה הנאה בעולם, הכל נקרא סעודת המלך. אבל צריכים להאמין לזה. ומשום זה תיקנו לנו חז"ל על כל הנאה והנאה ברכה מיוחדת. הן ברכת תפלה, והן ברכת התורה, והן הנאות גשמיות.

ב) שכל הנאות שמקבל מסעודת המלך, צריכים להשתדל שיהיה בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו.

מה שאם כן כשהקב"ה משפיע לתחתונים בבחינת "כלה", שהיא בחינת אמונה, זה עוד לא נקראת "סעודה", אלא ששם שייך עליות וירידות, לכן שייך שם "ריקודין".

------------------

מהו, שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי

תשמ"ח - מאמר ח'

1987/88 - מאמר 8

הזה"ק (וישלח דף כ"א ובהסולם אות ע') מביא ראיה, שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי, מדכתיב אצל יעקב, שאמר, "הצילני נא". וזה לשונו, וזהו שכתוב, "הצילני נא מיד אחי, מיד עשו, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני אם על בנים. מכאן נשמע, שמי שמתפלל תפלתו, צריך לפרש דבריו כראוי, שאמר, הצילני נא. שלכאורה היה זה די, כי אינו צריך יותר מהצלה. עם כל זה אמר להקב"ה, ואם תאמר שכבר הצלת אותי מלבן. לכן פירש, מיד אחי. ואם תאמר, שגם קרובים אחרים סתם נקראים אחים, על דרך שאמר לבן ליעקב, הכי אחי אתה, ועבדתני חנם. לכן פירש, מיד עשו. מה הטעם. משום שצריכים לפרש הדבר כראוי. אם תאמר, למה אני צריך להצלה, כי ירא אנכי אותו, פן יבוא והכני. וכל זה להסביר הדבר למעלה, כראוי, ולא לסתום הדבר", עד כאן לשונו.

ומאוד קשה להבין זה, כשאדם מתפלל להקב"ה, שהוא יודע מחשבות בני אדם, צריכים לפרש דבריו כראוי, אחרת חס ושלום הוא לא יודע, מה שחסר לו להאדם. אולם יש לפרש זה על האדם. כלומר, האדם בעצמו צריך לדעת מה שחסר לו, ולברר כל חסרון וחסרון בפני עצמו. ולא שהאדם יאמר באופן כללי, שהוא לא בסדר, והוא רוצה שה' יעזור לו. והסיבה היא, כי יש כלל, ש"אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון". לכן מוטל על האדם לסדר לעצמו את כל הפרטים, מה שחסר לו. כלומר, שהצלה מיד לבן אינו דומה להצלה מיד עשו. וכדומה.

ודבר זה יכולים להבין, כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב אצל לבן, שאמר ליעקב "ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנתי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה רואה לי הוא". ואצל עשו, שדיבר עם יעקב, כתוב "שעשו אמר להיפך, ויאמר, מי לך כל המחנה הזה אשר פגשתי. ויאמר, למצוא חן בעיני אדני. ויאמר עשו, יש לי רב, אחי, יהי לך, אשר לך. ויאמר יעקב ולקחת מנחתי מידי".

ואמר, שיצה"ר לפעמים הוא מתלבש בלבוש לבן, שהוא צדיק, והולך בבגד לבן, ולפעמים הוא מתלבש בבגדי עשו, שאומר, שהאדם כבר "עשו" הכל בשלימות, ואין לו עוד מה להוסיף, ומכניס בו רוח גאוה. והסדר הוא, לפני עשיה הוא אומר לו, שלא כדאי שאתה תכנס בעבודה לשמה, שזהו דבר קשה, ולא זו עבודה בשבילך. אלא אתה, כל מה שאתה עושה, הכל הוא בשבילי, ואין אתה יכול לכוון שום דבר לשם שמים. ובזה, כלומר בטענות אלו, יש לו ליצה"ר למנוע להאדם שיעסוק בתו"מ על דרך האמת. וזהו קודם המעשה. וזהו שאמר לבן "הבנות בנותי".

אולם אחר המעשה, בא יעקב ואומר לו, עכשיו אני רואה, שהצדק אתך. כלומר, שכל מחשבותי היו רק בשבילך, היינו שלא לשמה. אם כן עכשיו מוטל עלי לבקש מה', שיתן לי תשובה, ויהיה לי כח לעבוד לשם שמים. בא היצה"ר ומתלבש בלבוש של עשו, כלומר, מלשון עשיה, שבאמת אתה עשית הכל לשם שמים, ואתה צדיק גדול, ואין אתה דומה להחברים שלך. אז יעקב אמר לו, "ולקחתי מנחתי מידי". היינו שאמר, יש לי כל. כלומר, שכל עבודה שעבדתי עד הנה היתה בשבילך. ועשו אמר לו, "יהי לך אשר לך", כלומר לא עבדת בשבילי.

ובהאמור יש לפרש, מהי הסיבה שצריכים לפרש, בעת שהוא מתפלל "צריך לפרש דבריו כראוי", שהכוונה, האדם בעצמו צריך לברר את סדר עבודתו, כדי שידע בבירור מה להתפלל. כי לפעמים האדם מתפלל את ההיפך ממה שחסר לו. כי ענין התפלה הוא ענין גילוי חסרון אצל האדם, כי חסרון נקרא כלי, ואין אור בלי כלי. לכן צריך האדם להתפלל, כדי שיהיה לו כלי, שהקב"ה ימלא את הכלי. ואם אין כלי, לא שייך שהקב"ה ימלא את החסרון.

וזהו כמו שאנו מתפללים בתפלת ראש חודש, "שימלא ה' משאלות לבנו לטובה". שענין "משאלות" נקרא כלים. וכשיש כלים, אז שייך שה' ימלא את הכלים. ובתפלה זו של ברכת החודש הנ"ל יש להבין מה שאומרים, "שימלא ה' משאלות לבנו לטובה". מה מרמז לנו, מה שמוסיפים את המילה "לטובה". וכי שואל האדם לרעה.

ונוכל להבין זה, במה שאומר הזה"ק, "שהמתפלל צריך לפרש דבריו כראוי", כמו שכתוב, "הצילני מיד אחי". שגם לבן נקרא "אחי", כמו שכתוב, שאמר לבן ליעקב, "הכי אחי אתה". לכן פירש, "מיד עשו". ולפי מה שביאר אאמו"ר זצ"ל, שפעם נקרא היצה"ר בשם לבן, ופעם בשם עשו. וההבדל בהשמות האלו הוא, בין קודם המעשה, לאחר המעשה. כי קודם המעשה הוא נקרא בשם לבן, ואחר המעשה הוא נקרא בשם עשו.

ובזה יש לפרש, כי בזמן שהאדם מתפלל לה', שיעזור לו, והוא רוצה לעשות איזה מעשה טוב, ומרגיש שאין לו כח התגברות, אז אסור להתפלל, שה' יעזור לו מיד עשו, כלומר לחשוב מחשבות, איך הוא עושה הכל לא לשם שמים, ואינו המעשה שלו שוה כלום. ויבקש מה' שיעזור לו להציל מאמירת עשו, שהוא אומר, שכן שוה המעשים שלך, ומאוד הם חשובים בשמים, ואין בכוונתך לעבוד בשבילי, היינו בשביל היצה"ר, הנקרא עכשיו בחינת עשו.

אלא שרוצה, שה' יעזור לו, שירגיש, שעושה הכל לא לשם שמים, ויראה עכשיו את האמת, שהמעשים שלו הם בלתי חשובים. נמצא, שאם באמת הוא ירגיש, שאין המעשים שלו שוים כלום. ומה האדם ירויח, אם הוא יקבל עזרה כזו מה'. בטח לא יעלה בידו לעשות שום מעשה טוב, כי אין האדם יכול לעבוד על קרן הצבי, אלא האדם מוכרח לראות איזו תועלת מהעבודה.

וזהו שזה"ק אומר, ש"צריך לפרש דבריו כראוי", היות האדם צריך לדעת מה שחסר לו, בכדי שיהיה בידו לקיים תו"מ. לכן התפלה שלו צריכה להיות "הצילני נא מיד לבן", כלומר, ממה שלבן היה נותן לו להבין, ש"כל מה שאתה רואה לי הוא", שלבן טוען, שהוא לא עשה שום דבר רק לטובתו, היינו לטובת היצה"ר, ואין מעשיו נחשבים לכלום.

והוא מתפלל אז, שה' יתן לו הרגשה, ויראה, שכל מה שהוא עושה, הקב"ה נהנה מזה, וכל דבר קטן ברוחניות, הוא דבר חשוב מאוד, ואין אנו מסוגלים להעריך את ערך החשיבות. אי לזאת, יש לו כח לעבודה, משום שהוא עובד עכשיו על תכלית, כלומר, שעם עבודתו הוא יעשה דבר גדול עבור כל העולם, כמו שאמרו חז"ל (קידושין דף מ') "ר' אלעזר בן ר' שמעון אומר, לפי שהעולם נידון אחר רובו, והיחיד נידון אחר רובו, עשה מצוה אחת, אשריו, שהכריע את עצמו ואת כל העולם כולו לכף זכות".

ובזמן שיש לו הרגשה כזו, בטח שמקבל כח לעבודה. מה שאין כן אם יבקש "הצילני מיד עשו", זה יהיה לרעתו. והיות ש"אין אור בלי כלי", לכן האדם, כשמתפלל, "צריך לפרש דבריו כראוי". מהו "כראוי". פירוש, שהתפלה שלו תהא ראויה להתקבל, משום שזהו לטובתו.

אולם לאחר המעשה, צריך האדם לעבור לקו שמאל. פירוש, שיעשה בקורת לראות, אם באמת המעשה היה על תכלית השלימות. ולראות, אם יש לו מה לתקן, בכדי שעל ידי התו"מ שהוא עושה, הוא רוצה להגיע לידי דביקות ה'. אז היצה"ר מתלבש בלבוש של עשו, כנ"ל, ואומר לו, אין עליך שום חסרון, שיכול מי שהוא להגיד עליך, כי בטח כל מה שאתה עושה, הכל רק לשם שמים, וזה נקרא עשו, מלשון עשיה. כלומר, שהעשיה שלך נקראת עשיה שלימה, ואין מה להוסיף עליה. ואז באה התפלה: "הצילני מיד אחי עשו, אלא שאני רוצה, שיהיה לי כח לעשות את הבקורת, ולראות באמת, מה שיש לי לתקן".

ואם יבקש אז, לאחר המעשה, "הצילני מיד טענת לבן", שהיה טוען, שכל המעשים שהוא עושה, הם שלא לשם שמים אלא לתועלת עצמו, שהוא רשותו של היצה"ר, נמצא, שהוא היה נמצא אז בשליטת עשו, כלומר שהוא עושה הכל לשם שמים. אם כן היה נשאר תמיד בחסרונו. כי עשו טוען, שאין לו מה לתקן, אלא הכל הוא עושה לשם שמים, ואף פעם לא היה יכול לראות את האמת.

וזה שאומר הזה"ק, ש"צריך לפרש דבריו כראוי". כלומר, שהאדם צריך להשיג כלי נכון, בכדי שתיכנס שם העזרה הנכונה, כנ"ל, ש"אין אור בלי כלי". ועם זה נבין מה ששאלנו, מהו שאנו אומרים, ש"ה' ימלא משאלות לבנו לטובה", וכי אדם שואל מהקב"ה דבר רע. אלא כנ"ל, שכל תפלה צריכה להיות במקומה.

-----------

מהו, שאמרו חז''ל, שדוד המלך לא היו לו חיים, בעבודה

תש"ן - מאמר י'

1989/90 - מאמר 10

הזה"ק (וישלח דף ט"ז ובהסולם אות נ"ב) אומר שם וזה לשונו, "ר' שמעון אמר, למדנו, שדוד המלך מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים כלל, מלבד שאדם הראשון נתן לו משלו ע' שנים. עוד פירוש, האבות הניחו לו מחייהם, כל אחד ואחד. אברהם הניח לו מחייו, וכן יעקב, ויוסף. יצחק לא הניח לו כלום, משום שדוד המלך בא מצדו.

פירוש, כי דוד המלך הוא סוד הנוקבא מצד שמאל, שאז הוא חושך ולא אור. ועל כן לא היו לו חיים, כי אין חיים אלא מצד ימין, שהוא סוד ז"א, הנקרא עץ חיים. וגם יצחק היה מצד שמאל, אלא שנכלל באברהם, בסוד הכתוב, אברהם הוליד את יצחק. וכן בכח העקדה. ועל כן היו לו חיים. וכל זה רק לעצמו. אבל ליתן חיים לדוד, לא היה יכול, מטעם שעיקרו מקו שמאל היה", עד כאן לשונו.

ויש להבין, מהו ימין, שאומר, ש"רק מימין יש חיים". ומהו שמאל, ש"שם הוא חושך ולא אור". וכמו כן יש להבין, מדוע יצחק, שהוא שמאל, היו לו חיים, אלא היה צריך התכללות מימין, שהוא אברהם. מה שאם כן דוד, לא היו לו חיים כלל, אלא כל אחד היה צריך לתת לדוד מהחיים שלו.

ולהבין זה על דרך העבודה, צריכים לזכור את מה שלמדנו, שיש לפנינו ב' דברים:

א) מטרת הבריאה, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שכל הנבראים צריכים להגיע להמטרה, ולזכות את הטוב והעונג, שיש בהמטרה של הבורא, שברא אותה.

ב) תיקון הבריאה, שהוא בכדי שלא יהא בחינת נהמא דכסופא. לכן נתקן תיקון, המכונה אור חוזר. כלומר, שהתחתונים חוזרים ומשפיעים הנאה להבורא. זאת אומרת, שהם לא רוצים לקבל את הטוב ועונג לצורך עצמם, אלא בע"מ להשפיע.

ואלו ב' דברים, הם ב' הפכים זה לזה, היות הבורא ברא בהנבראים רצון לקבל לעצמם, כלומר שהנבראים יהנו, שזוהי כל מטרתו, מה שאנו לומדים. והתיקון הוא ממש להיפך מתכונת הנבראים, שהם נבראו ברצון לקבל לעצמם, והנבראים צריכים עתה לעשות דבר, שהוא נגד הטבע, שהוא להשפיע.

כלומר, ראשית העבודה מתחלת, שהתחתונים צריכים לעשות מעשים דהשפעה, ושזה יהיה על הכוונה דלהשפיע. ואח"כ מתחלת העבודה, שיהיה באפשרותם לקבל הנאה ותענוג על הכוונה דלהשפיע.

ובכדי שיהא מקום לעבודה, ולעשות בחירה, שיוכלו לכוון בע"מ להשפיע, נעשה צמצום והסתר, שפירושו, שכל זמן שאין האדם יכול לכוון בע"מ להשפיע, הוא מונח תחת ההסתר. היינו, שחוץ מזה שאין באפשרותו לכוון בע"מ להשפיע, אלא כל רצונו הוא רק לעבוד לתועלת עצמו, נעשה ע"י ההסתר הזה דבר נוסף, שזהו הקשה ביותר, והוא, שהאדם צריך לעבוד עבודה קשה, לזכות לבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי ע"י ההסתר נעשה, שבתוך הדעת אין הוא רואה את הטוב והעונג, מה שהנבראים מקבלים מה', שכל מטרת הבריאה היתה רק מטעם שרצונו להטיב לנבראיו, והוא לא רואה את הטוב הזה, לא לגבי עצמו ולא לגבי שאר אנשים.

נמצא, שנוסף לזה, שהוא צריך לעבוד להשיג את השתוות הצורה, שהיא, שיהיו לו כלים דהשפעה, האדם צריך לעבוד לזכות לבחינת אמונה, שהבורא מנהיג את עולמו בבחינת טוב ומטיב. ומי גרם כל זה. הכל הוא נעשה מכח הצמצום וההסתר, שנעשה מכח תיקון הבריאה.

אולם כאן מתעוררת שאלה חמורה, היות שאומרים, שלצורך תיקון הבריאה נעשתה ההסתרה, ומכח הסתרה זו יוצאות לנו ב' בחינות:

א) ענין חסרון אמונה,

ב) ענין שאסור להשתמש עם הרצון לקבל לעצמו.

שזה נקרא באופן כללי בשם "מוחא וליבא". נשאלת שאלה, מי בא קודם. כלומר, שאם קודם צריך האדם לזכות לבחינת אמונה, ואח"כ הוא יכול לזכות לעבוד לתועלת הבורא ולא לתועלת עצמו, או להיפך.

השכל מחייב, מקודם צריך האדם לזכות לבחינה אמונה, ואח"כ שייך לומר, שהאדם מבטל את עצמותו, ולא עובד לתועלת עצמו, והוא עובד רק לתועלת ה'. וענין זה, שהאדם יעשה הכל רק לתועלת ה', זה תלוי לפי מה שהוא מאמין בגדלות ה', בשיעור זה שייך לומר, שהוא עובד בשבילו. זאת אומרת, שאי אפשר לתת יגיעה גדולה בשביל דבר שאינו חשוב, כי מדרך העולם הוא, שעבור דבר החשוב ביותר נותנים יותר יגיעה.

זאת אומרת, היגיעה, שהאדם מסוגל לתת, תלויה בהחשיבות של החפץ. מובן מאליו, בכדי שהאדם יוותר על הרצון לקבל לעצמו ויעבוד רק בלתי ה' לבדו, בטח מה שהבורא יותר חשוב אצל האדם, אז הוא יותר קל לעבוד בשבילו. אם כן יוצא לפי האמור, שבכדי שיהיה לאדם כח לוותר על הנאת עצמו, ולקום ולעשות מעשים לטובת הבורא, בטח צריך האדם לזכות לבחינת אמונה בה'. ואח"כ האדם יכול לבטל את עצמו לפני הבורא, ולעשות הכל לשם שמים. כך השכל מחייב, שכך צריך להיות סדר העבודה.

אולם ממה שכתוב בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קל"ח) משמע להיפך, היינו, "שמטרם שהאדם זוכה לתקן את הכלים שלו, שיהיו בע"מ להשפיע, הנקרא השתוות הצורה, אין האדם הזה מסוגל שתהיה לו בחינת אמונה. שאומר שם, היות שכל זמן שאין להאדם כלים דהשפעה, אין האדם מסוגל לקבל את הטוב ועונג מהבורא. לכן אין האדם יכול להאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. נמצא, שהוא מדבר רע על הבורא. לכן בו בזמן הזה כבר אינו מאמין, שהבורא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.

ועוד יותר גרוע מזה, ששורה עליו חס ושלום כפירה על השגחתו יתברך, כמו שכתוב וזה לשונו, "כי מטרם התיקון, נקראת המלכות בשם "אילנא טוב ורע", שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעוה"ז, וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיכלו לקבל שלימות הטבתו, שחשב עלינו במחשבת הבריאה, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע".

וזה סוד הכתוב "כל פעל ה' למענהו. ואנו אומרים ההיפך ממש, מקצה אל הקצה. ועל כן מוטעמת לנו השגחתו יתברך בבחינת טוב ורע, דהיינו בבחינת השגת שכר ועונש. כי זה תלוי בזה. כי כיון שאנו משתמשים בכלי קבלה, הרי אנו מרגישים בהכרח, בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדינו. כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פוגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלם. ועל כן בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו יתברך חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם.

הרי שהרגשת טוב ורע בהשגחתו, מסבבת עמה הרגשת שכר ועונש. כי המתאמץ שלא להתפרד מאמונתו יתברך, אף על פי שטועם רע בהשגחה, יש לו שכר. ואם חס ושלום לא יעלה לו להתאמץ, יש לו עונש, כי נפרד מאמונתו יתברך. ונמצא, שאף על פי שהוא לבדו עושה ויעשה לכל המעשים כולם, מכל מקום נשאר זה נסתר ממרגישי טוב ורע. כי בשעת הרע , ניתן כח לס"א, להעלים השגחתו ואמונתו, ובאים לידי העונש הגדול דפרודא, ונעשים מלאים הרהורים של כפירה. וכשחוזרים בתשובה, נמצאים נגד זה, שהם מקבלים שכר, ויכולים שוב להידבק בו יתברך".

ובהאמור אנו רואים, שאי אפשר להיות בחינת אמונה בהבורא, מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה. שרק אז יש לו להאדם אמונה שלמה. אם כן נשאלת השאלה, אם אין להאדם אמונה, איך יכולה להיות מציאות, שהאדם יעשה הכל לתועלת הבורא, מטרם שיש לו אמונה בהבורא.

התשובה היא, שיש לאדם אמונה חלקית, היינו ממה שהוא מאמין מבחינת הכלל, שבהכלל ישראל יש בחינת אמונה בבחינת אור מקיף, שהיא בחינת אור האמונה, המאיר באופן כללי בהכלל ישראל. וכל אחד ואחד מקבל מזה בחינת אמונה, הנקראת "אמונה חלקית", שזה נקרא בחינת "דומם דקדושה ". וכולם מתחילים עבודתם בבחינת הדומם.

וזהו כמו שכתוב (בהקדמה לתע"ס אות י"ד), וזה לשונו "פירשתי מליצת חז"ל, מי שתורתו אומנתו , אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי אומנתו אותיות אמונתו, בדומה לאדם שמאמין לחבירו, ומלוה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר שיאמין לו על כל רכושו בלי שום צל של ספק. ואמונה זו האחרונה נחשבת ל אמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלמה, אלא שהיא אמונה חלקית".

לכן האדם מתחיל עבודתו באמונה של הכלל ישראל, שיש להם אמונה בבחינת אור מקיף. ומהאמונה הזו מקבל כל אחד חלק אמונה, שזה מספיק לו להתחיל את עבודתו, שירצה להכנס לעבודה בבחינת הפרט, היינו שהאדם יזכה לבחינת אמונה בבחינת אור פנימי, שזה נקרא " ואהבת את ה' אלקיך", ש אלקיך נקרא בחינה פרטית, היינו שאין אמונתו בנויה מבחינת הכלל, שהוא מקבל מזה רק חלק, הנקרא אמונה חלקית כנ"ל, אלא הוא זוכה לאמונה פרטית. וזה נקרא בשם "אמונה שלימה", שאין הוא נצרך להכלל.

ובכדי לזכות לאמונה שלימה, האדם צריך מקודם לעבוד בבחינת השתוות הצורה, שהוא כל עבודתו תהיה בע"מ להשפיע. ורק לאחר שזכה להשיג כלים דהשפעה, אז הוא יכול לזכות לאמונה שלימה, שאז הוא יכול לקיים מה שכתוב "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך", כנ"ל.

אולם בזמן שהאדם מתחיל לעבוד בבחינת השתוות הצורה, בכדי לזכות לאמונה שלימה, העבודה הולכת בשני כיוונים, הנקראים מוחא וליבא. כלומר, כי אי אפשר לעבוד בע"מ להשפיע, אם אין זה למי שרוצים להשפיע אדם גדול וחשוב, כנ"ל. לכן האדם צריך לעבוד חלק מזמנו על עבודת מוחא, וחלק מזמנו על עבודת ליבא.

וכאן מתחילה העבודה האמיתית, היינו בזמן שרוצה לעבוד לזכות לבחינת אמונה בבחינת הפרט, כי כאן יש ענין עליות וירידות, היות שהבסיס של עבודה זו הוא לעבוד לתועלת ה', שהוא היפך מטבע האדם, שנברא עם רצון לקבל לתועלת עצמו. לכן כאן מתחילה מלחמת היצר האמיתית. לכן צריך להיות סדר בעבודה, אחרת הוא לא יוכל להמשיך ללכת בדרך זה, היינו להגיע לידי דביקות בה'.

כי בזמן שהאדם רואה, שהעבודה היא קשה, מסיבת שהוא צריך ללכת תמיד בבחינת למעלה מהדעת, זאת אומרת, הדעת של האדם נותנת תמיד להבין, שאינו כדאי לעבוד, אם לא יהיה זה לתועלת עצמו. שכל פעם הדעת שלו, נותנת לו להבין, הלא אתה רואה, שנולדת עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, ואיך אתה רוצה לבטל את עצמך, ושלא תחשוב שום דבר לתועלת עצמך, אלא לתועלת ה'. כלומר, מה יהיה לך, בזה שאתה עובד לתועלת ה'. בשלמא, אם האדם עובד עבודת הקודש בתו"מ על מנת לקבל שכר, זה הדעת יכול להבין, שכך הוא דרך העולם, שעובדים אצל מי שהוא, ולא חשוב מי הוא הבעל בית, אלא חושבים תמיד, כמה שכר משלמים תמורת העבודה, כי השכר הוא הקובע. וזוהי העבודה של הכלל.

אולם בזמן שהאדם רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, שע"י זה הוא יזכה לבחינת אמונה שלימה, לכן כאן מתחילות העליות וירידות, היות שאי אפשר לעבוד בלי תמורה. אלא מתי האדם יכול לעבוד בלי תמורה, רק בזמן שאם הוא רוצה להשפיע לאדם חשוב. זה כן נקרא תמורה אצלו. היות כידוע על דרך שאמרו חז"ל "בההוא הנאה דמקבל מניה", היינו שיש הנאה מזה שהאדם חשוב מקבל ממנה המתנה.

זאת אומרת, שזה יש בטבע, שיש הנאה להקטן, אם הוא יכול לשמש את המלך. נמצא, שבזמן שרוצה לעבוד בע"מ להשפיע, אז מוטל על האדם להחשיב את הבורא, בכדי שיהיה בידו יכולת להשפיע לו, ושיהיה בידו כח לעבוד לתועלת הבורא. לכן בזמן שנאבדת לו חשיבות הבורא, הנקראת בלשון הזה"ק שכינתא בעפרא, שאין הוא מרגיש חשיבות בקדושה, אלא שהיא נחשבת בעיניו לבחינת עפר, ממילא אין לו כח לעבוד בע"מ להשפיע. לכן סדר העבודה הוא, הן במוחא והן בליבא.

אמנם בזמן העבודה, שהאדם עובד בכדי להגיע להמטרה, שהיא לזכות לדביקות ה', הסדר הוא כמו בגשמיות, שאין האדם הולך ומתקדם, אלא שהוא צריך להשתמש עם ב' רגליים, שהן ימין ושמאל. וזהו כמו שאמרו חז"ל (סוטה מ"ז) "לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", שפירוש של "ימין" נקרא מה שמקרב לה', היינו שמרגיש שהוא מקורב לה', ואפילו שעדיין אין לו הרגשה כזו, הוא צריך ללכת למעלה מהדעת, כאילו הוא מרגיש, איך שהוא שלם בתכלית השלימות, כמו שמובא (במאמר ט' משנת תש"ן), "והוא שמח בחלקו, וממילא הוא נקרא בשם "ברוך".

ואז "ברוך מתדבק בברוך". ומזה הוא מקבל חיים, היות שהוא מקורב לה'. וזה נקרא שהוא "דבוק בעץ חיים", שהוא משתמש בכלים דהשפעה, שעליהם אינו שורה שום צמצום ודין. לכן מצד הימין, הנקרא שלימות, האדם ממשיך חיים מחיי החיים.

מה שאם כן "שמאל" נקרא "דבר הצריך תיקון". שבזמן שהאדם עושה בקורת על העבודה שלו, והוא (רואה) את חסרונותיו, והיות שאין לו שום דבר שיהיה לו שלימות, אז הוא רואה, איך שהוא נדחה מקדושה. וממילא הוא רואה, שהוא בחינת "ארור", ו"אין ארור מתדבק בברוך". נמצא, שהוא אז נפרד מהבורא, וממילא אין לו חיים. נמצא, שמבחינת שמאל, שהאדם, עושה את החשבון שלו בתוך הדעת, הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל. לכן אין חיים בזמן שהאדם הולך בקו שמאל.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו על דברי הזה"ק "שדוד המלך, מטרם שבא לעולם, לא היו לו חיים". הסיבה היא, היות שדוד המלך הוא בחינת מלכות, שעליה היה צמצום. ודוד נקרא "כללות המלכות", שצריכה לקבל תיקון, שכל בחינת רצון לקבל שיש בכלי קבלה, שיתקן. לכן הוא היה צריך להכלל מכלים שיש בהם בחינת כלים דהשפעה, שע"י זה גם מלכות הכללית תתוקן.

וזה נקרא "גמר התיקון". כלומר, שמלך המשיח נקרא גמר התיקון , שפירושו, שמלכות הכללית תתוקן בע"מ להשפיע. ולכן אמר הזה"ק, שרק אברהם ויעקב ויוסף, שאין הם ממידת הדין, הם נתנו מבחינתם לדוד, שיהיו לו חיים. פירוש, שע"י יהיו לו כלים דהשפעה, השייכים לבחינת ימין, שהוא חסד, שזהו ההיפך ממידת הדין, שהם בחינת כלים דקבלה. לכן לא קיבל מיצחק, שהוא בחינת שמאל, מידת הדין, שהם כלים דקבלה.

וזהו הפירוש ש"משמאל אין חיים", היות שבזמן שהאדם הולך בבחינת שמאל, היינו שהוא רואה מה שחסר לו, וחסרון נקרא מידת הדין, לכן משמאל אין חיים. אלא דוקא מימין, היינו שעוסק בבחינת "כי חפץ חסד" ולא חסר לו כלום, אז מרגיש האדם שהוא חי. מה שאם כן בזמן שהאדם נמצא במצב, שהוא בעירום וחוסר כל, זה נבחן שאין לו חיים. כי בזמן שהאדם מרגיש את חסרונותיו, ואינו מאיר לו את העתיד, שיהיה בידו פעם למלא חסרונותיו, אז האדם אומר "טוב לי מותי מחיי".

ובזה יש לפרש מה שכתוב, ש"לדוד המלך לא היו לו חיים", שפירושו, היות שכל ענין בריאת העולם היה, בכדי שהנבראים יקבלו את הטוב ועונג, לכן סדר הראשון הוא בעבודה, שהאדם צריך אז להאמין במטרת הבריאה, שרצון ה' הוא, שהנבראים יקבלו טוב ועונג. נמצא, אם הוא מאמין בזה, אז האדם צריך לחשוב, מהי הסיבה, שאין לי את הטוב ועונג, מה שהבורא רוצה שאני אקח.

נמצא, שאם הוא מאמין, שהוא צריך לקבל, בשיעור זה הוא מרגיש את החסרון. וכשמרגיש את חסרונו, אז הוא הולך לראות את הסיבה "מדוע אין הוא יכול לתקן חסרונו". אז צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו, שחסר לנו ענין דביקות, שהוא בחינת השתוות הצורה, היינו כמו שכתוב "מהו רחום אף אתה רחום".

נמצא, בשיעור שהוא מאמין, שהבורא הוא המשפיע כל טוב לכל העולם, בשיעור הזה הוא גם כן צריך להשפיע להבורא. ואז, כשהאדם מאמין, שהבורא הוא המשפיע לכל העולם, מזה האדם צריך לקבל חשיבות וגדלות הבורא, כדמיון לאדם חשוב בגשמיות, שאנו רואים, שיש זכיה גדולה, אם יכולים לשמש אנשים חשובים, שמהשרות עצמו האדם מקבל הנאה ותענוג, ואינו צריך לשום תמורה אחרת. נמצא, כנ"ל, לפי שיעור האמונה בבחינת מוחא, בשיעור הזה הוא יכול לעבוד בבחינת אמונה.

אולם, היות שהאדם נולד בבחינת רצון לקבל לעצמו, בבחינה זו אין חיים. נמצא, שבחינת דוד המלך, שהיא הנקודה שבלב, אין לה חיים. היינו, שאור החיים אינו יכול להאיר שמה. לכן נעשה "שיתוף מידת הרחמים בדין". וזה שכתוב, ש"מבחינת הימין, שהיא בחינת השפעה, שנשתתף בבחינת דוד המלך, מזה תקבל המלכות, שהיא מידת הדין, חיים. ולכן מבחינת אברהם יעקב יוסף, שהם בחינת חסד ורחמים, ניתן בבחינת דוד המלך. ולא מיצחק, שהוא בחינת שמאל, שהיא כלי קבלה".

------------

חשיבות החתן

 המשך למאמר ז' תשמ"ח חשיבות החתן

מאמר ח' תשמ"ח

ובזה נבין שאלת הב', מה שייך לומר, שיש צער וחסרון למעלה. התשובה היא, היות שהוא רוצה לתת להנבראים כל טוב, ואין הנבראים מסוגלים לקבל, מפאת שינוי צורה. וזה שהוא לא יכול לתת להמקום, שצריך להיות מגולה השוכן, שנקרא "שכינה", זה נקרא "צער השכינה". פירוש "צער", שלא יכול להיות מקום להשראת השוכן, ש"שכינה" נקראת הכלי, ששם מגולה האור.

ובהאמור נבין את השאלה הג' ששאלנו, מהו בעבודה, שהשכינה מונחת בעפר, והקב"ה צריך, שרק הנבראים יכולים לאוקים אותה מעפר, כאילו כביכול הוא בעצמו לא יכול. ובהנ"ל יש לפרש, היות המקום שהשוכן יכול להיות מגולה, הוא שיש בהכלי הכוונה דעמ"נ להשפיע. ואצל הנבראים, שנולדו עם הרצון לקבל לעצמו, המקום דלהשפיע נקרא "טעם עפר", מסיבת שהיא נגד הטבע שלהם. לכן כל פעם שהם רוצים לעשות על הכוונה בעמ"נ להשפיע, הם מרגישים בזה טעם עפר, מטעם שענין להשפיע הוא נגד הטבע כנ"ל. לכן מוטל על הנבראים, שהם יעשו מעשים וסגולות, שיוכלו לתקן את המקום, שיהיה מוכשר לקבל את הטוב ועונג.

לכן כשמדברים בתיקון הכלים, כלומר שהתחתון צריך לתקן עצמו, שיהיה מוכשר לקבל. וזהו לפי הכלל, שכל אחד צריך לראות, שהוא יהיה בסדר, ושיוכל לעשות מעשים, מה שהוא צריך לעשות. לכן, מה שהמשפיע צריך לעשות, שייך להמשפיע, ומה שהמקבל צריך לעשות, שייך להמקבל.

כלומר, שהמקבל צריך להשתדל שיהיו לו כלים מוכשרים. דהיינו, שהקליפות לא יקחו ממנו מה שהוא יקבל. זאת אומרת, שהמקבל צריך להשתדל, שיוכל לכוון בעת הקבלה, הכוונה דלהשפיע. אחרת אין אור העליון יכול להגיע להכלים האלו, מסיבת שינוי צורה. לכן מוטל זה על התחתון, לאוקים מידת השפעה, בכדי לקבל השפעה עליונה.

ובהאמור נבאר עתה מה ששאלנו, מהו הריוח מזה שאמרו חז"ל "ישראל שגלו שכינה עמהם" בעבודה. הנה חז"ל אמרו (תנחומא, נצבים א') "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין. אבל אומות העולם, מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה. ויש לפרש זה על דרך העבודה, כי בדרך עבודה נקרא יסורים, בזמן שהאדם בא במצב של ירידה, והיסורים שלו הוא במה שאינו לו טעם וחיות בתו"מ, וכל העולם חשך בעדו, ואינו מוצא שום מרגוע לנפשו, ומתחיל להסתכל על העבר, כלומר, מהו הסיבה שבא לידי מצב של שפלות, והוא לא מוציא בעצמו שום דבר במה לתלות הירידה הזו. ועוד יותר מזה קשה לו להבין, מדוע מטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה מרגיש שהוא נמצא בעולם שכולו טוב, ועבודה גדולה היה לו לקיים, מה שאמרו חז"ל "מאוד מאוד הוי שפל רוח".

ועכשיו הוא רואה שהוא יותר גרוע מכל העולם, בזה שהוא רואה שכל העולם חיים, ונהנין מזה שהם עוסקים בתו"מ. וכשהם מתפללים, כל מילה ומילה שהם מוצאים מפה, הם מרגישים שעושה רושם למעלה. ומזה שהם מאמינים שעושים רושם למעלה, עושה דבר זה רושם למטה. כלומר שכל אחד מרגיש בלבו, שעשה היום דבר גדול בזה שהוא היה מתפלל או שלומד תורה. ועל דרך זה הוא מוסיף והולך כל יום ויום, מה שאין כן (אם) הוא רואה עצמו, שהוא גרוע מכל העולם, היות שכל חשך בעדו, זאת אומרת, שהשמש שמאיר להעולם אינו מאיר לו, ואינו רואה לעצמו זכות קיום בעולם.

והאדם עומד במצב הזה בפני הדילמה. או לומר שהוא בחינת "ישראל" והוא מאמין בה', שהכל הוא בהשגחתו ית'. כלומר שהמצב, שבו הוא נמצא עכשיו, הקב"ה שלח לו את הירידה זו, והיסורים, ומצב של שפלות. הכל בא ממנו ית'. זאת אומרת, שבטח הקב"ה רצה שהוא יעלה בדרגה, שלא ישאר במצב שכל עבודתו תהיה לתועלת עצמו, שבזה הוא נפרד מדביקות ה'. אלא שה' רוצה, שהאדם יראה את מצבו אמיתי, איך שהוא מרוחק מלעבוד לתועלת ה'. ומשום זה ה' לקח ממנו את הטעם, שהיה מרגיש בשלא לשמה. ולכן הוא נשאר בלי חיים. נמצא, שהקב"ה מטפל בו ורוצה להכניס אותו בקדושה.

ולכן מוטל עליו עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו. היות שיש לו עכשיו צורך לעזרתו ית'. אחרת הוא רואה, שהוא אבד מכל וכל. וזה נבחן שהשיג עתה כלי וצורך לעזרת ה'. היות שעתה הוא רואה, שממש הוא נפרד מה', כי אין לו שום חיים, כי מי שדבוק בה' יש לו חיים, כמ"ש "כי עמך מקור חיים". ועכשיו בטח הוא יכול לתת תפלה מעומק הלב, שתפלה אמיתית נקרא דוקא מעומק הלב.

ולפי"ז הוא צריך לתת תודה לה', בזה שנתן לו מקום, שיראה את מצבו האמיתי. ועכשיו הוא רואה, שהוא נצרך לה', שיתן לו הסיוע הדרוש, כשרז"ל "הבא לטהר מסייעין אותו". והזה"ק מפרש במה מסייעין. ואומר "בנשמתא קדישא". א"כ עכשיו הקב"ה נתן לו ההזדמנות, שיהיה לו להשיג בחינת נשמה קדושה. א"כ כמה הוא צריך להיות מאושר, מהמצב של ירידה והיסורים, שהוא מרגיש במצב הזה. לכן עליו לומר, שאין הוא נמצא במצב של ירידה, אלא אדרבה, הוא נמצא במצב של עליה.

ובזה יש לפרש מה שרז"ל "ישראל, כשהיסורין באים עליהם, הן נכנעין ומתפללין". שפירושו, בזמן שבאים במצב של ירידה, הם רואים את מצבם האמיתי, איך שהם נמצאים בשפלות. זה נקרא, שהם נכנעין, מטעם שרואים את מצבם, איך שהם נפרדו מחיי החיים. כי מי שיש לו דביקות בה', הוא חי. משא"כ הוא מרגיש רק יסורים, לכן ברור לו, שעתה הזמן של תפלה מעומק הלב. וז"ש "הן נכנעין ומתפללין".

ויש מקום לומר להיפך, שהיא טענה, ששייכת לבחינת אומות העולם ולא לבחינת ישראל. כלומר, שאינו מאמין, שהקב"ה שלח לו את המצב הזה, שהוא רואה, שהוא נמצא במצב ירידה, שהרגשה שלו היא, שאין לו עכשיו שום טעם בתו"מ, אלא שנמצא במצב של יסורים, ובכלל אין לו טעם בחיים.

והוא עתה "תוהה על הראשונות". כלומר, שהוא מתחרט, בזה שהוא היכנס עצמו ללכת בדרך של השפעה. זאת אומרת, שהוא אומר, שבטרם שנכנס לעבודה דלהשפיע, היה לו שמחה מעבודה, שעסק בתורה ותפלה ובעשיית המצות. כי אז היה יודע, שהוא לא צריך לעשות שום חשבונות.

וכל דאגותיו היו איך להרבות בכמות, כלומר לתת יותר זמן לתפלה ולתורה. אבל על איכות העבודה לא היה לו צורך לתשומת לב, ולחשוב על איזו מטרה הוא עובד עבודת הקודש. והיה סומך עצמו על הכלל, כי לא עלה אז על דעתו, שיש צורך לחשוב על הסיבה, שמחייבו לעסוק בתו"מ. לכן תמיד היה מרגיש עצמו, שהוא נמצא בתכלית השלימות.

משא"כ עתה, כשהתחיל לחשוב על הסיבה, שבשבילה הוא רוצה לקיים תו"מ, והוא רוצה לעסוק לשם שמים, כלומר בעמ"נ להשפיע ולא בעל מנת לקבל לעצמו, אז העבודה נעשה לו יותר קשה, ויותר קשה לו להתגבר על היצר הרע שלו. והוא אומר, במקום שרוצה ללכת על דרך האמת, אז הסברה נותנת, שהיצר הרע צריך להיות נכנע ויותר חלש. ועכשיו הוא ממש להיפך, שבכל דבר שבקדושה, שהוא רוצה לעשות בעמ"נ להשפיע, היצר הרע מתגבר עליו, וקשה לו להתגבר. והוא שואל, איפוא הוא הצדק, ומרוב עבודה, מה שהוא צריך להתגבר בכל פעם, הוא בא לידי ירידה.

ואז הוא בא לטענת מרגלים, ואומר, שנמאס לו עבודה זו, ובורח מן המערכה. כי הוא טוען, במקום שהוא היה צריך להתקדם, הוא הולך אחורה. לכן הוא תוהה על הראשונות כנ"ל, ובועט על הדרך הזה, שצריכין לעבוד עם כוונות, ולא מספיק מעשים, אלא עיקר הוא הכוונה, כמ"ש "טוב מעם בכוונה, מהרבות שלא בכוונה". והוא אומר, שעבודה זו לא בשבילו.

ובהאמור יש לפרש מה שארז"ל, "אבל אומה"ע (כשהיסורים באים עליהם), מבעטין בהן, ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו הוא, שבזמן שבא עליהם יסורים, היינו בזמן שמרגישים יסורים בעת הירידה, בזה שלא מרגישים שום טעם וחיות בתורה ועבודה. והיסורים כל כך גדולים, עד שכל העולם חשך בעדם, והוא לא מוציא בעצמו שום עצה, אלא לברוח מהמערכה.

וזה נקרא שהם "מבעטין בהן". ויש לדעת, שהבריחה הזו נובעת רק מסיבה אחת, כמ"ש "אבל אומה"ע מבעטין בהן ואין מזכירין שמו של הקב"ה". שפירושו, שעל מצב של ירידה, שמרגישים שם יסורין, אין מזכירין שמו של הקב"ה, לומר, שהקב"ה שלח להם את המצב הזה של ירידה, בכדי שידעו את מצבם בבירור גמור, עד כמה שהם מסוגלים לעבוד לשם שמים.

ושירגישו, שעכשיו הם רואים, שבלי עזרתו יתברך אי אפשר לצאת משליטת הקבלה לעצמו. ועתה אין הם צריכים להאמין בדברי חז"ל, שאמרו "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, ואלמלא אין הקב"ה עוזרו, אינו יכול לו". כי עתה הוא רואה, שהוא זקוק לסיוע מן השמים. ועכשיו הוא הזמן, שהוא יכול לתת תפלה מעומק הלב. כי תפלה אמיתית היא דוקא מעומק הלב. כלומר, שהתפלה שלו בכל הלב, שהלב מבין, שבלי סיוע מלמעלה הוא אבוד.

והתפלה, שצריכה להיות מעומק הלב, ענין זה מפרש אאמו"ר זצ"ל בפרי חכם (ח"ב דף קס"א) "אין מצב יותר מאושר בעולמו של אדם, אלא בשעה שמוצא עצמו כמיואש מכוחותיו עצמו. כלומר, כי כבר יגע ועשה כל מה שמצוייר בכוחו לעשות, ותרופה אין. כי אז ראוי לתפלה שלמה לעזרתו ית'. שהרי יודע בבטחה, שעבודתו עצמו לא תביא לו התועלת. וכל עוד שמרגיש איזה כח עבודה מצדו עצמו, אין תפלתו שלימה, כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו, ואחר כך יהיה רצוי להשי"ת".

ויש לפרש מה שאומר "כי היצר הרע מקדים עצמו, ואומר לו, שמחוייב קודם לעשות מה שבכוחו". משמע לכאורה, שהוא מדבר כמו צדיק. ומדוע נקרא זה, שיצר הרע אומר לו. התשובה היא, כי היצר הרע אומר לו דברים טובים. אבל כוונתו באלו הדבורים היפים, שאין לו צורך להתפלל לה', שיש לך עוד זמן לבקש מה'. לכן כשכבר עשה מה שביכלתו, אין היצר הרע יכול לבוא אליו בטענה, שיש לך זמן להתפלל לה'. כי אז האדם משיב תיכף להיצר הרע, שכבר אין לי עוד מה לעשות, שלא עשיתי ולא עזר לי. לכן עכשיו הזמן הכי מוכשר להתפלל לה'.

אולם בשעה שהאדם כבר עשה מה שביכלתו, ואין ליצר הרע דיבורים, להגיד לאדם שיש לו עוד זמן להתפלל, כי יש לו עוד מה לעשות, מטעם שכבר עשה הכל מה שביכלתו, אז יש ליצר הרע דיבורים אחרים, יותר גרועים, והם דיבורים עם יותר רעל וסם המות.

והיינו כנ"ל "ואין מזכירין שמו של הקב"ה". כלומר, שאינם אומרים, שהקב"ה שלח להם המצב של יסורים, מה שהם מרגישים בזמן של ירידה. אלא מה הם עושין בזמן הירידה. כמ"ש "אבל אומה"ע (בזמן הירידה, שמרגישים יסורים) מבעטין בהן", כלומר שעוזבים את המערכה ובורחים מהעבודה דלהשפיע.

ובהאמור נבין את השאלה, ששאלנו, מהו הפירוש "ישראל שגלו, שכינה עמהן", כמ"ש רשב"י, "שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן". מה הריוח מזה בעבודה, שאומר ע"ז "כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה". ויש לפרש כנ"ל, שהאדם, בזמן שהוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות, כלומר, שטועם טעם בעבודה טעם של גלות, ורוצה לברוח מהגלות, שהאדם צריך להאמין, שבכל מקום שגלו, שכינה עמהן.

כלומר, שהשכינה נתנה לו לטעום טעם של גלות. "עמהן" יהיה פירושו, שהשכינה דבוקה עמהם, ואין הם חס ושלום בבחינת פירודא מהשכינה, שצריכים לומר, שזו בחינת ירידה. אלא להיפך, שהשכינה נותנת לו עכשיו דחיפה, שיעלה במעלות הקדושה, והיא מתלבשת עצמה בלבוש של ירידה.

וכשהאדם ידע זה, ויאמין שכך הוא, זה יתן לו עידוד, שלא יברח מהמערכה. שלא יאמר, שהעבודה דלהשפיע אינה בשבילו. משום שהוא רואה תמיד, שהוא נמצא תמיד במצב של עליות וירידות, ואינו רואה סוף למצבים האלו, ונופל לבחינת יאוש.

משא"כ, אם הוא ילך בדרכי האמונה, ויאמין בדברי רז"ל, אז הוא צריך לומר להיפך. עם שאר אנשים, הסדר העבודה שלהם הוא כסדרן. כלומר, שהם מרגישים עצמם לשלימים. כלומר, שהם רואים, שב"ה הם מקיימים מצות, ומתפללים, ולומדים תורה, ומה חסר להם עוד. זאת אומרת, שאין להם מלמעלה טיפול מיוחד על כל צעד ושעל, שיגידו להם, אם דרכי עבודה שלהם בסדר או לא.

וזה דומה לאנשים, שלומדים בכולל. נגיד, שיש שם בהכולל מאה אנשים. ובאיזו עיר צריכים לרב. ובני העיר שולחו בקשה לראש הכולל, שישלח להם רב. אז ראש הכולל בוחר צוות, שיעשו בחינה, מי מהם מסוגל שם להיות רב. והסדר הוא, שמבין המאה בני הכולל בוחרים המצוינים מהם, נגיד שלוקחים חמשה אנשים, ומבחינים אותם. ובהבחינה שואלים שאלות, והם צריכים לענות עליהם. אבל לא מוכרחים לענות על כל השאלות, אלא אם עונים תשעים אחוז כבר נקראים, שהם ראויים להיות נבחר מעם. ויש שעונים פחות מתשעים וכו'.

האם אפשר לומר, אלו הבני כולל, שלוקחים אותם חמשה אנשים מבין המאה בני הכולל, לראות את מצבם בתורה וחכמה, הם אנשים פשוטים. משא"כ התשעה וחמש מבני כולל, שלא מבחינים אותם, לראות את מצבם, האם הם בסדר בתורה וחכמה, שמטעם שהם יותר גדולים, לא צריכים לבחון אותם.

כמו כן כאן בסדר העבודה יש כלל. נגיד ע"ד משל, שהם תשעה ותשעים אחוז מעובדי ה' שלא מבחינים אותם אם הם בסדר, כלומר שלא מראים להם את מצבם, אם הם בסדר בתורה ועבודה שלהם. ואם לא מבחינים אותם, בטח כל אחד חושב בעצמו שהוא בסדר.

אלא נגיד אלו החמשה אחוז, שהם מוכשרים להגיע לשלימות, להכניס אותם בהיכל המלך, אלו אנשים מכניסים להבחן. והם אלו, שמראים להם מלמעלה את מצבם האמיתי בתורה ומצות, בכדי שידעו מה לתקן, שהתיקונים נקראים "אמונה", "תפלה", "יגיעה".

והו כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על פסוק "ויאמר הראני נא את כבדך. ויאמר ה', הנה מקום אתי". ואמר ז"ל " אתי, ראשי תיבות אמונה, תפילה, יגיעה. כלומר, שעל ידי תיקונים אלו יכולים להגיע לשלימות האמיתי. ובהאמור אנו רואים, מהי הדרך האמיתי בתורה ומצות. הדרך היא להגיע לדביקות ה', הנקרא "השתוות הצורה". שעי"ז זוכים לחיים, כמ"ש "כי עמך מקור חיים". ועליות וירידות, זה נותנים להמוכשרים, שהם מסוגלים יותר להכנס בהיכל המלך.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מה מוסיף לנו בעבודה הידיעה הזו, שגם הקב"ה ישוב מגלות כמו ישראל, שדרשו רז"ל על פסוק "ושב ה' אלקיך את שבותך". ואמרו " והשיב, לא נאמר, אלא ושב, מלמד, שהקב"ה שב עמהם מבין הגליות".

אולם קודם כל יש להבין, מה שייך לומר אצל הקב"ה גלות. גלות משמע, שיצא ממקומו שהיה, והיה מוכרח ללכת למקומות זרים, ולהיות תחת שליטתם של שאר מלכים. ואין לו שום בחירה, אלא מוכרח לעשות ולמלאות כל רצון של כל שליט, שהוא נמצא תחת שליטתו. והלא אנו צריכים להאמין, כמ"ש "מלא כל הארץ כבודו". א"כ מה שייך לומר "גלות" אצל הקב"ה.

ועוד יש להבין, כלפי מי אנו אומרים, שהקב"ה נמצא בגלות. בערך עצמו, אי אפשר לומר, כי אין אנו יודעין מחשבותיו ית', כמ"ש בזה"ק "לית מחשבה תפיסה ביה כלל וכלל". אלא כל מה שמדברים מהבורא, הכל הוא מבחינת "ממעשיך הכרנוך". א"כ מוכרחים לומר, שהקב"ה נמצא בגלות זה כלפי ישראל. כלומר, שעם ישראל רואים, שהקב"ה הוא בגלות בין העמים. לכן יש להבין, במה הוא מבטאת, שהוא נראה לעם ישראל, שהוא בגלות.

וגם יש להבין מהי גלות. ואח"כ נוכל להבין, שמי שנמצא בגלות, טועם טעם של גלות. וגם יש לדעת, שבענין גלות אנו מוצאים ב' בחינות:

א) שעם ישראל היו בארץ הקודש, והיה להם ביהמ"ק, ובא נבוכדנצר, והחריב את ביהמ"ק, וגלה את ישראל מן הארץ. כמ"ש (אסתר ב') "איש יהודי היה בשושן הבירה, ושמו מרדכי וכו', אשר הגלה מירושלים. נמצא, שגלות נקרא, שגלו אותם ממקום אושר ושלוה, ללכת ולסבול, להיות נע ונד, שלא יהיה להם מנוחת הנפש.

ב) אנו מוצאים בגלות מצרים, שלא גלו מאיזה מקום שלוה, אלא במקום, שהיו התחילו להרגיש, שהם נמצאים בגלות. והם ראו, שהם משעובדים לפרעה מלך מצרים. כלומר, מה שמלך מצרים היה דורש מהם, לא היה להם בחירה חופשית, אלא היו מוכרחים למלאת את רצונו, בכל מה שדרש מהם.

לפי זה מה יהיה הפירוש, שה' גלה ממקומו. הלא כתוב "מלא כל הארץ כבודו". א"כ איך שייך לומר אצל הקב"ה, שגלה ממקומו למקום אחר. ולפי פירוש הב' של גלות, כדוגמת גלות מצרים, שפרעה מלך מצרים שלט על בני ישראל, בזה הרגישו גלות. ומה שייך לומר אצל הקב"ה, שח"ו יש מי שהוא שולט עליו, שנוכל לומר, שהקב"ה הוא בגלות.

אלא ודאי מה שאנו מדברים "גלות" אצל הקב"ה, הוא רק בערך הנבראים. כלומר, לפי השגת הנבראים, נוהג ענין של גלות וגאולה. שלפעמים הם משיגים את הקב"ה, שהוא מלך גדול, ויושב בהיכלו, ושרפים וחיות ואופני הקודש עומדים סביביו. ולפעמים הם משיגים אותו, שצורתו הוא כמלך, שגלה אותו מהיכלו, ויושב בשביה תחת שליטת מלך אחר. וזה נבחן, שהמלך נמצא בגלות.

ולפי"ז יש לפרש על דרך עבודה, שעם ישראל יצאו מארץ ישראל, ונחרב ביהמ"ק. שעם ישראל יצאו לחוץ, ואינם מרגישים טעם בתו"מ. והלב שלהם, שהיה מקום להרגשת הקדושה, המכונה "בית המקדש", המקום הזה נחרב. והמלך השני, הנקרא "מלך זקן וכסיל", כבש את לבם. וכל הכלים דקדושה הוציא משם, שפירושו, שכל המחשבות דקדושה, שהיו בלבם, הוציא משם. והכניס לתוכה צלם בהיכל ה', שפירושו, שמקודם לכן היה שם קדושה, והוא הוציא את כל המחשבות דקדושה. ש"קדושה" נקראת מחשבות לשם שמים. והוא כבש את לבם והכניס ללבם מחשבות, שהם רק לתועלת עצמם, שזה נקרא, שהמלך זקן וכסיל כבש את ביהמ"ק וגלה ישראל מתוכם. כלומר, שבחינת ישראל כבר לא נמצא אצלם, בתוך גופם.

וזהו כמ"ש (תהילים עט) "מזמור לאסף. אלקים באו גוים בנחלתך, טמאו את היכל קדשך, שמו את ירושלים לעיים". כלומר. שבחינת ישראל יצאו מלבם, ובאו במקומם גוים. ולפי"ז יהיה הפירוש, שגם הקב"ה גלה עמהן. כלומר, שיצא מהיכלו לגבי ישראל. היינו, שכך הם מרגישים, שאין לו החשיבות, כמו שהיו מרגישים מטרם שהם גלו מארץ ישראל.

ומהו הריווח מזה, שגם הקב"ה גלה עמהם. את זה יכולים להבין, כמ"ש אאמו"ר זצ"ל, על מה שרז"ל "אין אדם חוטא, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות". ועל זה מקשים העולם, ומדוע נכנס רוח שטות, בכדי שיחטא. ואמר, היות שיש כלל "עין רואה והלב חומד", נמצא, שאם ראה איזה דבר רע, הן ראיה בעינים או ראיה במחשבה, הוא מוכרח לבוא לידי חמדה.

והגם שעל העין אין בידו למנוע זה, כי הן במחשבה והן בהסתכלות בא לו בלי שום הכנה. לכן זה עוד לא נחשב לחטא. אלא מזה באים לידי חטא, שנקרא "חמדה". ואם האדם עושה תיכף תשובה על הראיה, ממילא לא יבוא לידי חמדה, ואין חטא בידו. משא"כ אם האדם אינו עושה תיכף תשובה על הראיה, אז הוא מוכרח לבוא לידי חטא, הנקרא "חמדה".

ונעשה תיקון מלמעלה, בכדי שהאדם לא יפגום בהמלך הכבוד, שהוציא ממנו את רוח החכמה, והכניס בו רוח שטות. ואנו רואים, שגם בבית דין של מטה להשוטה אין נותנים אותו עונש, כמו שנותנים לאדם, שהוא שפוי בדעתו. נמצא כאן, שנכנסו גוים בלבו, ואין הוא מרגיש טעם של חיים בתו"מ, נבחן אצלו, שגם הקב"ה הוא בגלות, שאין לו אז את האמונה בהקב"ה, כמו שהיה לו מטרם שקבל את הירידה. לכן אין הפגם גדול כל כך.

ויש עוד פירוש בזה, שגם ה' עמהם בגלות, בזמן שעם ישראל בגלות. שהגויים שולטים עליהם גם הקב"ה בגלות, לכן אנו מבקשים עבור הקב"ה, שהוא יצא מהגלות. והיות שאנו צריכים להזהר, שלא יתפללו על אהבה עצמית, אלא הכל יהיה לתועלת ה'. לכן כשמבקש לה', שיוציא את עמו מהגלות, נמצא שהוא מבקש לתועלת הנבראים, ולא לתועלת ה'.

ומשום זה, שאנו מאמינים, שגם ה' בגלות, לכן אנו מבקשים לתועלת ה'. היינו, אנו מתפללים על כבוד שמים. וזהו כמו שאומרים בתחנון "חוסה ה' עלינו. למה יאמרו הגויים, איה נא אלקיהם. למענך עשה עמנו חסד, ואל תאחר". נמצא, בזה שיודעים, שגם הקב"ה סובל מהגלות, בזה ניתן לנו מקום להתפלל עבור תועלת ה', ולא לתועלת עצמו..

אולם איך אנו יכולים לומר, שגם הוא נמצא בגלות. ושהגוים, כביכול, שולטים עליו, כמו ששולטים על עם ישראל. התשובה היא כנ"ל, היות שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, ועל הטוב הזה, מה שהנבראים צריכים לקבל, נעשה תיקון, שיכוונו בעמ"נ להשפיע, לכן בזמן שישראל בגלות בין העמים, שפירושו, שמונחים תחת שליטת של קבלה עצמית, אין הם מסוגלים לקבל את הטוב והעונג, המלובש בתו"מ.

ומשום זה אין הם יכולים לטעום את טעם החיים, שיש בקדושה. והיות שהגלות של האומות העולם שורה עליהם, משום זה כל מה שיקבלו, יטעמו טעם של הסתר פנים. והיות שהבורא רוצה בקיום העולם, לכן הוא מוכרח להתלבש עצמו בלבושים שאינם דקדושה. כלומר, שהוא משפיע להעולם חיות בלבושים של גשמיות. כלומר, שרק בדברים גשמיים הוא משפיע להעולם תענוגים וחיים.

זאת אומרת, שהעולם יכולים לקבל הנאה ותענוג רק בלבושים, הנקראים הקנאה, והתאוה, והכבוד. זאת אומרת, שמאיר ומחיה את העולם בלבושים דקליפות, שהם לבושים, שמפרידים אותם מהקב"ה, היות שהתענוגים האלו באים מלובשים בכלים דאהבה עצמית.

נמצא, שהקב"ה סובל מזה, שבזמן הגלות, היינו שבזמן שהם מונחים תחת שליטת אוה"ע, הוא מוכרח להסתיר עצמו נגד הבנים שלו, ושלא יכירו אותו, שהוא המשפיע אותם טעם גלות בתורה ומצות, וכל החיים הם מוצאים בכלים דקבלה. זאת אומרת התיקון הזה, שיהיה תענוג בכלי קבלה, ולא יוכלו להרגיש את הטעם בתו"מ, הקב"ה עשה התיקון הזה, בכדי שלא יפגמו בקדושה, ושלא ילך הכל להקליפות, שפירוש הדבר, שהם לא יתרחקו יותר מהקדושה, עי"ז שירגישו יותר טעם בקבלה עצמית, כי כל מקום שהתענוג גדול ביותר, מתרחקים יותר לכלי קבלה, שזה מפריד אותם מהקדושה.

נמצא לפי"ז, שע"י זה שהאדם יודע, שהקב"ה הוא בגלות, שמוכרח להסתיר עצמו, וכאילו הוא בגלות, מזה יכול האדם לדעת, שאין שום קליפה בעולם, אלא על הכל האדם צריך לבקש רק מה', ואין כח אחר.

------------