אלה תולדות נח
תשמ"ה - מאמר ד'1985 - מאמר 4
"אלה תולדות נח, נח איש צדיק, תמים היה בדורותיו, את האלקים התהלך נח".
ופירש רש"י, ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. רש"י מתרץ, מדוע הוא אומר, "אלה תולדות נח". היה צריך לומר שמות של הבנים שלו, דהיינו שם, חם ויפת. ולמה אומר, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". על זה הוא מתרץ, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים.
"בדורותיו", יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
"את האלקים התהלך נח". פירש רש"י, ובאברהם, הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומהלך בצדקו מאליו.
הנה לבאר כל הנ"ל על דרך העבודה, צריכים לדעת, ש"אב" ו"בן", "אבות" ו"תולדות", הוא ענין סיבה ומסובב. כי דרך העולם הוא, כשהאדם עושה איזה מעשה, הוא בטח שמהמעשה הזה יוולד איזה דבר. למשל שהאדם הולך לעבוד באיזה בית חרושת, אז הוא רוצה, שעל ידי המעשים שלו, תיוולד לו משכורת, שיוכל לפרנס את עצמו מזה. נמצא, שהאב הוא היגיעה, והתולדה הוא הפרנסה. או כשאדם לומד איזו חכמה, הוא רוצה להשיג ע"י זה תואר חכם, וכדומה, שכל מה שהאדם עושה, הוא רק לראות תולדות מהמעשים שלו.
אי לזאת כשהאדם עוסק בתורה ומצות, בטח שהוא רוצה שיוולדו לו איזה תולדות מהמעשים שלו.
ולפי מה שכתוב בזהר הקדוש (הקדמת ספר הזהר דף קפ"ד אות קפ"ט ובהסולם) וזה לשונו (בהסולם אות ק"צ), "היראה מפורשת לשלוש בחינות. שתים מהן, אין בהן שורש כראוי. ואחת היא שורש היראה. יש אדם, שירא מהקב"ה בשביל שיחיו בניו ולא ימותו, או מעונש כספו. ועל כן הוא ירא אותו תמיד. נמצא, שהיראה, שהוא ירא מהקב"ה, לא שם אותה לשורש, כי תועלת עצמו היא השורש, והיראה היא תולדה ממנה. ויש אדם הירא מהקב"ה, משום שהוא ירא מעונש העולם ההוא ומעונש של הגיהנום. שתי מיני יראות אלו, דהיינו היראה מעונש עולם הזה, והיראה מעונש עולם הבא, אינן עיקר היראה ושורשה". (ובאות קצ"א), "יראה שהיא עיקר, היא שהאדם יירא מפני אדונו, משום שהוא רב ושליט, העיקר והשורש של כל העולמות, והכל נחשב כאין לפניו".
נמצא לפי הנ"ל, שמהעבודה, שהאדם מתייגע את עצמו, שנקרא בחינת אב, הוא רוצה לראות תולדות מעבודתו, שהוא נקרא פרי מעשיו.
יש לראות כאן ג' מיני תולדות:
א. שכר בעולם הזה, היינו שיחיו בניו ויצליח בפרנסה וכדומה,
ב. שכר בעולם הבא,
ג. "בגין דאיהו רב ושליט". שפירושו הוא, שכל התולדות שהוא מקוה, הוא שיוכל להשפיע נחת רוח להקב"ה.
היוצא מהנ"ל, שיש ענין תולדות, הנקראים מעשים טובים. שענין, טוב, נקרא להשפיע לה', כמו שכתוב (תהילים מ"ה) "רחש לבי דבר טוב, אומר אני מעשי למלך", שפירושו, שהוא רוצה, שכל מעשים שהוא עושה, שיהיו להקב"ה. וזה נקרא, מעשים טובים. ולתועלת עצמו אינו רוצה שום שכר, וכל השכר שהוא מקוה, הוא רק שיהיה לו היכולת לעשות מעשים לעשות נחת רוח להקב"ה, בלי שום תמורה עבור יגיעתו. זאת אומרת, שהשכר שלו הוא בזה, שיתנו לו את המתנה הזאת, שתהיה לו היכולת לעשות מעשים רק לתועלת הבורא, ולא תהיה שם מעורבת שום כוונה לתועלת עצמו. זהו השכר שלו, שבשביל זה הוא עוסק בתורה ומצות. ועל המעשים טובים כאלה, הוא מצפה שישיג את זה על ידי יגיעתו, שעל זה אמרו (קידושין ל') "בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין".
לפי זה יוצא, שאצל הצדיקים, מהן התולדות שלהם, רק מעשים טובים. זאת אומרת, המסובב שיוצא מהסיבה. שהסיבה היא היגיעה בתורה ומצות, שאצל שאר אנשים, התוצאות של הסיבה הוא שכר עולם הזה או שכר עולם הבא. מה שאין כן צדיקים, המסובב שלהם מהסיבה, שהוא האב שלהם שמוליד תולדות, הוא רק מעשים טובים, שזהו הוא כל השכר המקווה להם, הוא שיוכלו לעשות נחת רוח להקב"ה.
וזה שמפרש רש"י, "שעיקר תולדותיהם של צדיקים, הוא מעשים טובים". המכונה, שכל מעשים שלהם יהיו בעל מנת להשפיע נחת רוח להקב"ה. אבל יש להבין במה שרש"י מפרש, עיקר תולדותיהם של צדיקים. ומה הוא הטפל אצלם, שזה לא נקרא עיקר אצלם.
הנה ידוע, שיש מעשים, ויש הבנה וידיעה. היינו מה שהוא בתוך הדעת, נקרא הבנה וידיעה, שפירושו שגם הגוף מסכים שצריכים לעסוק בתורה ומצות, משום שלאחר שהאדם בא למדרגת לשמה, אז הוא זוכה לאור החיים, הנמצא בתורה ומצות. וכמו שכתוב (תהילים י"ט) "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". וזה נקרא בחינת הבנה, שגם הגוף מבין שכדאי להיות עובד ה'.
וכמו שאומר רבי מאיר (אבות פרק שישי), "כל העוסק בתורה לשמה, זוכה לדברים הרבה, ולא עוד אלא שכל העולם כלו כדאי הוא לו, ומגלין לו רזי תורה".
את כל אלו הדברים, שמשיגים ע"י התעסקותו בלשמה, כל זה נחשב אצל הצדיקים לא לעיקר, היינו לא זו היתה כוונתם בעבודה שבתורה ומצות. אלא העיקר שלהם הוא מעשים טובים. היינו, להשפיע נחת רוח להבורא. על זה הם היו מצפים להגיע לדרגה של מעשים, בלמעלה מהדעת. ולא היה כוונתם, שיהיה להם תולדות של הבנה וידיעה, אלא למעשים בלבד היתה כוונתם. וזהו שפירש רש"י "ללמדך שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים".
ולפי הנ"ל יכולים לפרש, מה שרש"י מפרש על "בדורותיו". יש מרבותינו דורשים אותו לשבח, כל שכן שאילו היה בדור של צדיקים, היה צדיק יותר. ויש שדורשים אותו לגנאי, ואילו היה בדורו של אברהם, לא היה נחשב לכלום.
"בדורותיו", משמע שני דורותיו, כי מיעוט רבים שניים. אבל בענין עבודה, כל מצב ומצב נקרא דור. וזה ענין "דור לדור ישבח מעשיך", שפירושו, בין שהאדם נמצא בדור של רשעים, זאת אומרת, שאם האדם נמצא במצב שיש לו מחשבות ורצונות של רשעים, שאז יש להאדם יגיעה גדולה, בכדי שיוכל להתגבר על טענת הרשעים, שמנקרת את מוחו ומחשבתו עם השאלות של מי ומה, כידוע. ואז אין לו עצה להתגבר עליהם, אלא עם כח האמונה למעלה מהדעת, שזה נקרא, שהוא מכריע את טענת הרשעים לא עם תשובות בתוך הדעת, אלא רק עם כח האמונה שלמעלה מהדעת הוא יכול לנצח אותם.
וזה נקרא בחינת מעשה, היינו בלי שכל. וזה נקרא בחינת "עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע את עצמו ואת כל העולם כלו לכף זכות", שרק עם בחינת מעשה יכולים לנצח את טענת הרשע ולא עם שכל וסברה.
ולפי זה יש לומר, שדורו של נח, כוונתו לדור של רשעים, יש לדרוש לשבח, מטעם שאז יש לו עיקר עבודה קשה. ויש לדרוש לגנאי, שסוף כל סוף הוא נמצא בדור של רשעים, היינו שיש לו מחשבות זרות, שהן לא מתאימות לעובד ה', שיהיה לו במוחו ולבו רשעים כאלו.
וכן יש לומר, בדור של אברהם, היינו בדור שישנם צדיקים, היינו כשיש לו מחשבות טובות של צדיקים, זה שיש במוחו ולבו רק רצון אחד, שהוא לעשות נחת רוח להבורא, ומחשבה ורצון של רשעים לא עלה אף פעם לא במוחו ולא בלבו, אדם זה נמצא בדור של צדיקים.
ויש דורשים לשבח, שבמצב הזה של צדיקים, אם היה נמצא נח, היינו אם היה משוה הכוחות של התגברות, שהיו לו בדור של רשעים, ומה היתה ההרגשה שלו אז, בערך הרגשה שיש לו עכשיו, שהוא בחינת נעימות ומתיקות התורה, בטח שזמן דורו של נח, הנקרא דור של רשעים, הזמן של אז לא נחשב לכלום, כי שם עוד לא היה מרגיש את הטוב והעונג, מה שמרגיש בדור של צדיקים.
אבל מבחינת עבודה, הזמן שהיה נמצא בדור של רשעים, היה מקום עבודה. נמצא, שדורו של נח הוא יותר חשוב, בשביל שיש לו מה לעשות, משום שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
"את האלקים התהלך נח". ופירש רש"י, ובאברהם הוא אומר, "אשר התהלכתי לפניו". נח היה צריך סעד לתומכו, אבל אברהם היה מתחזק ומתהלך בצדקו. היות שיש ב' מיני כוחות באדם, הנקראים כלים דקבלה וכלים דהשפעה. כלים דהשפעה מתייחסים להבורא, שהבורא הוא המשפיע. וכלים דקבלה מתייחסים להנברא, שהוא, המקבל.
והכלים דקבלה, שמתייחסים להמקבל, הם עומדים לפני הכלים דהשפעה. ובלשון הקבלה, הכלים דהשפעה מכונים כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים הכלי דקבלה, שהם ז"ת דבינה, ז"א, ומלכות.
ולפי זה נמצא, כלים דהשפעה נקרא, "את האלקים התהלך נח", שפירושו, במקום של כלים דהשפעה היה ביכולת ללכת בקדושה, היינו כלים דהשפעה שמיחסים אותם להבורא, שהם כלים דהשפעה. וזה נקרא, "נח היה צריך סעד לתומכו", כי הכלים דהשפעה, העליון נותן אותם, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו".
זאת אומרת, שהעליון מעורר אותו לעבודה, המכונה אתערותא דלעילא, על דרך שכתוב בתע"ס (חלק ט' דף תשל"ה אות ו' ובאו"פ), "אמנם בתחילה בפעם הראשונה, עלו המ"ן, שלא על ידי זו"ן באו"א, ואז מאותם המ"ן נעשה בחינת זו"ן. ואחר שנתקן זו"ן, אז בפעם שנית הם העלו מ"ן". ולאחר שיש לו הכלים דהשפעה, שקנו אותם על ידי אתערותא דלעילא, שזה נקרא, ש"נח צריך סעד לתומכו", שהוא בא מצד העליון, וזה היה מדרגת נח.
מה שאין כן אברהם לא היה צריך סעד לתומכו. ורש"י מדייק זה מלשון, "אשר התהלכתי לפניו", שפירושו, שהוא הלך בכלים דקבלה, שהם עומדים לפני כלים דהשפעה. דכלים דהשפעה עומדים למעלה, שהם כתר, חכמה, וג"ר דבינה. ולמטה מהם עומדים כלים דקבלה, שהם ז"ת דבינה, וזו"ן.
והיות שאברהם הלך בכלים אשר הם לפניו, לפני כלים דהשפעה, שמיחסים אותם להבורא, וכלים דקבלה אנו מיחסים להמקבלים, לכן נקרא השימוש בכלים דקבלה, אתערותא דלתתא, שמיחסים אותם להתחתון.
וזה פירוש, שאברהם אינו צריך סעד לתומכו, כי הוא הלך בכלים דקבלה. ועם אלו הכלים היה משמש לה'. מה שאין כן כתוב, "את האלקים התהלך נח", היינו בכלים שמיחסים אותם לאלקים, שהם כלים דהשפעה, שהם כלים של הבורא. וכלים אלו הבורא נותן, כנ"ל.
---------------------
מהו מבול מים, בעבודה
תשמ"ט - מאמר ד'
1988/89 - מאמר 4
בזה"ק נח (דף נ"ד, ובהסולם אות קמ"ח) מפרש את הכתוב, "ואני הנני מביא את המבול מים על הארץ". וזה לשונו, "ר' יהודה פתח, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל. ושואל, וכי במקום אחר לא רבו בני ישראל את ה'. ומשיב, אלא אלו היו מי מריבה ודאי, שנתנו כח וגבורה לבעל הדין להתחזק. משום שיש מים מתוקים, ויש מים מרורים. שהוא סוד הקדושה והלעומת דקו ימין. ויש מים צלולים, ויש מים עכורים. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו שמאל. יש מים שלום, ויש מי מריבה. שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי. ועל כן אומר הכתוב, המה מי מריבה, אשר רבו בני ישראל את ה', להורות שהוא הלעומת של קו אמצעי, כי המשיכו עליהם את מי, שלא היו צריכים להמשיך, דהיינו הלעומת הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו. וזה שאומר ויקדש בם".
ויש להבין את ענין ג' מיני מים, שאומר, שהם נגד ג' קוים. מהו הענין בדרך העבודה. בטח שהזה"ק מדבר ממדרגות עליונות, ששם שייך ענין ג' מיני שפע, המתגלים בג' אופנים. ומה יש לנו ללמוד מזה בדרך העבודה.
קודם כל אנו צריכים לדעת, מה זה "מבול מים" בעבודה, שהמבול הזה היה המחבל, אשר "וימח את כל היקום". ידוע, שבזמן שהאדם מתחיל לעבוד בעבודה דלהשפיע, אז הגוף טוען, מה העבודה הזאת לכם, איזה הגיון יש בזה, שאתה לא רוצה לעבוד לתועלת עצמך, הלא אתה צריך לדאוג, שאתה תהנה מהחיים, ולהשפיע נקרא, שאתה תעבוד לא בשבילך. איזה תועלת תצמח לך מזה שאתה עובד, שהבורא יהנה, מזה שאתה מקיים את התורה ומצות שלו, אשר צוה לנו ע"י משה רבינו עליו השלום. האם יתן לך שכר תמורת עבודתך, כלומר שאתה מתייגע בתורה ומצות.
על זה אתה עונה לי, שאתה רוצה לעבוד בלי שכר. איך אפשר להבין דבר כזה, לעבוד בלי שכר. הלא הוא נגד ההגיון. הלא הטבע שבו נולדנו, הוא רצון לקבל הנאה ותענוג, ואם אנו מתייגעים באיזה דבר, בטח שאנחנו מקבלים הנאה ותענוג תמורת היגיעה. אם כן הרי זהו נגד הטבע שלנו. וזה נקרא "טענת מה".
אולם יש עוד טענה, שהגוף מתנגד לעבודת ה', בזמן שהאדם אומר להגוף, שאנו צריכים להאמין בה', שהוא המשגיח ומנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. אז בא להאדם הגוף, וטוען טענת פרעה, שאמר "מי ה' אשר אשמע בקולו", כלומר, שקשה לו להאמין בה'. זאת אומרת, שהוא אומר, שהוא מסוגל לעבוד לתועלת ה', אבל בתנאי, שאם הוא היה מרגיש את גדלות ה', היה מבין, שכדאי לעבוד בשבילו.
כמו שאנו רואים בגשמיות, שאם בא איזה גדול, שיש הרבה אנשים שקבעו שהוא גדול, והשכל מחייב, כדעת אלו, שאמרו שהוא גדול, בטח כמו בגשמיות האדם מסוגל לעבוד ולשמש את הגדול, בטח אם היתה לו הרגשה כזו בגדלות ה', היה גם כן יכול לעבוד ולשמש את ה'. מה שאם כן לגבי הבורא, אין לנו הרגשה כזאת, אלא, כמו שרואים, הוא בבחינת "שכינתא בגלותא",ואין שום הרגשה בגדלות ה'. אם כן איך הוא יכול לבטל את תועלת עצמו בפני תועלת ה'.
לכן ב' אלה, היינו "מי ומה", כשהם מתחברים, נעשה צירוף מים, שזהו מה שכתוב "המבול מים על הארץ,שעל ידיהם מתו". כלומר, שכל בחינת הרוחניות, הנקראת חיים, נאבדה בגלל המים הנ"ל, שהם ב' השאלות, מי ומה. פרחו מהם רוח החיים דקדושה ונשארו מתים. כמו שכתוב "רשעים בחייהם נקראים מתים". וזה נקרא מי המבול בעבודה, שבגלל המים האלה מתו בעבודה, ולא היו יכולים להמשיך בעבודת ה', מסיבת הטענות של מה ומי, כנ"ל.
וזה שכתוב בזה"ק (נח דף ע"א ובהסולם אות ר') וזה לשונו, "אמר ר' יוסי, ראה את מלאך המות, שהיה בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה. כלומר שהמחבל, שהוא מלאך המות, הוא בתוך הטענות של מה ומי. כנ"ל".
וענין הצלת התיבה מהמבול, בעבודה, הוא, היות שיש ענין למעלה מהדעת, שהוא בחינה, שהוא רוצה ללכת בעינים עצומות. כלומר, אף על פי שההגיון והחוש אינם מבינים, את מה שאומרים לנו חז"ל. אבל הם מקבלים עליהם את אמונת חכמים, ואומרים, שמוטל עלינו לקבל על עצמנו אמונת חכמים. כמו שכתוב "ויאמינו בה' ובמשה עבדו". ובלי אמונה, אין שום דבר להשיג ברוחניות.
ובחינה זו נקראת בחינת בינה, שהיא בחינת חסדים מכוסים, שהיא נקראת בחינת "כי חפץ חסד".שפירושו, אין הוא רוצה שום דבר להבין, ועל כל דבר הוא אומר, בטח שזהו חסד של הקב"ה, שעושה עמו. והגם שהוא לא רואה את החסדים שה' עושה עמו ועם כל העולם, מכל מקום הוא מאמין, שהקב"ה מנהיג את עולמו בהשגחה פרטית של טוב ומטיב, כמו שכתוב, "וכל מאמינים שהוא טוב לכל, הטוב ומטיב לרעים ולטובים".
וזהו חסדים מכוסים, כלומר, הגם שאינו רואה שזה יהיה חסדים, מכל מקום הוא מאמין למעלה מהדעת, ואומר "עינים להם ולא יראו". וזה נקרא "בחינת תיבה", שמי שנכנס לבחינת חסדים מכוסים, ומקבל הכל למעלה מהדעת, במקום זה אין שום שליטה להס"א, כי כל השאלות, מה שהס"א שואלת, הן יכולות לשלוט רק בתוך הדעת.
מה שאין כן למעלה מהדעת, זה השטח שייך להקדושה, כי כל השאלות הם רק לפי שכל החיצוני. מה שאם כן שכל הפנימי, שהוא בא לאחר שהאדם זכה לבחינת השתוות הצורה, שהוא זוכה אז לשכל הפנימי, שאז הוא מבין בתוך הדעת הפנימי, ואז הוא רואה, שכל מה שהשכל החיצוני הבין שהצדק אתו, לאחר שהוא זוכה לשכל הפנימי, הוא רואה, שהכל מה שהשכל החיצוני טוען, אין בזה ממש, כמו שכתב אאמו"ר זצ"ל במאמר תש"ג.
ובהאמור, "שהמחבל הנמצא בתוך מים של המבול, שהוא ממית את האדם", פירושו, שבתוך המים, שהם מי ומה, כלומר, שעם הטענות האלה הוא הורג את בני אדם. וזה שאומר הזהר "אמר ר' יוסי, ראה את מלאך המות בא עם מי המבול, ועל כן נכנס אל התיבה".
כלומר שראה, שע"י הטענות האלה, תאבד לו רוח החיים שיש לו. אז הוא נכנס לבחינת למעלה מהדעת, שהיא בחינת בינה, שהיא בחינת כי חפץ חסד, שפירושו הוא, שרוצה להיות רק משפיע ולא לקבל כלום. אלא שהוא שמח בחלקו, כמה שהוא מבין ומרגיש משהו בעבדות ה', הוא לזכיה גדולה אצלו, ואת כל הטענות, מה שהוא שמע מהמי ומה, הוא שמח בזה, שיש לו עכשיו מקום ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שעל ידי זה הוא ניצול ממבול מים.
ובהאמור נוכל לפרש מה שאומר הזה"ק (נח דף ע', ובהסולם אות קצ"ו) וזה לשונו, "כי ודאי הוא, שהאדם צריך להסתיר עצמו, שלא ייראה לפני המשחית, כשהוא שורה בעולם, כדי שלא יסתכל בו. כי כל אלו שמתראים לפניו, יש לו רשות להשחיתם".
(ובאות ר') בהסולם אומר הזהר וזה לשונו, "ועל כן ביקש הקב"ה לחפות על נח להסתירו מעין רואה, כדי להסתר מעין, מפני מי המבול, כי המים דחקו אותו אל התיבה, כלומר כי ראה את מי המבול ופחד מהם, ועל כן בא אל התיבה".
ויש להבין, איך שייך לומר לגבי מלאך המשחית, שאם נח נכנס בהתיבה, אז המלאך כבר לא רואה אותו, שהוא נמצא בהתיבה. איך אפשר להבין זאת, אם הקב"ה היה מייעץ לנח, שיכנס להתיבה, בכדי שלא יראה אותו המחבל המשחית, בטח כשהיה רואה את התיבה, מה הוא היה חושב, שזהו תיבה ריקה מבלי אנשים. הלא אפילו אם היה המחבל המשחית גשמי, היה בטח רוצה לראות מה שיש בתיבה, ובפרט מלאך, לא רואה מה שיש בתיבה. היתכן.
אלא בבחינת עבודה יש לפרש כנ"ל, "שהמחבל המשחית", הוא רואה באלו אנשים שהולכים בתוך הדעת. עמהם הוא יכול להתוכח בטענות של מי ומה כנ"ל. מה שאם כן שה' אמר, שהוא יכנס בבחינת בינה, הנקראת "עלמא דאתכסיא", שפירושה, שהוא מכוסה בפני חיצונים. כלומר, לאלו אנשים שהולכים עם שכל החיצון, המחבל יכול לראות, משום שיש להם שפה משותפת. היינו, בבחינת חיצוניות.
מה שאם כן אלו שהולכים למעלה מהדעת, הנקרא שעושים הכל מטעם אמונת ה', וע"י אמונת צדיקים, שהם נותנים ההדרכה, איך ללכת ולהגיע לדביקות בה', ולזכות לשכל הפנימי, הנקרא שכל התורה. במקום הזה נבחן, שאין להמלאך המשחית שום אמצעים לראות, היות שהראיה שלו היא בכלים דקבלה.
לכן אמרו חז"ל, "כיון שניתן רשות למשחית, שוב אינו מבחין בין טוב לרע". ופירשנו, שהכוונה היא, בזמן שניתן רשות למשחית, אפילו אלו אנשים שעוסקים בקבלה בע"מ להשפיע, שהם נקראים טובים, מכל מקום היות שעוסקים בקבלה, יכול להיות קטרוג ע"י. לכן גם הם נכנסים בבחינת בינה, שהיא כלים דהשפעה, שבהם אין שום אחיזה להס"א, שזה נקרא, "שאין המלאך המשחית יכול לראות מי שנמצא בהתיבה". כי כל אחיזה שלו הוא רק בכלים דקבלה. שם הוא יכול להשטין ולקטרג.
אבל מי שנכנס בהתיבה, היינו שהיא בחינת בינה, כלי דהשפעה, אין הס"א רואה אותם. היינו, שאין להם שפה משותפת, שתהיה מציאות להבין מה שהס"א טוען נגד העבודה, כשהאדם הולך בדרך השפעה, שזה נבחן למעלה מהדעת, שהוא בחינת אמונה, שעד בחינת אמונה יש יכולת להס"א להתווכח עם האדם. אבל, ברגע שהאדם נכנס לתיבת האמונה, למעלה מהדעת, הס"א נשארה עומדת על יד שער האמונה ואינה יכולת ללכת הלאה.
וכמו שכתוב בתע"ס (חלק י"ד, דף תקל"א, ד"ה אמנם) וזה לשונו, "אלא בינה זו, עדיין אינה נחשבת למחסרת ראש (היינו שלימות) מטעם, דבינה אינם סובלים משום כח של צמצום".
שפירושו, היות שבינה נקראת בחינת חפץ חסד, שהוא כלי דהשפעה, שאינה צריכה בשביל עצמה שום דבר, וכל דבר שהיא יכולה לעשות למעלה מהדעת, היא מרגישה בעצמה שיש לה משהו לתת. כלומר, שענין צמצום נקרא חסרון. והחסרון בא תמיד על ידי שהאדם רוצה לקבל משהו. ואם הוא צריך לקבל, ואם יש הפרעות מצד מי שהוא, היינו שהנותן אומר, כן אני מסכים לתת לך, אולם רק לפי התנאים שאני רוצה, ואם אתה תסכים לתנאים האלו, אתה תקבל, אחרת לא, כאן יש מקום להפרעות.
כלומר, אם אין המקבל מוכשר לקיים התנאים מה שהנותן דורש, נמצא, אז המקבל בבחינת חסרון. זאת אומרת, התנאים שהנותן רוצה, זה נקרא הגבלות וצמצומים, שלא תמיד המקבל מוכן לקיים את התנאים האלו.
מה שאם כן אם הוא לא רוצה לקבל שום דבר מהנותן, מה איכפת לו מזה שהנותן לא רוצה לתת, רק לפי ההגבלות, הלא אין לו שום עסק עם הנתינות של הנותן. זה מכונה בחינת בינה, כלי דהשפעה, היא רוצה לתת ולא לקבל כלום.
אולם כאן יש עמקות גדולה, בזה שהבינה רוצה לתת ולא לקבל כלום. כי גם כאן יש תנאי מצד התחתון, הנותן. כלומר, זה שהתחתון רוצה להשפיע, התחתון אומר, שרק לפי התנאי שאני אציג לפניך, אני מוכן להשפיע לך, אחרת אינני מסוגל לתת לך משהו. ומה התנאי, אני רוצה לראות, אם באמת אתה חשוב. ולא סתם חשוב, אלא בכדי שאני אהיה מסוגל לתת לך את הכל, ולא להשאיר בשבילי שום דבר, אלא לקיים "בכל לבבך ובכל נפשך", זה אני יכול לתת לך רק בתנאי, שאני ארגיש את הגדלות והחשיבות שלך, אז אני מוכן להכל. אחרת אין בידי לתת לך, מה שאתה דורש ממני.
נמצא, בזמן שאין אדם מרגיש את גדלות ה', אין הגוף יכול להתבטל אליו יתברך בכל לבבך ובכל נפשך. אולם, לאמיתו של דבר, זה שהתחתון מציג תנאי, שאומר שאני מסכים לעבוד בשבילך רק בתנאי שאני אראה את החשיבות והגדלות שלך, נמצא, שכבר הוא רוצה לקבל מהבורא, היינו גדלות ה', אחרת אין הוא רוצה לעבוד בכל לבבך, כבר האדם מוגבל ומונח תחת שליטת ההסתר, ואין הוא בן חורין, לומר, שאין הוא רוצה שום דבר, אלא הוא רוצה רק להשפיע, זה אינו נכון, שהרי כן רוצה משהו, מטרם שיקיים "שכל מעשיך יהיו לשם שמים", היינו שרוצה לקבל מקודם גדלות ה', ואח"כ האדם אומר, שהוא יתבטל לה'. ובטח שבחינה זו לא נקראת בחינת בינה כי חפץ חסד, ואינה רוצה שום דבר, כי כן היא רוצה.
ובהאמור יוצא, שבחינת בינה, שתכונתה כי חפץ חסד הוא, שלא צריכה שום דבר לקבל, לכן היא בן חורין, כי רק מי שצריך לקבל משהו, הוא כבר מוגבל, ותולה בדעת אחרים. אלא מי שהוא הולך בעינים עצומות, ולא צריך לא גדלות ולא שום דבר, אז נקרא חירות.
אבל צריכים לדעת, לזכות לבחינת בינה, הוא עבודה גדולה עד שמשיגים בחינה זו. כלומר, שיהא מסתפק במועט, בהרגשה שיש לו, ובשכל שיש לו, אלא הוא שמח בחלקו, במה שיש לו. ואדם הזה יכול להיות תמיד בשלימות, מטעם שהוא שמח בחלקו.
אולם מה יש לאדם לעשות, שעדיין לא הגיע לבחינה זו, והוא רואה שאינו יכול להתגבר על הרצון לקבל. אז הוא צריך להתפלל לה', שה' יעזור לו, שיהיה ביכולתו ללכת בעבודה בעינים עצומות, ולא יהיה נצרך לשום דבר, אלא שיהיה בידו לעשות הכל לשם שמים, אף על פי שהגוף מתנגד לזה.
כלומר, שאין לו לתת עצות להבורא, איך שיעזור לו. אלא הוא צריך להכניע עצמו, ולהתבטל לה' בלי שום תנאים. אלא, היות שהוא לא יכול להתגבר על הגוף שלו, לכן הוא מבקש מה', שיתן עזרה לנצח את מלחמות היצר, היות שהוא מבין את שפלותו.
לכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, היות שהוא יותר גרוע משאר אנשים, שהם כן יכולים להיות עובדי ה'. מה שאם כן הוא יותר גרוע מהם, שהוא רואה, שיש לו רצון לקבל באהבה עצמית יותר מכולם. לכן הוא מתבייש כלפי עצמו, איך שהוא נמצא בשפלות כל כך. ולכן הוא מבקש מה', שירחם עליו, שיוציא אותו משליטת היצר הרע, ולא משום שהוא יותר חשוב משאר אנשים, לכן הוא מבקש, שיתן לו עזרה, אלא, שהוא יותר גרוע משאר אנשים, מטעם שהרצון לקבל שלו יותר מפותח, במרץ יותר גדול הוא עובד אצלו.
אולם אינו מבקש, שיתן לו יותר שכל ודעת בגדלות ה', אז תהיה לו היכולת לצאת משליטת הרע. הגם שזה אמת, אבל הוא לא רוצה להגיד להבורא, שהוא רוצה להציג להבורא תנאים, שרק אז הוא יתבטל לה', כנ"ל. אלא הוא מסכים להישאר במיעוט שכל ובמיעוט הרגשה, לא יותר מכפי שיש לו עכשיו. אלא, היות שאין לו כח התגברות, לכן הוא מבקש מה', שיתן לו כח התגברות, ולא מוח, שכל והרגשה.
כי כל מה שהאדם נותן להקב"ה עצות, נראה כאילו שהוא מציג תנאים לה', כאדם בעל עמדה, וכאדם בעל שכל. וזה הוא חוצפה להאדם, שיציג תנאים לה', ולומר, אם תיתן לי למשל טעם בעבודה, אני יכול לעבוד בשבילך, אחרת אני לא מסוגל. אלא האדם צריך לומר, אני רוצה להתבטל ולהיכנע ללא תנאים. אלא תן לי כח, שבאמת אני אוכל לצאת מאהבה עצמית, ולאהוב את ה' "בכל לבבך".
מה שאם כן אם האדם מציג תנאים, זה לא מראה על שפלותו של האדם, אלא להיפך, זה מראה שהאדם מחזיק עצמו לישות ולבעל גאוה. וזהו כמי שאומר, שאר אנשים אין להם שכל, הם יכולים לעבוד בשבילך, אבל אני לא כמו שאר אנשים, אני מבין יותר מה זה יהדות, מה זה עבודת ה'. לכן הוא אומר להבורא, שהבורא צריך להתחשב עמו, כמו שהאדם מבין, ולא כמו שהבורא מבין.
ובהאמור נבין את ענין ג' קוים מה שהזה"ק מביא ג' בחינות.
א) מים מתוקים, והלעומת דקדושה הוא מים מרורים. כידוע, שימין נקרא שלימות, כמו שכתוב במאמר של אאמו"ר משנת תש"ג, שהאדם צריך להאמין למעלה מהדעת שהוא שלם. והלעומת דשלם הוא, שבא הס"א ומראה לו כל החסרונות, איך שהוא לא הולך בדרך ה', ומפיל את האדם למצב של עצבות, עד כדי כך, שהאדם רוצה אז לברוח מהמערכה, ורוצה אז רק להרוג את הזמן, ואז הוא רואה הכל שחור.
ב) קו שמאל. הוא בזמן שהאדם רוצה לעשות חשבון הנפש בתוך הדעת, לראות איך הוא באמת לפי ראות עיניו, אם הוא שלם או בעל חסרון. והיות שהוא הכין עצמו לבירור הזה, וזה שעבר לקו שמאל, הוא משום שהוא רוצה עכשיו להתפלל לה', שיעזור לו, שיאהב את ה' בלב ונפש, זה נקרא "מים צלולים", מטעם שאין כאן שום פסולת ועירוב, אלא הוא רוצה לראות מקום, שיוכל להתפלל לה'. מה שאם כן הלעומת דקדושה בא בטענות, ונותן להבין, שהוא בסדר גמור, אין לו על מה להתפלל. זה נקרא "מים עכורים", כי צלול נקרא, שאין שם שום תערובות, כלומר שהוא רואה את האמת, איך שהוא רואה לפי דעתו ולפי שכלו, והוא רואה, שהוא לא בסדר, ויש לו כח ורצון להתפלל לה', שיעזור לו, שיזכה לאהוב את ה' "בכל לבבך". אז בא הלעומת דקדושה, ומערב שם שקר, ואומר לו, שהוא כן בסדר, ואין לו על מה להתפלל. נמצא, שזה הוא מים עכורים, שמעורבת שם בחינת שקר, במה שהם אומרים, שהם בסדר ואין להם על מה להתפלל.
וכן יש לפרש מה שאומר הזה"ק "יש מים שלום, ויש מי מריבה, שהוא סוד הקדושה, והלעומת של קו האמצעי". כי כלל הוא, שקו האמצעי הוא התמזגות של הב' קוים. והיות שהקו ימין דקדושה הוא בחינת שלימות, מבחינת למעלה מהדעת, וקו שמאל נקרא, זה שהוא רואה בתוך הדעת שהוא בלתי שלם, אלא להיפך מלא חסרונות.
לכן קו אמצעי הוא בנוי מב' קוים. כלומר, שאי אפשר ללכת למעלה מהדעת מטרם שיש לו דעת, המראה לו את המצב, איך שהוא נראה לעיניו בתוך הדעת. אז שייך לומר, שאינו מסתכל על מה שהשכל מחייב אותו לעשות, אלא הוא הולך למעלה מהשכל, אלא הוא מאמין באמונת חכמים, מה שהחכמים אומרים לו, ולא משתמש עם השכל שלו.
מה שאם כן אם אין לו שכל ודעת, שיגיד לו משהו, לא שייך לומר שהוא הולך למעלה מהדעת. לכן נקרא קו אמצעי בחינת שלום, היות שהוא נצרך לב' קוים. כלומר, בזה שיש לו ב' קוים מנוגדים, והוא נצרך לשניהם. ומדוע נקרא זה שלום.
יש לפרש, שבזמן שיש לו ב' קוים ביחד, שאז צריך להרים את קו ימין על קו שמאל. כמו שכתוב בזה"ק, שפירושו, שהקו של שלימות הנבנה על הלמעלה מהדעת, על הקו שמאל, שע"י זה קונים בחינת רצון לאהבת ה', שזהו הסגולה של למעלה מהדעת. כמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, שאמר, זה שהבורא רוצה שנעבוד אותו למעלה מהדעת, הבורא בחר זה הדרך, היות שהוא הדרך היותר מוצלח, שהנבראים יזכו לבחינת דביקות, ואז זוכים לבחינת שלום. כמו שכתוב (תהילים פ"ה) "אשמעה מה ידבר האל ה', כי ידבר שלום אל עמו, ואל חסדיו, ואל ישובו לכסלה". נמצא, שההתכללות של ב' קוים נקראת שלום. וזהו קו האמצעי בקדושה.
מה שאם כן בהלעומת דקדושה, נקרא "מי מריבה", כי המשיכו עליהם את מי שלא היו צריכים להמשיך, הנקרא מי מריבה, ונטמאו בו". פירוש, שהלעומת דקדושה הגביהו את הקו שמאל על הקו ימין, כלומר, שאמרו ממש להיפך מהקדושה.
הדרך של הקדושה, זה שצריכים התוך הדעת, שהוא מתנגד למה שהלמעלה מדעת אומר, זהו שצריכים להשתמש ולעסוק עם הקו שמאל, אינו הטעם שהם רוצים ללכת בקו שמאל ולשמוע בקולו, אלא להיפך, הם צריכים להשתמש ולעסוק עם הדעת, בכדי שיהיה להם מקום ללכת למעלה מהדעת. ומה עשו הלעומת דקדושה, שהם המשיכו קו שמאל, שישלוט על הקו ימין, כלומר ללכת בתוך הדעת.
וזה ממש טומאה, שטומאה בעבודה נקרא טמטום הלב. כלומר, שהרצון לקבל סותם את הלב, שלא יכול לכנס הקדושה לתוך הלב, מטעם שינוי צורה. וממילא נעשה ריב עם ה', מדוע שה' לא נותן להם טוב ועונג, שזהו ההיפך מהשלום. לכן צריכים להשתדל ללכת בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
--------
כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא
תשמ"ז - מאמר ג'
1986/87 - מאמר 3
בזהר פרשת נח (ובהסולם אות ב') וזה לשונו, "תא חזי, כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא. ושואל מהו הטעם. ואומר, משום שהם שומרים את הברית, שהעולם מתקיים עליו. כמו שכתוב, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי. ולפיכך ישראל, ששומרים את הברית, כי קבלו אותו עליהם, יש להם חלק לעוה"ב".
ויש להבין, כי מתחילה הוא אומר, "כל ישראל יש להם חלק". זאת אומרת, כי כל מי שבשם "ישראל" יכונה, בלי שום תנאים מוקדמים, יש להם חלק לעוה"ב. ואח"כ הוא מפרש, שלא כל ישראל, אלא הוא מעמיד תנאים, שרק אלה שהם שומרים ברית. ומביא ראיה מהפסוק, שהכוונה על שומרי ברית, במה שכתוב, "אם לא בריתי יום ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". ועוד יש להבין, מה משמע מהפסוק, "אם לא בריתי יומם ולילה", שהכוונה היא על ברית.
ובפסחים (דף ס"ח ע"ב) כתוב שם וזה לשונו, "והא אמר ר' אלעזר, אלמלא תורה לא נתקיימו שמים וארץ, שנאמר, אם לא בריתי יומם ולילה, חוקות שמים וארץ לא שמתי". ופירש רש"י, "אם לא בריתי של יומם ולילה, דהיינו תלמוד תורה, שכתוב בו, והגית בו יומם ולילה". אם כן משמע מכאן, שברית נקראת תורה. וכאן מפרש הזה"ק, "שברית הוא ברית מילה, ששומרים על הברית".
הנה בענין כריתת ברית, שהיה אצל אברהם, שכתוב, "וכרת עמו הברית", ודרשו חז"ל, "שהקב"ה עזר לכריתת הברית, שלא היה יכול לבדו לעשות את כריתת הברית, אלא הקב"ה עוזרו". יש להבין על דרך העבודה, מהו הפירוש, שלא היה יכול לעשות את כריתת הברית, עד שהיה צריך עזרה מה'.
הנה באברהם עם אבימלך כתוב, "ויכרתו שניהם ברית". ושאל אאמו"ר ז"ל, אם שני אנשים מבינים, שכדאי שיאהבו זה את זה, כריתת הברית למה לי. למה זה עוזר שעושים מעשה, כאילו עושים חוזה. ומה זה נותן לנו. אז הוא אמר, זה נותן, שזהו שעושים ברית, הכוונה היא, היות שיכול להיות, שיבוא דבר שיכול להביא פירוד ביניהם, אזי הם כורתים עכשיו ברית, שכמו שעכשיו הם מבינים, שיש ביניהם אהבה והשתוות זה לזה, הברית הזו תהיה לקיום, אפילו שאח"כ יבואו דברים שצריכים לעשות פירוד, מכל מקום הקשר שהם עושים עכשיו יהיה לצמיתות.
ולפי זה צריכים לומר, שאם אח"כ באים דברים, שכן צריכים להפריד אותם, אז צריכים לומר, שכל אחד ואחד צריך ללכת למעלה מהדעת, ולומר, שהם לא משגיחים על מה שהם רואים בתוך הדעת, אלא שהולכים למעלה מהדעת. ורק באופן כזה יכול להתקיים הברית, ושלא יהיה פירוד ביניהם.
ובהאמור יוצא, שבין שאומרים שברית הוא תורה, או שאומרים שהברית הוא ברית מילה, אין הפירוש שרק דבר זה נותן את הברית עם הקב"ה, שלא יפרד את כריתת הברית, היינו שיהיה לבו שלם עם הקב"ה. אלא הן התורה והן הברית מילה, שניהם באים לקיים את כריתת הברית, מה שהאדם צריך להיות לבו שלם עם הקב"ה, ולהידבק בו ביתד שלא תמוט לעולם. כמו שכתוב, "אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי". היות שענין בריאת שמים וארץ היתה על הכוונה דלהטיב לנבראיו. ואין הנבראים יכולים לקבל את הטוב והעונג בלי השתוות הצורה, הנקרא שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע, אחרת יהיה פירוד בין הנבראים להבורא.
ובעבור זה ניתן לנו שתי הבריתות, היינו ברית מילה וברית של התורה, שעל ידיהם נוכל לבוא לידי כריתת ברית עם הקב"ה, באמונה למעלה מהדעת, שנוכל לעשות הכל בעמ"נ להשפיע.
וזה פירוש, "אם לא בריתי". היינו, אם אני לא היה ברא את העצות איך להגיע לידי השתוות הצורה, לא היה באפשרות לקבל את הטוב והעונג, שזהו כל מטרת הבריאה להטיב לנבראיו. ואם לא הייתי מכין את הדרכים, איך להגיע לידי השתוות הצורה, אז לא הייתי צריך לברוא את השמים והארץ, כי לא היו יכולים לקבל שום טוב מהבריאה. והיתה כל הבריאה ללא תועלת, כי לא היה מי שהיה יכול להנות מהבריאה. ועל הברית הזה, שעשה ברית יתד, שלא תמוט לעולם, היה צריך אברהם לעזרתו יתברך. וזה ענין, שהקב"ה צריך לעזור לו. וזה וכרת עמו הברית, שה' עזר לו, שיהיה לו היכולת ללכת למעלה מהדעת.
ובעבודה דלמעלה מהדעת יש להבחין בה ג' הבחנות. א) שלא מרגיש שום חסרון בעבודתו, בכדי שיהיה לו צורך ללכת למעלה מהדעת.
ב) שהוא מרגיש בחסרונו, אלא הוא בבחינת נקבה, זאת אומרת, תשש כוחו כנקבה, היינו שאין לו כח להתגבר ללכת למעלה מהדעת.
ג) הוא נבחן לבחינת זכר. זאת אומרת. שיש לו כח התגברות ללכת למעלה מהדעת.
א) למשל, כשאדם רוצה לקום לפנות בוקר, וכשמעוררים אותו לקום, יש לפעמים שהאדם שומע, ולא שם שום דבר על הלב, וממשיך לישון. ואז אין מי שירגיש בחסרונו, משום שתיכף הוא נרדם, וממילא אין לו זמן לחשוב בחסרונו. ומשום זה הוא עדיין לא נכנס בגדר אדם, שניתן להבחין בין זכר לנקבה. כי אדם הוא מלשון איש אדמה, היינו שהוא עובד את האדמה, בכדי שיתן תבואה ופירות להחיות את האנשים.
וזה שייך לומר רק במי שמרגיש חסרונו, הוא מתחיל לעבוד, היינו לתקן חסרונו. מה שאם כן במי שלא מרגיש בחסרונו, אין ממי לדבר. היינו, אפילו שיגידו לו חסרונו, אין הוא שומע. מטעם שיש לו הרבה תירוצים על כל דבר. וממילא אין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו, שתהיה לו היכולת לצאת מההפרעות הבאות אליו.
ב) בזמן שמעוררים אותו, הוא מתחיל לחשוב, נכון אמרתי לחבר שלי שיעורר אותי, אבל בזמן שאמרתי לחבר שלי, שאני רוצה לקום לפנות בוקר, היה מטעם שהיה לי קצת השתוקקות לקום וללמוד, והייתי משתוקק להתענוג מה שאני אקבל מהתורה. ונגיד, אפילו שלא חשבתי, שיהיה לי תענוג גדול מלימוד התורה, מכל מקום יסורים מזה שאני צריך לקום מהמיטה, ולוותר על התענוג של המנוחה, לא היה לי. כי בזמן שדברתי עם החבר שלי, בקשר שיעורר אותי, חשבתי רק על התענוג, מה שאני אוכל להוציא מלימוד התורה. ומשום זה אמרתי לו.
מה שאם כן עכשיו, כשאני שוכב על המיטה מתחת להשמיכה, ואם בחוץ יש גשם ורוח, בודאי אני מרגיש עכשיו תענוג מהמנוחה. ואני צריך לקום. מאיפה אני יודע, שאני אקבל יותר תענוג מלימוד התורה. ומשום זה יותר כדאי לי להיות "שב ואל תעשה". כי אין ספק מוציא מידי ודאי. כי מהמנוחה בודאי יש לי תענוג, ומלימוד התורה לא מאיר לי שיהיה לי תענוג.
אבל אח"כ באות לו מחשבות, הלא אנחנו למדנו, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. היינו שלא להסתכל כמה תענוג יהיה לי, וזה יהיה המודד שלי, אלא שצריכים לעבוד לשם שמים. אם כן מדוע אני עושה חשבון עצמי, היינו כמה שאני ארויח מזה. אלא אני צריך לעשות חשבון, אם בזה המעשה שאני עושה, אני מקיים מצות הבורא, והבורא נהנה מזה, בזה שאני שומע בקולו. ולמה יש לי מחשבות אחרות של אהבה עצמית. אבל מה אני יכול לעשות עכשיו, היות שאני לא יכול להתגבר על מחשבותי. נמצא, שהוא כן נקרא עובד ה', ורוצה להתגבר על המחשבות זרות, היינו שהמחשבות האלו הם זרות לדרך התורה. ונקרא זה שהוא בבחינת נקבה, היינו שתשש כוחו כנקבה, שחסר לו כח התגברות.
ג) הוא בחינת זכר, היינו שיש לו כח התגברות. זאת אומרת, בזמן שמעוררים אותו, ואם בא אליו מחשבות, מה לך לקום מהמנוחה שאתה נהנה, ובטח שאתה חושב כשאתה תקום מהמיטה ותלך ללמוד, יהיה לך יותר תענוג מכפי שיש לך עכשיו, מאיפה אתה יודע שיהיה כך. ונותן לו תיכף עצה, שיבחן אם האמת הוא כך. אז הוא אומר לו, איזה טעם יש לך עכשיו בהלימוד מה שאתה חושב לקבל אח"כ. ותיכף באים לו טעמים כאלו, עד "שעולם חשך בעדו". זאת אומרת, שבאים אליו ציורים של הסתרה, היינו שמסתיר ממנו את החיות שבתורה. והגוף שואל אותו, תגיד האמת, למצבים כאלו אתה משתוקק.
ואם הוא גבר איש, הנקרא איש מלחמה, אומר להגוף שלו, הכל נכון, מה שאתה אומר, היינו לפי דעתך אתה צודק, אבל היסוד שלי, שעליו אני בונה את ענין העסק בתורה ומצות, הוא, הוא על יסוד למעלה מהדעת, שפירושו, הדעת מחייבת, שרצון לקבל הנאה ותענוג הוא הקובע, אם כדאי לעבוד או לא. ולמעלה מהדעת פרשו, שהוא עובד בעמ"נ להשפיע. זאת אומרת, שאין הרצון לקבל צריך להסכים לזה, אלא הרצון להשפיע הוא הקובע. היינו, שאם הוא מאמין שיהיה מזה נחת רוח להבורא, מהמעשה שהוא רוצה לעשות עכשיו, תיכף הוא מוכן לעשות את הדבר בלי שום דחוי, והגם שהגוף טוען נגדו להיפוך, מכל מקום יש לו כח להתגבר עליו. וזה נקרא זכר.
אולם לאחר שהאדם גמר אלו הג' בחינות בעבודה:
א) שהוא עוד לא מרגיש בחסרונו, בכדי שידע לבקש מה' שיעזור לו,
ב) הוא כן מרגיש בחסרונו, אבל אין לו כח התגברות, שזה נקרא בחינת נקבה,
ג) שהוא בחינת זכר ובחינת איש מלחמה, היינו שכן יכול להתגבר על חסרונו,
הוא בא לבחינת שבת, היינו לבחינת מנוחה מעבודתו, שזה נקרא, "ששת ימים תעבוד וביום השביעי תשבות".
ובזה יש לפרש, "אלה תולדות נח איש צדיק". נח הוא בחינת נייחא, כמו שכתוב בזה"ק. ולכן נקרא צדיק, משום דאית ביה נייחא. כי הזה"ק אומר, באתר דאית טרחא תמן אית ס"א. היינו, שבמקום שיש טרחא, יש שם ס"א. אז ממילא מי שהוא צדיק, אי אפשר שיהיה לו טרחא. וכמו שאמר אאמו"ר זצ"ל, כי במקום שמאיר הקדושה שם האדם מתבטל כנר בפני אבוקה, ולא שייך שם לומר שיש להגוף טרחא, משום שהקדושה הוא מקור הטוב והעונג.
אלא בזמן שיש בהאדם אחיזה בס"א, שהיא מתלבשת בהאדם באהבה עצמית, הנקראת מקבל בעמ"נ לקבל, ועל בחינה זו היה הצמצום וההסתר, ואין הקדושה יכולה להתגלות שם, רק ההסתר שורה על המקום הזה, היינו שאינו מאיר שם הטוב והעונג, אלא ההפוך.
ומה שאנו אומרים, "כי הם חיינו ואורך ימינו, ובהם נהגה יומם ולילה". או כשאנו אומרים, "הנחמדים מזהב ומפז רב, ומתוקים מדבש ונופת צופים". זהו בזמן שיש לאדם הכלים המוכשרים לכך, הנקראים כלים דהשפעה, שזה נותן לנו בחינת השתוות הצורה, שאז קבלת התענוגים היא בבחינת בעמ"נ להשפיע. אחרת, הייינו אם היה מאיר האור והשפע בכלים דקבלה, היו המקבלים נעשים יותר מרוחקים מה'. והתכלית היא, שצריכים להיות דבקים בה', כמו שכתוב, "ואתם הדבקים בה' אלקיכם חיים כלכם היום".
ובהאמור יוצא, מי שהוא צדיק, אין שם מקום לס"א, אלא שם יש מקום של נייחא דרוחא. וזה ענין שבת, כמו שכתוב, "כי בו שבת וינפש", שמפני קדושת שבת אין עכשיו מקום עבודה.
אולם חז"ל אמרו (עבודה זרה ג' ע"א) וזה לשונם, "אמר להן הקב"ה, שוטים שבעולם, מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת, מי שלא טרח בערב שבת, מהיכן יאכל בשבת".
שפירושו הוא, למי שהיה לו טרחא, היינו שהיה לו עבודה ויגיעה עם הס"א, שהיא היתה מפריעה לו מללכת בדרך דלשמה, זאת אומרת, בשעת עבודה היה מרגיש זה שהוא לא יכול להתגבר על הרע שלו, הוא מסיבת שעדיין לא זכה להכנס לקדושה, אבל הוא מאמין, ברגע שיכנס להקדושה, בטח שהס"א יתבטל כנר בפני אבוקה, ואין לו אז שום מגע עם הס"א, נמצא, שהוא יודע, שחסר לו דבר אחד, שהקב"ה יעזור לו, ולתת לו להשיג קצת קדושה. וממילא הכל על מקומו יבוא בשלום.
ומשום זה, בזמן הטרחא ועבודה, הוא מתפלל מעומקא דליבא, שה' יעזור לו, ומרגיש אז, שבלי סיוע מהקב"ה, הוא לא ישיג שום דבר. והרגשה זו שיש לו, שהקב"ה יכול לעזור לו, עושה אצל האדם כלי לקבל את העזרה מה', מטעם כי חסרון נקרא כלי לקבל מילוי. ומשום זה, האמונה שהוא מאמין בה', כמו שכתוב "כי אתה שומע תפלת כל פה", זה עושה את הכלי לקבל את העזרה.
ובזה נבין את הענין, כי "מי שלא טרח בערב שבת", היינו שלא היה עובד עם עצמו, לעבוד בעמ"נ להשפיע, ולראות שאינו יכול לנצח לבד בלי עזרת הקב"ה, וממילא אין לו מקום לתפלה, שהיא הכלי לקבל את עזרתו יתברך, והכלל הוא, שאין אור בלי כלי, אם כן להכנה אנו צריכים, בכדי שיהיה לו מה לאכול בשבת, כי "ששת ימי המעשה" הם הכנה לקבל את אור השבת. ו"שבת" נקרא את השפע הנמשך למלאות את הכלים הריקניים, המצפים לעזרתו יתברך.
וזה כמו שכתוב, "המאור שבה מחזירו למוטב". כמו שכתוב בשבת, "וכל דינין מתעברין מינה, ולית שולטני אחרא בכלהו עלמין בר מינה" (כגוונא בליל שבת). ובהאמור, משום שאחרי הטרחא עם הס"א שמרגישים את החסרון, הנקרא כלי, אז יכולים לקבל בחינת שבת, הנקראת שביתה ומנוחה.
ועכשיו נוכל להבין מה ששאלנו. הוא אומר שם, "כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב, בלי שום תנאים". ואח"כ הוא אומר, שדוקא אלו ששמרו ברית, ולא כל ישראל.
ובהאמור צריכים לפרש מילת "ישראל", שהוא ישר-אל, שהכוונה היא, שכל מה שהוא עושה, הוא רוצה שכל המעשים שלו יהיו ישר להקב"ה, ולא לתועלת עצמו. וזהו על דרך שביארנו על פסוק "לא יהיה בך אל זר, ולא תשתחוה לאל נכר".
ודרשו חז"ל (שבת ק"ה ע"ב) "איזהו אל זר בגופו של אדם, הוי אומר זה יצה"ר".
ויש להבין זה, הלא גם היצר הטוב הוא בגופו של אדם, כמו שכתוב (זהר לך, דף ל"ה, ובהסולם אות פ"ו) וזה לשונו, "כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר טוב קרובים זה לזה, זה לימינו של אדם, וזה לשמאלו, דהיינו יצה"ר לשמאלו ויצה"ט לימינו".
הרי אנו רואים, שגם יצה"ט הוא בגופו של אדם. אם כן מהו הפירוש במה שאמרו, "שהיצר הרע הוא בגופו של אדם". ויש לפרש זה על פי דרכנו, שהיצר הרע הוא דואג ושואף, שכל מה שהוא עושה יכנס לתוך גופו, שהכוונה שיהיה הכל לתועלת עצמו, שהוא נקרא לתוך גופו. מה שאם כן היצר הטוב שואף, שכל מעשיו יהיו לחוץ מגופו, שזה נקרא, שכל שאיפתו היא להגיע, שכל מעשיו יהיה לשם שמים ולא לתועלת עצמו. ובזה יכול לפרש מילת ישראל, הוא פירושו ישר-אל, שכל מעשיו יהיו רק לשם שמים.
וכעין זה מובא בדרשת חז"ל (ירושלמי ט' ע"א) "אמר ר' לוי, ליבא ועינא תרי סרסורין דחטאה, דכתיב (משלי) תנה בני לבך לי, ועיניך דרכי תצרנה, אמר הקב"ה, אי יהבת לי לבך ועיניך, אנא ידע דאת לי".
משמע מכאן, זה שאנו אומרים, "הבוחר בעמו ישראל", מתי נקרא האדם שהוא שייך לעמו של הקב"ה, הוא בזמן שהאדם נותן את עיניו ולבו לשם, היינו שכל מה שהוא מסתכל, ומה שהלב משתוקק, הוא משתדל שהכל יהיה לטוב ולתועלת ה', ולא לתועלת עצמו. זה נקרא "אנת לי", שפירושו, אתה שייך לי. ואז הוא נכלל בעמו ישר-אל.
ובהאמור יש לפרש, "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא". ואח"כ הוא מפרש מי נקרא ישראל. ואומר, שרק מי ששומר ברית, שעל זה קיים העולם, הוא נקרא בשם ישראל. אחרת, היינו מי שלא שומר את הברית, שע"י יתקיים העולם, לא שייך לבחינת ישראל, אלא שייך לאומות העולם.
ומהו הברית שהעולם מתקיים, הוא כנ"ל, היינו שהוא כורת ברית עם הקב"ה, שכל מעשיו יהיו רק לתועלת ה', שזה נקרא בעמ"נ להשפיע, שדוקא ע"י זה יהיה קיום העולם. זאת אומרת, שהעולם נברא בכדי להטיב לנבראיו. וכל זמן שאין השתוות הצורה, אין הטוב והעונג יכולים להתלבש בהנבראים.
נמצא, שכל בריאת העולם, שהיה כדי להטיב לנבראיו, היה בחינם, כי אין מי שיקבל את הטוב והעונג. מה שאם כן על ידי הברית עם הקב"ה, יהו הנבראים מוכשרים לקבל את הטוב והעונג, ובכדי להגיע להברית יש תורה וברית מילה, היינו שכל מה שאנו עושים, צריכים לכוון שע"י זה נזכה לכריתת ברית עם הקב"ה לעולמים. ובעיקר צריכים להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלת כל פה, וע"י זה ניוושע.
---------
מהו שהמחבל היה נמצא בהמבול, והוא היה ממית, בעבודה
תשנ"א - מאמר ד'
1990/91 - מאמר 4
בזהר נח אומר, "טופנא הוי (המבול היה) והמחבל הוי יתיב בגוה (והמחבל היה יושב בפנים)". ואאמו"ר זצ"ל שאל, מהו ההבדל שהמחבל היה ממית, או שהמבול היה ממית. ואמר, שהמבול היה גורם יסורים גשמיים, ומחבל הוא גורם יסורים רוחניים, היינו שבתוך היסורים הגשמיים, יש בתוכם מחבל, שהורג גם את הרוחניות של האדם. כלומר, שיסורי הגוף מביאים לו לידי מחשבות זרות, עד שהמחשבות האלו מחבלות והורגות את הרוחניות.
ויש לפרש דבריו, כי מבול והגשם, מה שהיה, זה נקרא "בחינת נגלה", היינו מה שנראה לעינינו, שהמבול גשם הורג את האנשים. היינו מה שהאדם חושב, שאם היה להרצון לקבל, מה שהוא דורש, היינו ידיעה ולא אמונה, כלומר, שאם היה מבין כל דבר בהשגחתו יתברך, כפי שהרצון לקבל דורש, הוא היה עובד ה' כמו שצריך להיות. אולם אינו כך, ומזה האדם מתרחק מחיי החיים, היות שקשה לו לסבול יסורים, והאדם רוצה שה' ישפיע לו רק תענוגים, לכן מתרחק.
אולם בתוך היסורים הגשמים, היינו ע"י זה שהאדם לא יכול להבין את השגחתו יתברך, מדוע ה' לא נותן לו מה שהרצון לקבל מבין שה' צריך לתת, וסובל יסורים, מזה נמשך אח"כ מיתה ברוחניות, היינו יסורים רוחניים, שהיסורים האלו גורמים לו מיתה ברוחניות, היינו שבא לידי כפירה חס ושלום.
כלומר, זה שסבל את היסורים הגשמיים, שה' לא נותן לו מה שהוא מבין, וכואב לו, היסורים האלו גורמים מיתה בגשמיות, כמו שכתוב, "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת". אולם אח"כ הוא בא לידי יסורים רוחניים, היינו שלא יכול להתגבר על האמונה, להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת השגחה של טוב ומטיב. ואז הוא בא לידי כפירה חס ושלום, כנ"ל.
וזה נקרא "מיתה רוחנית", שאז האדם נופל לרשות חלל הפנוי דס"א. וכשהאדם שוב נכנס אח"כ לעבודה, זה כבר נקרא תחיית המתים. ואז על האדם להאמין, שזה, שעכשיו נכנס עוד הפעם לעבודה, אין זה בכוחות עצמו, אלא הוא קיבל מלמעלה טל של תחיה. והוא בחינת תחיית המתים, שזכה, שקיבל התעוררות מלמעלה. לכן על האדם לומר כל יום, "ברוך אתה ה', המחזיר נשמות לפגרים מתים". וכמו כן האדם צריך לומר (בתפלת שמונה עשרה) "ונאמן אתה להחיות מתים".
נמצא, שיש כאן ב' דברים בענין היסורים:
א) יסורי גשמיים, מה שהאדם סובל בדברים גשמיים, מה שחסר לו, ועל זה הוא סובל בחינת מיתה, כנ"ל, כדוגמת "עני חשוב כמת, מי שאין לו בנים חשוב כמת", וכדומה. נמצא, שמיתה זו, אין לו שייכות לרוחניות. אולם זה גורם לו אח"כ מיתה רוחניות, משום שאין הוא יכול להאמין בה', שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב.
נמצא, שזוהי מיתה רוחנית, ולא מיתה גשמית. וזהו הפירוש, שבתוך המבול גשם, שהוא יסורי גשמיים, הוא בא אח"כ ליסורי רוחניים, שאין הוא יכול להצדיק את ההשגחה עליונה, לכן הוא בא לידי מיתה רוחנית.
וזהו על דרך שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קל"ח ובהסולם אות קל"ח) וזה לשונו, "כי מטרם גמר התיקון, נקראת המלכות בשם אילנא טוב ורע, כנ"ל, שפירושו, כי המלכות היא סוד הנהגתו יתברך שבעוה"ז. וכל עוד שהמקבלים לא באו לידי השלמה, שיוכלו לקבל שלמות הטבתו, מוכרחה ההנהגה להיות בדרך טוב ורע, ושכר ועונש, כי כלי הקבלה שלנו מלוכלכים עוד בקבלה עצמית. הרי אנו מרגישים בהכרח בפעולות שבהנהגה, שהם בחינת רע בעדנו.
כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות, כי אין זה מתאים לפועל השלום. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך, שהוא העונש היותר גדול בעולם".
ובהאמור יוצא, כי זה שהאדם מקבל ממנו יתברך רעות, זה גורם לו, שנעלם ממנו הפועל יתברך. וזה נקרא "מיתה" ברוחניות. ומי היה הגורם זה שקיבל רעות ממנו יתברך. ומדוע קיבל רעות. הוא מטעם, שעדיין אלו הכלים מלוכלכים מבחינת קבלה עצמית. לכן מוכרחה להיות ההשגחה בבחינת העלם והסתר. לכן היסורים גורמים מיתה ברוחניות.
ובגלל זה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, היינו שלא להתפעל מהדעת מה שהוא רואה, על זה הוא בונה את עבודתו בעבודת הקודש, שיוכל לזכות להכנס להקדושה. היות שהדעת הזו באה מכוח שהוא קיבל רעות. והדעת מחייבת, שאם הבורא הוא טוב ומטיב, אם כן מדוע הוא לא נותן לו מה שהאדם מבין שחסר לו, אלא שהבורא עושה מה שהוא רוצה. נמצא, שהדעת בנויה על יסוד של הנהגה דטוב ורע, כנ"ל. לכן אין עצה לאדם, אלא שיאמר, שהדעת, מה שהיא אומרת לו, אינו נכון, כי על זה נאמר "כי לא מחשבותי מחשבותיכם, ולא דרכיכם דרכי". אלא לא להתפעל מהדעת, ולומר, שהוא הולך למעלה מהדעת.
אולם בענין הרגשה של התקרבות לה', יש להבחין ב' אופנים:
א) לפעמים האדם מודאג, שהוא צריך להשיג איזה דבר נחוץ, ודרך העולם הוא, שאם חסר לאדם משהו, הוא מתפלל לה' שימלא חסרונו. ואם הדבר הוא דבר הנחוץ לו, והוא לא רואה מדרך הטבע, שהוא ישיג את הדבר, ונעשה לו נס, והוא קיבל את מבוקשו, אז האדם מתמלא באהבה לה', בזה שעזר לו להשיג את הדבר, והוא מיחס את השגת הדבר לה'. נמצא, שהתקרבות לה' באה לו ע"י קבלת טוב ועונג, זה היה הגורם להתקרבות לה'. ואותו דבר הוא חולה שנתרפא, שהיה כבר מיואש, ופתאום נעשה שינוי לטובה, ונתרפא. גם כן לפעמים מתקרב לה'. והסיבה היתה, קבלת הטוב מה', זה קירוב אותו לה'.
ולפעמים יש להיפך, שהאדם קיבל יסורים, והיסורים דוחפים אותו להתקרבות ה', היינו שעולה בדעתו, שאם הוא יקבל עליו עול תו"מ, ה' יציל אותו מצרותיו. נמצא, שהיסורים היו סיבה להתקרבות לה'. ועל זה יש לומר, היות שהאדם נמצא בעת צרה במצב של שפלות, והיות שכתוב "רם ה' ושפל יראה", נמצא, זה שהאדם נמצא בשפלות מכח הצרות והיסורים שפגעו בו, הוא מוכשר לקבל עזרה מלמעלה, כמו שכתוב "רם ה' שפל יראה". אולם בדרך כלל, אנו רואים שיסורים מרחקים את האדם מה', היות שאינו יכול ליחס את היסורים למי שהוא טוב ומטיב. לכן זה גורם לו מיתה ברוחניות.
אולם בענין שפלות יש הרבה פשטים. כלומר, זה שהאדם משפיל עצמו, השאלה היא, מהו שפלות. כלומר, במה מתבטא שהאדם הוא בשפלות. הפירוש הפשוט הוא, שפלות, כשהאדם מכניע את עצמו ועובד למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, היינו שמשפיל את הדעת שלו, ואומר, שדעתו אינה שוה כלום, דהיינו כנ"ל, שדעתו של אדם מחייבת, אם ה' נותן לו כל צרכיו, מה שהרצון לקבל מבין שמגיע לו, אז הוא יכול לאהוב את ה', מסיבת שהוא ממלא לו כל צרכיו, לכן הוא אוהב אותו. ואם לא, אין הוא יכול להשפיל עצמו, ולומר שדעתו לא שוה כלום, אלא האדם מתרחק אז מה', ואומר, שאינו כדאי לעבוד את ה', אם אין ה' ממלא את רצונו. נמצא, שזה נקרא בעל גאוה, מטעם שהוא רוצה להבין את דרכיו של הבורא, במה הוא נקרא טוב ומטיב, אם אין הגוף מקבל מה שהוא דורש. ועל בעל גאוה זו אומר (ה') הקב"ה "אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד".
מה שאם כן אם הוא משפיל עצמו, ואומר, שאין בידי להבין את דרכי ה', ואומר מה שהדעת שלו מחייבת, אינו שוה כלום, אלא שהוא הולך למעלה מהדעת, זה נקרא שפלות, ועליו נאמר "רם ה' ושפל יראה". והוא זוכה שה' מקרב אותו אליו.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל, "כל מחזר על הגדולה, גדולה בורחת ממנו" (עירובין י"ג). היינו, שהאדם אומר, שאני יכול להיות עובד ה', בתנאי שה' יתן לי גדולה היינו גדלות. כלומר, אם אני ארגיש את גדלותו יתברך, אז אני מסוגל לעבוד לתועלת ה', אחרת אין אני יכול לעבוד לשם שמים. אומרים, לו, הגדולה בורחת ממנו.
אלא בזמן שהאדם אומר, אני רוצה להיות עובד ה' בלי תנאים, ואין אני זקוק לגדלות, אלא הוא רוצה לעבוד את ה' בתכלית השפלות, כלומר אף על פי שאין לו שום הרגשה של גדלות ה', אלא למעלה מהדעת, שזה נקרא שפלות כנ"ל, אז הוא זוכה לבחינת גדולה, היות שהוא משפיל עצמו, מטעם שהוא רוצה לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו.
לכן בזמן שהוא אומר, שאינו יכול לעבוד, אלא כשירגיש בחינת גדלות ה', נמצא, שהרצון לקבל אומר, שאם הוא לא יבין את גדלות ה' בתוך הדעת, אין הוא מסוגל לעבוד לתועלת הבורא, נמצא, שרק הרצון לקבל הוא הפועל. ועל הרצון לקבל היה צמצום והסתר. לכן אין לו שום אפשרות, שיזכה לבחינת גדולה. אלא האדם צריך להיות בורח מהגדולה. אז יש לומר, כמו שאומרים, "הבורח מן הכבוד, הכבוד רודף אחריו".
ובהאמור יוצא, שיש כאן בסדר עבודה כמה שלבים:
א) שהאדם צריך להיות מקודם רודף אחר גדולה וכבוד, אחרת אין לו בכלל כלים לכבוד וגדולה, כי מחשבתו פועלת על מה שהאדם דורש. ואם אין לו כלים לדעת, איך הוא יכול ללכת למעלה מהדעת. לכן האדם, כשמתחיל בעבודה, הוא צריך לחשוב, איך מקבלים גדלות ה', שבטח כשתהיה לו הרגשה של גדלות ה', אז לא תהיה לו התנגדות מצד הגוף, כי זה טבעי שהקטן מתבטל לגבי הגדול. ועל זה אין עבודה, כי יש כלל, כל דבר שבא מצד הטבע, אין הגוף מתנגד לזה.
מה שאם כן אם אין לו תשוקה לדעת, היינו שיהיה לו רצון לשמש מלך גדול, אז העבודה שלו היא רק בבחינת המעשה, ואין לו צורך שהבורא יעזור לו, כי אז הוא עובד רק על קבלת שכר. ובשיעור שהוא מאמין בשכר ועונש, בשיעור הזה כבר הוא יכול לעבוד, ואין לו צורך לגדלות ה', כלומר, שאפילו שאין המלך גדול כל כך, לא חשוב לו, מטעם שהוא מסתכל על השכר, ולא על נותן השכר.
מה שאם כן אם הוא מתחיל לעבוד לשם שמים, אז כבר יש לו צורך לגדלות המלך. נמצא, שאם אין הוא משתוקק לגדלות המלך, זהו סימן שהוא לא עובד לשם שמים. נמצא, שדוקא בזמן שרודף אחר גדולה, זהו סימן שהוא רוצה להגיע לידי מצב, שיוכל לומר, שכל מעשיו יהיו לשם שמים. ואח"כ, בזמן שיש לו כבר הרגשה, שצריכים לדעת, שיש לו מלך גדול וחשוב, והוא רואה, שזה הוא אצלו המפריע העיקרי, מה שחסר לו, שיהיה לו כח להתגבר על הרצון לקבל, אז הוא בא לשלב ב', היינו, שהוא צריך לברוח מהגדולה, אלא שהוא רוצה לעבוד לשם שמים בלי שום תנאים, שזה נקרא למעלה מהדעת.
כלומר, אף על פי שהדעת אומרת לו, הלא אתה רואה, שאתה מאמין רק במלך קטן, מכל מקום האדם צריך לומר, אצלי אתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה, ואני מאמין למעלה מהדעת, שאתה מלך גדול, כאילו הייתי מרגיש את זה. לכן בשלב זה הוא בורח מן הגדולה והכבוד, ואז הגדולה והכבוד רודפין אחריו ותופסין אותו, אף על פי שהאדם לא רוצה לקבל את הגדולה, מהסיבת שרק אז יש השתוות עם הבורא.
וזהו על דרך שלומדים בענין זיווג דהכאה, בשיעור שהמסך דוחה את האור, אף על פי שיש לו בחינת עביות, היינו רצון וחשק להאור, ומכל מקום אינו מקבלו, מטעם שהוא רוצה להיות משפיע ולא מקבל, לכן על ידי דחיית המסך, נולד בו ענין של אור חוזר. ובאור חוזר הזה הוא מקבל כלי חדש לקבלת האור.
כן כאן. מקודם האדם צריך לקבל רצון וחשק להשגת גדלות ה', ואח"כ האדם צריך לקבל כח לדחות את הגדולה, ולא ירצה לקבל אותה, מטעם שהוא רוצה בהשתוות הצורה. ואז הוא משיג בחינת אור חוזר, שבאור חוזר הזה הוא מקבל את הגדולה והגבורה. נמצא שיש כאן ג' שלבים:
א) להשתוקק לגדלות ה' דוקא,
ב) לדחות את הרעיון להשתוקקות, כלומר, אף על פי שהוא מבין, שאם תהיה לו באמת הרגשה מגדלות ה', אז הגוף יכנע לעבוד עבודת הקודש, מכל מקום הוא בורח מן הכבוד והגדולה, אלא שאומר, שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', אף על פי שאין לו שום הרגשה, אלא שהוא מבקש מה', שיתן לו כוחות, שיהיה בידו לנצח את הרצון לקבל, אף על פי שאינו מסכים לכך.
ג) בזמן שהוא אינו נצרך להרגשת גדלות ה', אלא הוא עובד לשם שמים, בלי שום תנאים, אז הוא זוכה לבחינת גדלות ה' ולבחינת כבוד ה'. ואז מקוים, הבורח מן הכבוד והגדולה, הכבוד רודף אחריו ורוצה להתדבק בו, מטעם שכבר יש לו השתוות הצורה, היינו שהאדם רוצה לעבוד בע"מ להשפיע.
ובהאמור, שלאחר שהאדם מבין, שכדאי שהוא יקבל הרגשה בגדלות ה', כי אז הגוף יסכים לשמש המלך. ולאחר שכבר יש לו תביעה לזה, היות שהוא רוצה לעבוד לתועלת ה', והגוף מתנגד לזה, מטעם, שכל זמן שהוא לא מרגיש גדלות ה', הוא לא רוצה להאמין למעלה מהדעת, אז בא המצב, שהאדם צריך לברוח מזה, מטעם כי זה הוא רק טענה של הרצון לקבל.
מה שאם כן כשהוא לא מרגיש מגדלות ה', הגוף לא מסכים לעבודה זו, אז האדם צריך לומר, הלא חז"ל אמרו, "כל המחזר אחר הגדולה, הגדולה בורחת ממנו", מטעם שהאדם צריך לעבוד לתועלת ה', אפילו שהגוף לא נהנה מהעבודה, כי לתועלת ה' פירושו, "לא להסתכל כלום על תועלת עצמו".
וזהו כמו שכתוב בהקדמת ספר הזהר (דף קפ"ט ובהסולם אות קצ"ט) וזה לשונו, "אהבה שלמה, שהיא בשלמות, משני הצדדים, בין בדינא ובין בטיבו, ואפילו הוא נוטל את נשמתך, תהיה אהבתך בו בשלמות הגמורה, כמו בעת שנותן לך כל טוב. יש מי שאוהב אותו בשביל שיש לו עושר, אריכות ימים, בנים סביב לו, מושל על שנאיו, דרכיו יכונו לו. ומתוך כך אוהב אותו. ואם יהיה לזה ההפך, והקב"ה יחזור עליו הגלגל בדין קשה, יהיה שונא אותו. ולא יאהב אותו כלל. ומשום זה אינה אהבה שיש לה יסוד. האהבה שנקראת שלמה, היא אותה האהבה, שהיא בשני צדדים, בין בדין בין בחסד והצלחת דרכיו, שיאהב את הקב"ה, כמו שלמדנו, "אפילו הוא לוקח ממך את נשמתך, זו היא אהבה שלימה".
ויש לפרש, זה שהאדם צריך לאהוב את הקב"ה, בין בצד עליה, היינו שמרגיש שה' הוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב, כי בזמן העליה האדם רוצה להיבטל אליו יתברך בלי שום תנאים, אלא שזה דומה כנר בפני האבוקה, שהוא מתבטל בלי שום שכל ודעת, זה נקרא שהאדם עובד את ה' בזמן שיש לו נשמה.
כי עליה נקרא שהאדם חי, ויש לו נשמת חיים, ואז יש להאדם אהבה לה'. זה נקרא "סטרא דטיבו" בעבודה. וכמו כן צריך האדם לאהוב את הקב"ה בזמן שנוטל ממנו את הנשמה, היינו שהקב"ה לוקח ממנו את נשמת חיים, שזה נקרא זמן ירידה, שאין לו שום הרגש חיות, שנלקח ממנו את נשמתו, ואין לו שום רוח חיים, שאם גם במצב כזה יש לו אהבת ה', זה נקרא אהבה שלמה.
ודבר זה יכול להיות רק למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת אין לו שום חיות, שיהיה לו כח להתגבר. לכן האדם צריך לעבוד בזמן ההכנה, מטרם שמשיג איזו התקרבות מצד הבורא, שיהא בורח מן הגדולה וכבוד. היינו, שלא יאמר, שדוקא אם הבורא יתן לי בחינת נשמת חיים, אז אני אוכל לעבוד בע"מ להשפיע, מה שאם כן בלי חיות, היינו בלי רוח חיים, איננו מסוגל לעבוד לתועלת הבורא. זהו לא דעת תורה.
אלא האדם צריך לבקש מהבורא, שיתן לו כח לאהוב את הקב"ה, אפילו שהוא לוקח ממנו את נשמתו, והוא נשאר בלי רוח חיים, שיהא בידו כח להתגבר, ושיאהב את הקב"ה בכל האופנים.
ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ישת חושך סתרו", שפירושו, בזמן שה' רוצה להסתיר עצמו בפני אדם, שבטח שזהו לטובת האדם, מטעם כי עדיין אינו ראוי לגילוי, אז הוא נותן לאדם בחינת חושך, כלומר, שלוקח ממנו את נשמת רוח החיים, וממילא הוא נופל למקום חושך, שאין אור דקדושה מאיר שם.
והאדם צריך להאמין שזוהי הסתרה. שפירוש הסתרה הוא, שהוא מאמין שיש בורא גדול, והוא מנהיג העולם בבחינת טוב ומטיב, אלא ממנו הענין הזה נסתר. והוא צריך להאמין, שזוהי רק הסתרה. ואם יעלה בידו של האדם להאמין, שזה הוא רק הסתרה, אבל באמת אינו כן, כמו שהוא רואה, אז הוא זכה שהאור מאיר על כסא זה, היינו שאור יאיר בתוך החושך הזה.
ובהאמור, האדם צריך ללמוד ממצב הירידה וממצב העליה. כלומר, שמצב הירידה, הבאה לאדם בזמן שהוא רוצה לעשות מאמצים גדולים, בכדי להגיע לדביקות ה'. ומכל מקום האדם רואה אחרת, כאילו לא עשה שום דבר, אלא הוא נמצא באותו מצב כמו מטרם שהוא נכנס לעבוד בעבודה דע"מ להשפיע. אז האדם צריך להאמין באמונת חכמים, מה שהם אומרים, ולא מה שהאדם חושב ואומר, היות שהירידות האלו נותנות לו מקום לעלות ולהתקרב לה'.
---------------
מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה
מהו מעשים טובים של צדיקים הם התולדות, בעבודה
תשנ"א - מאמר ה'1991 - מאמר 5
רש"י מביא דרשת חז"ל על "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". למה לא כתוב את השמות של הבנים שם, חם ויפת. אלא, "אלה תולדות נח, נח איש צדיק". ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים.
ויש להבין, זה שאמרו שתולדותיהם של צדיקים הם מעשים טובים, הידיעה הזו היא, ששאר אנשים שידעו דבר זה, או שהצדיקים בעצמם צריכים לדעת זה. ידוע, בדרך העבודה לומדים הכל באדם אחד. נמצא, זה ששאר אנשים צריכים לדעת, מה הם התולדות של צדיקים מעשים טובים, הוא גם כן בגוף אחד. כלומר, שהצדיק בעצמו צריך לדעת, שתולדותיו הם צריכים להיות מעשים טובים. ויש לדעת הידיעה הזו לגבי הצדיק בעצמו. מה מוסיף לו הידיעה הזו, בעבודה.
ולהבין זה, צריכים מקודם לדעת, מהו בעבודה, מעשים טובים או מעשים רעים. הנה מעשים טובים הוא, היות שידוע שבקיום תו"מ יש להבחין בחינת מעשה, היינו שהאדם מקיים תו"מ בבחינת מעשה. היינו, שהוא מאמין בה', ומקיים מצותיו, וקובע עתים לתורה. אולם על ענין כוונה הוא לא משים לב, כלומר, לתועלת מי הוא עובד. אם כוונתו הוא לתועלת עצמו, שעל ידי קיום בתו"מ הוא יקבל שכר, שזה נקרא תועלת עצמו, או שהוא עובד לתועלת הבורא, שהיא, שלא על מנת לקבל פרס.
וההבדל ביניהם הוא, כי בזמן שהאדם עדיין עובד לתועלת עצמו, והוא עדיין משוקע בקבלה עצמית, שעל קבלה זו היה צמצום והסתר, כלומר, שענין מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אין הוא מסוגל לקבל את הטוב ועונג. נמצא, שמעשים, שהכוונה היא לתועלת עצמו, נקראים מעשים רעים, כי המעשים האלו מרחקים אותו מלקבל את הטוב ועונג. נמצא, שהאדם, כשעושה מעשים, הוא צריך להרויח. וכאן הוא מפסיד מזה שהוא נמצא במצב הפירוד מהבורא.
מה שאין כן אם האדם עושה כל מעשיו לתועלת הבורא, שהבורא יהנה מזה, נמצא, שהוא הולך על קו ודרך להגיע לדביקות ה', הנקרא השתוות הצורה. וכשיש השתוות הצורה, אז ממילא עובר ממנו הצמצום וההסתר. ואז האדם זוכה להטוב ועונג, מה שהיה במחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. לכן נקראים המעשים שהאדם עושה לתועלת הבורא, בשם מעשים טובים, משום שהמעשים האלו מביאים את האדם לזכות להטוב.
ובהאמור יש לפרש, שהצדיק צריך לדעת, שהתולדות של צדיקים, הם מעשים טובים. ידוע שתולדות נקראים פירות, שהם תוצאה מהמצב הקודם, שזה נקרא סיבה ומסובב, או אב ותולדה. נמצא, שהאדם, כשהוא מקיים תו"מ, ורוצה להיות צדיק, איך הוא יכול לדעת, אם הוא צדיק או לא, כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) "אמר רבא, לידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא, או רשע הוא". אולם איך הוא יכול לדעת זה.
לכן אמרו, "תולדותיהם של צדיקים הוא מעשים טובים". אם האדם רואה, זה שהוא עוסק בתו"מ, מוליד לו מעשים טובים, היינו שהתו"מ שהוא עושה, גורם לו אח"כ, שיעשה הכל בעל מנת להשפיע, כנ"ל, שהוא לתועלת ה', זהו סימן שהוא צדיק.
אולם אם אין התו"מ שהוא עושה, מביאו, שיוולדו אח"כ תולדות של מעשים טובים, אלא מעשים רעים, היינו, שיעבוד רק לתועלת עצמו, ואינו מביאו שיוכל לעשות מעשים טובים, שהוא לתועלת ה'. אין הוא נכנס בגדר צדיק, אף על פי שהוא מקיים תו"מ בכל פרטיה ודקדוקיה. אולם זהו רק בדרך עבודה. אבל בבחינת הכלל, מי שמקיים תו"מ בכל הדקדוקים, כן נקרא צדיק.
על הכתוב, "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", מביא רש"י דרשת חז"ל, "שיש שדורשים לשבח, ויש שדורשים אותו לגנאי". ויש לפרש, מדוע דורשים לשבח, ומדוע דורשים לגנאי. כלומר, מה היא האמת.
בדרך העבודה, כשמדברים הכל באדם אחד, נמצא, שגם הדורות, אין הכוונה בכמה גופים, אלא בגוף אחד בכמה זמנים. אם כן, מה יהיה הפירוש לשבח ולגנאי. הנה בהקדמת ספר הזהר (דף ק"מ ובהסולם אות ק"מ) אומר שם וזה לשונו, "יום ליום יביע אומר, ולילה ללילה יחוה דעת". והנה הנהגת טוב ורע גורמת לנו הרבה פעמים עליות וירידות. ותדע, שכל עליה נחשבת משום זה ליום בפני עצמו, כי מסיבת הירידה הגדולה, שהיתה לו בינתים, בהיותו תוהה על הראשונות, נמצא בעת עליה שהוא כקטן שנולד. ועל כן נחשבת כל עליה ליום מיוחד, ועל דרך זה כל ירידה נחשבת ללילה מיוחד. שבגמר התיקון יזכו לתשובה מאהבה, כי יגמרו תיקון כלי הקבלה, שיהיו רק בעל מנת להשפיע נחת רוח לה' יתברך. ויתגלה לנו כל טוב ועונג הגדול של מחשבת הבריאה. ואז נראה בעליל, כי כל העונשים שהיו בימי הירידה, ואז הזדונות האלו נמצאים נהפכים לזכיות ממש. וזהו "יום ליום יביע אומר".
ובהאמור יש לפרש "נח איש צדיק תמים היה בדורותיו", שיש כאן לדרוש לשבח, ויש לדרוש לגנאי. ושניהם אמת. כלומר, אם כתוב "בדורותיו", לשון רבים, משמע שהדור נחלק לכמה הפסקות. לכן יש הרבה דורות. וזה יתכן שבזמן עבודה היו לו ירידות ועליות. לכן נתחלקו לכמה דורות.
נמצא, שזמן הירידה, נקרא בחינת גנאי, כמו שאומר בהסולם, שבאים לפעמים להיות לבחינת "תוהה על הראשונות", ואין לך יותר גנאי מזה. נמצא, יש דורשים לגנאי, היינו על הירידות. וכמו כן יש דורשים לשבח, היינו זמן העליות, שזהו שבח, שיש לו אז חיבור עם הקדושה.
ותמים נקרא, שכל הדורות נעשו לבחינת שלימות, הנקרא תמים. כלומר, שזכה לבחינת גמר התיקון, היינו כנ"ל, שגמרו לתקן את הכלי קבלה לקבל בעל מנת להשפיע. נמצא, שכל ריבוי הדורות, שהיה הפסקות באמצע, היינו ירידות, כנ"ל, קיבלו תיקון, ונעשו תמים בדורותיו. וזהו ענין שדורשים לשבח, וענין שדורשים לגנאי, ושניהם אמת, ומשניהם נעשה ענין אחד, הנקרא "תמים בדורותיו".
אולם בדרך כלל, אלו שעוסקים בתו"מ בבחינת המעשה, אין להם ענין של עליות וירידות, עד כדי כך, שיכולים לבוא לבחינת תוהה על הראשונות, מטעם, שכל זמן, שלא רוצים לפגום בהרצון לקבל, אין הגוף כל כך מתנגד לעבודה. לכן אנשים האלו מחזיקים עצמם שהם שלמים. וכשמסתכלים בתורה, הם רואים את עצמם, שהם ברוך ה' לא נורא, פחות או יותר הם בסדר.
וזה נקרא עין פנים לתורה, היינו שיש כאן להבחין ב' בחינות:
א. צר עין הוא נותן פנים לתורה, כלומר, שהוא מפרש את התורה על דרך צר עין, הנקרא "צר מחסדים", כלומר, שיותר מתועלת עצמו, הוא בכלל לא מבין, איך יכול להיות דבר כזה. לכן הוא מפרש את התורה, באופן שלא יגיע שום רע לתועלת עצמו. וזה על דרך שאמרו חז"ל (ע"ז י"ט) "אין אדם לומד, אלא ממקום שלבו חפץ". כלומר, אם הוא צר עין, נמצא, העין פנים לתורה, הוא על דרך שיצמח מזה אהבה עצמית.
ב. יש בחינת עין יבורך, כמו שכתוב, "טוב עין הוא יבורך", שפירושו, שמי שיש לו טוב עין, היינו שהוא אוהב להשפיע, שזהו ההיפך מצר עין, לכן, היות שהוא רוצה לעבוד בעל מנת להשפיע, הוא, כשמסתכל בתורה, הוא רואה, שמכל המקומות שבתורה, שהאדם צריך לעבוד בעל מנת להשפיע, שזה נקרא, שהוא למד ממקום שהוא. היינו, הוא רואה שצריכים לעבוד רק בעל מנת להשפיע. נמצא, שטוב עין, הוא זוכה להברכות, שנקראות בחינת חסד, שהוא זוכה לבחינת דביקות. וע"י זה הוא זוכה אח"כ לבחינת טוב ועונג, שהיה במחשבת הבריאה.
נמצא, שהאדם צריך לתת עבודה, בכדי להשיג את הצורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. אולם כל אדם רוצה מקודם השכר ואח"כ הוא יכול לתת עבודה. כלומר, כל אדם רוצה שמקודם יתן לו את הרצון להשפיע, הגם שעדיין אין האדם מבין שנחוץ לו את הרצון. אבל הוא שמע, ששכר, מה שמקבלים עבור העבודה, הוא שנותנים לו מן השמים את הרצון להשפיע. לכן הוא רוצה שיתנו לו את הרצון. וכל כוונתו היא, בכדי שלא יצטרך לעבוד בכדי להשיג אותו.
אולם, אין אור בלי כלי. כלומר, זה שהאדם צריך לתת מקודם יגיעה, בכדי שיהיה לו רצון וצורך לזה, מטעם, כי אין מילוי בלי חסרון, לכן האדם צריך לקבל כל פעם ירידות, מטעם שע"י הירידות הוא מקבל צורך שה' יעזור לו, שיתן לו את הכח, שיהיה בידו כח לנצח את הרצון לקבל שבו, ויזכה לבחינת רצון להשפיע.
ולכן בזמן שאנו מבקשים מה', שיתן לנו את הרצון להשפיע, בכדי שיהיה לנו דביקות בה', ואנו, מצידנו, אין לנו את היכולת להתגבר על הרצון לקבל שלנו, ולהכניעו, שיבטל את עצמו, וליתן את מקומו, שהרצון להשפיע ישלוט על הגוף.
וסדר התפלה הוא, כמו שכתוב "אבינו מלכנו, עשה למענך, אם לא למעננו". והנוסח הזה לכאורה קשה להבינו, כי מסדר העולם, כשמבקשים מאדם איזה טובה, אומרים לו, עשה לי טובה למענך, היינו לטובתך. ואם אין אתה רוצה לעשות לי טובה, מטעם שזה יהיה לטובתך, עשה מטעם רק לתועלתי.
הלא בטח, אם לא רוצה לעשות לו טוב, אע"פ שיהיה מזה גם כן לטובתו, ומכל מקום הוא לא רוצה, בטח אם מכאן לא יהיה לו שום טוב, בטח שלא יעשה לו טובה. אם כן מה הפירוש, "עשה למענך", ואם לא, היינו אם לא למענך, "עשה למעננו", היינו רק לטובתינו. היתכן.
אלא שיש לפרש כנ"ל, אנו אומרים, "אבינו מלכנו, עשה למענך". אנו מבקשים שה' יתן לנו את הכח, שאנו נוכל לעשות את כל מעשינו בשבילך, היינו לתועלת ה'. אם לא, היינו אם אין אתה תעזור לנו, אז יהיו כל מעשינו רק לתועלת עצמנו. וזהו הפירוש, אם לא, כלומר, שאם אין תעזור לנו, תהיו כל מעשינו רק למעננו, לתועלת עצמינו, כי אין לנו כח התגברות על הרצון לקבל שלנו. לכן תעזור לנו, שנוכל לעבוד בשבילך. לכן אתה מוכרח לעזור לנו. וזה נקרא, עשה למענך, היינו שתעשה עשיה זו, שתיתן לנו את הכח של רצון להשפיע. אחרת, היינו, אם לא, אנחנו אבודים. זאת אומרת, שאנחנו נשאר ברצון לקבל לתועלת עצמנו.
אולם האדם צריך לדעת, כי אין אור בלי כלי, אין מילוי בלי חסרון. לכן האדם צריך מקודם להרגיש, שחסר לו את הרצון להשפיע. כלומר, זה שהוא רוצה את הרצון להשפיע, אין זה אצלו בחינת מותרות, היינו, שאליבא דאמת הוא בסדר, אלא חסר לו שיהיה יותר שלם. יש לדעת, שזה לא נקרא חסרון לגבי רוחניות. כי ברוחניות כל דבר צריך להיות שלם. זאת אומרת, אור שלם, חסרון שלם. מה שאין כן מותרות לא נקרא חסרון שלם. וממילא לא יכול לכנס אור שלם.
לכן האור, המכונה שה' נותן לאדם את הרצון להשפיע, הוא נקרא אור התשובה.
כי מטרם שהאדם מקבל את הרצון להשפיע, הוא מונח תחת שליטת הרצון לקבל, שהוא ההפכיות דקדושה, הנקראת רצון להשפיע, שהרצון לקבל שייך לקליפות. לכן אמרו חז"ל, "רשעים בחייהם נקראים מתים".
וזה שכתוב בתע"ס (דף י"ח אות י"ז) וזה לשונו, "ועל כן נקראות הקליפות מתים, כי בהיפוך צורתם מחיי החיים, נמצאים נחתכים ממנו, ואין בהם משפעו יתברך כלום, ועל כן גם הגוף, הניזון ע"י שמרי הקליפות, נמצא גם כן נחתך מחיי החיים. וכל זה הוא, משום הרצון אך לקבל, ועל כן רשעים בחייהם נקראים מתים.
ובהאמור, אין האדם יכול לקבל את הרצון להשפיע, שה' ישפיע לו, מטרם שיש לו חסרון שלם, היינו שהוא מרגיש שהוא רשע, מטעם שמונח תחת שליטת הרצון לקבל, והוא נפרד מה', והוא רוצה לחזור בתשובה, היינו לחזור ולהדבק בה', שלא יהיה נפרד, כי הפירוד עושה בחינת מיתה, כנ"ל, "שרשעים בחייהם נקראים מתים".
נמצא, שאם אין האדם מרגיש עצמו לרשע, אין לו חסרון שלם, שה' יתן לו את העזרה, היינו הכח של רצון להשפיע, שאאמו"ר מכנה אותו, טבע שני. לכן לא שייך לומר, חוזר בתשובה, בבחינת עבודה, מטרם שהוא מרגיש מקודם, שהוא רשע.
ואח"כ הוא מבקש מה', שיעזור לו, היות שהוא רוצה לחזור בתשובה. והוא רואה, שאין בידו כח לעשות תשובה בלי עזרת ה'. לכן, במצב כזה, כשיש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם, אז הוא מוכשר לקבל את העזרה השלימה מה', היינו הרצון להשפיע.
אולם חז"ל אמרו, "אין אדם משים עצמו רשע" (כתובות י"ח). והטעם הוא, כי בעבודה, "עבר ושנה", אמרו חז"ל, "נעשה לו כהיתר". אם כן, אין אדם משים עצמו רשע, שיכול לומר, שיש לו כלי שלם, היינו ממש שהוא מרוחק מה', עד כדי כך שהוא מרגיש עצמו למת. כלומר, שענין, "רשעים בחייהם נקראים מתים", יש לפרש, מתי האדם יכול לומר, שהוא מרגיש עצמו לרשע בפני ה'. יש לומר, בזמן שהוא מרגיש עצמו למת. זאת אומרת, שהוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אז הוא מרגיש עצמו לרשע.
אם כן מאין האדם לוקח הרגשה זו. והתשובה היא, כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שידיעה והרגשה זו באות מלמעלה, כמו שכתוב בזה"ק על הכתוב "או הודע אליו חטאתו אשר חטא. ושואל, מי הודע. ומשיב, ה' הודע לו". נמצא, שגם הידיעה וההרגשה הזו שחטא, באה גם כן מלמעלה. כלומר, הן החסרון והן המילוי, היינו הן האור והן הכלי באים מלמעלה.
אבל ידוע, שלכל דבר צריכים אתערותא דלתתא. התשובה היא, שהאדם צריך מקודם לעשות מעשים טובים. כלומר, שסדר עבודה מתחיל, שהאדם רוצה לעשות מעשים טובים, שזה נקרא, שהוא רוצה לעשות מעשים לתועלת ה', הנקרא לשם שמים. ואז, ע"י זה שהוא רוצה להתקרב לה', והוא חושב, שחסר לו רק קצת שלימות, אבל באמת הוא בסדר, אבל היות שרואים מלמעלה, שהוא רוצה להתקרב לה', מתחילים לתת לו כל פעם את החסרון שיש בו, שהוא מרוחק מה' מכל וכל.
וזה לא כמו שהוא חשב מקודם, שחסר לו קצת שלימות, אלא מלמעלה מגלים לו איך שהוא מרוחק מה' בהפכיות הצורה, עד שהאדם מרגיש עצמו לרשע בפני ה', ואין בידו לעשות משהו לצורך לעשות נחת רוח ליוצרו.
ואז הוא בא לדרגת רשע, ואז הוא רואה, שאין לו שום חיות דקדושה, אלא הוא ממש מת. ואז יש לו חסרון שלם, הנקרא כלי שלם. ואז יש מקום, שה' יתן לו אור שלם, היינו עזרה שלמה, שהוא הרצון להשפיע. וזה נקרא, שהוא נעשה אז "חוזר בתשובה".
אולם יש לדעת, שבסדר עבודה יש להבחין, שיש לפנינו בחינת אמונה, שהוא בחינה למעלה מהדעת, הנקרא חוק, ויש בחינת תורה, הנקרא משפט. ואמר אאמו"ר זצ"ל, ש"חוק נקרא אמונה למעלה מהדעת, ומשפט נקרא בחינת תורה", ששם דוקא בתוך הדעת. ואמר, כי מאן דלא ידע צוויא דמארי, איך יעביד ליה (מי שלא יודע הציווי של האדון, איך הוא יכול לעבוד אותו). לכן האדם צריך להשתדל להבין דברי תורה, הנקרא בחינת משפט.
ובזה יש לפרש מה שכתוב (בראשית חמישי) "ויקח לו למך שתי נשים, שם האחת עדה, ושם השנית צילה". ויש להבין, מה זה בא ללמדנו, בעבודה, כמה נשים היה לו. וגם לדעת את שמותיהם. והענין הוא, כי "למך", הוא אותיות "מלך", שזה מרמז לנו, שהאדם צריך לעשות צירופים טובים, שהכוונה היא, שיזכה להרגיש שיש מלך העולם, ויש להאדם זכיה גדולה, אם הוא משמש למלך העולם.
וענין נשים היא בחינת עוזרת, כמו שכתוב "לא טוב היות אדם לבדו, אעשה לו עזר כנגדו", שהאשה הכוונה העוזרת. זאת אומרת, מבחינת מה שהיא עוזרת לו, היא נקראת אשה, היינו, שמשלמת לו את העבודה, על ידי זה שהוא משמש עם בחינתה. לכן נבחן, שהיא עוזרת לו להשיג את שלמותו.
ויש לדעת, ששלמות העבודה היא בב' בחינות:
א. בחינת מצוה,
ב. בחינת תורה.
וידוע, שמצוה נקראת בחינת אמונה למעלה מהדעת. ודעת נקרא בחינת שמש, כמו שכתוב "אם ברור לך הדבר כיום". נמצא, שלמעלה מהדעת נקרא ההיפך מהשמש. וזה נקרא בחינת צל. ובזה יש לפרש, שאם האדם רוצה להרגיש שיש מלך, הוא צריך לקחת בחינת צל, היינו אמונה למעלה מהדעת, שזה פירוש, "ושם האחת הוא צילה". היינו, שהוא מקבל עזרה לזכות לשמש את המלך על ידי האמונה. אולם זה עוד לא נבחן לבחינת שלימות. כי הצל על השמש, היינו הלמעלה מהדעת, מה שצריך להיות על האמונה, זה עוד לא נבחן לשלימות עבודה.
וצריכים גם כן לבחינת תורה, שזה נקרא בחינת משפט. וידיעה, כי מה שלא מבינים, לא נכנס בגדר של תורה, אלא בגדר של אמונה. מה שאין כן תורה נקראת בחינת עדות. כידוע, שאין עדות מפי השמיעה, אלא מבחינת הראיה. כי ראיה נקראת ידיעה.
וזה שכתוב, "ושם האחת עדה", היא מלשון עדות, שהאדם צריך לקבל עזרה מבחינת עוזרת, הנקראת אשה, שהיא עוזרת לו מבחינת תורה, שהוא בחינת אור ולא צל. ודוקא שיש לו בחינת תורה ומצוה, אז הוא נקרא אדם השלם.
עדה = עד ה' על ה' זהו תורה הנקרא עדות.
צלה = צל ה' הוא צל על ה' היינו אמונה.
--------------
מהו, שתולדות הצדיקים הם מעשים טובים, בעבודה
תש"ן - מאמר ד'
1989/90 - מאמר 4
הנה על פסוק "אלה תולדות נח, נח איש צדיק", אמרו חז"ל, "ללמדך, שעיקר תולדותיהם של צדיקים, מעשים טובים". ויש להבין זה, הלא חז"ל אמרו (נדרים ס"ד) "מי שאין לו בנים חשוב כמת", דכתיב "הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי". אם כן יוצא, שצדיקים, שיש להם מעשים טובים, מכל מקום הם נחשבים כמתים. היתכן לומר כך על צדיקים.
הנה אב ובן בבחינת עבודה, נקראים סיבה ומסובב. היינו, מה שהוא בכח נקרא אב, ומה שמתגלה אח"כ בפועל נקרא בן. ומה שהוא בכח, הוא כמו טיפה במוח האב. ומה שיוצא אח"כ בפועל, נקרא לידה, ובן היוצא מהכח אל הפועל.
לכן, כשיש לאדם איזו מחשבה, שהוא רוצה לעשות איזה מעשה, הוא מוכרח מקודם לחשוב, מה שהוא רוצה לעשות, שיהיה לו הנאה מהמעשה, כי מדרך העולם הוא, שהאדם אוהב את המנוחה, כידוע. שהטעם הוא, מטעם שהשורש שלנו הוא במצב המנוחה המוחלטת, לכן גם הנבראים רוצים במנוחה, ולא עושים שום תנועה, רק בתנאי שיביאו להם יותר הנאה, מכפי שיש להם מהמצב של המנוחה.
לכן, צדיקים, היינו אנשים שרוצים להיות במדרגת צדיק, הגם שעדיין לא הגיעו לדרגת צדיקים, כבר מכונים בשם צדיקים, על דרך שפירש אאמו"ר זצ"ל, על מה שכתוב "יהיב חכמתא לחכימין, הקושיא הוא, יהיב חכמתא לטיפשין היה צריך לומר. ולמה כתוב, לחכמין. אלא מי שמבקש חכמה, כבר נקרא חכם. מה שאם כן טיפש לא רוצה חכמה, כמו שכתוב "לא יחפץ הכסיל בתבונה".
נמצא, מי שרוצה להיות צדיק, הוא מסדר לעצמו במחשבתו, מה עליו לעשות, היינו למה הוא צריך להשתוקק. אמרו חז"ל, "למעשים טובים". כלומר, שהוא חושב במחשבתו, איך הוא יכול להגיע למצב, שיהיה בידו לעשות מעשים טובים. כלומר, כשיהיו בידו מעשים טובים, אז הוא ידע בעצמו, שהוא צדיק. וזהו כמו שאמרו חז"ל (ברכות ס"א) "ואמר רבא, ידע איניש בנפשיה, אי צדיק הוא או רשע הוא. לכן האדם מסדר לעצמו במחשבתו, הנקראת רק בכח, מה עליו לעשות, בכדי שיגיע למצב, שכל מעשה שהוא עושה, שיהיה מעשה טוב".
אולם צריכים לדעת, מהו מעשה טוב, שע"י זה הוא ידע, שהוא צדיק. יש לפרש, שענין מעשים טובים, מתפרש הן בתורה, והן בתפלה, והן בעשיית מעשה המצות. שענין מעשה טוב, יש לפרש, שהאדם ירגיש עצמו בטוב, בעת עשיית המעשים. לדוגמא, בעת שהאדם רוצה לעמוד ולהתפלל לפני ה', אז האדם רוצה להרגיש כמו שהוא עומד בפני המלך, שאז האדם, כל לבו ומחשבתו נתונים במלך, כלומר, מחמת גדלות וחשיבות המלך, אין אז שום אפשרות, שיסיח דעתו מהמלך.
ונמצא כאן ב' דברים:
א) שאין מקום שתכנס מחשבה אחרת, מה שאינו נוגע להמלך. ואז הזמן, כאילו אין בעולם אלא, הוא והמלך. וזהו מחמת אימת גדלות המלך,
ב) הוא מרגיש אז, שהוא נמצא במצב של הרגשה טובה, היות שיש לו זכיה לדבר עם המלך.
וכמו כן, בשעה שהולך לקיים איזו מצוה, הוא חושב במחשבתו, שהמצוה שהוא יעשה, תהיה מצוה טובה. היינו כנ"ל, שירגיש בעת עשיית המצוה, שהוא הולך עכשיו לעשות נחת רוח להמלך. לכן האדם צריך להרגיש בעת עשיית המצוה, שיש לו הזכיה להנות להמלך, כלומר, שהמלך נהנה עכשיו ממנו, מזה שמקיים מצות המלך. וזה נקרא מעשה טוב.
וכשהוא מרגיש כך, ואין לו בעת עשיית המצות שום מחשבה אחרת, היות שהוא עוסק במצות המלך, לכן כל מחשבתו היא, שחושב אם באמת המלך יהנה מהמעשה שהוא עושה עכשיו. וזה נקרא אצלו "מעשים טובים". וכמו כן בעת שלומד תורה, הוא עושה הכנה ללימוד התורה, היינו שחושב מקודם, איזה תורה הוא הולך ללמוד. כלומר, האם דעתו הוא להנות מהחכמה שיש בהתורה, או שיהיה לו כח לעורר בעצמו, שזה הוא תורה של הקב"ה, שכל התורה הוא בבחינת שמותיו של הקב"ה, ועוד אין לו זכיה להבין ולראות את הקשר, שיש להתורה עם הקב"ה, אלא לכל הפחות הוא רוצה להאמין, כמו שאמרו חז"ל, "אורייתא וישראל וקוב"ה חד הוא". וזה נקרא אצלו "מעשים טובים".
נמצא, שמי שרוצה להיות צדיק, בעת שהוא עושה הכנה, ועושה במחשבתו חשבון נפש, שרוצה לעשות מעשים שיהיו טובים, הוא נקרא צדיק. היינו, שרוצה להוליד, היינו שע"י ההכנה שיש לו במחשבתו, זה נקרא, אב המוליד בנים, שהם מעשים טובים.
וזה שכתוב, "נח איש צדיק", שזה נקרא, "אלה תולדות נח", היינו המעשים טובים שהם התולדות של הצדיקים. וזה שכתוב, "נח איש צדיק היה". הפירוש, שהוא זכה למעשים טובים. היינו, שבזמן העשיה, היה מרגיש, שבאמת המעשים שלו הם טובים, שהיה מרגיש נייחא דרוחא בעת עשיית המעשים שלו, והרגיש את הטוב שיש בהם, מטעם, היות שהמעשים הם בסדר, לכן זכה להטוב ועונג המלובש במעשי המצות.
ובהאמור נבין מה שאמרו חז"ל, "מי שאין לו בנים חשוב כמת". ששאלנו, שמכאן, מנח משמע, שרק מי שיש לו מעשים טובים הוא חשוב צדיק. והלא כתוב, "מי שאין לו בנים חשוב כמת". משמע, שאפילו צדיקים, אם אין להם בנים, נחשבים כמתים. ובהנ"ל, שבנים נקראים מעשים טובים, יהיה הפירוש, "מי שאין לו בנים חשוב כמת", היינו, שאין לו מעשים טובים חשוב כמת, מטעם שרשעים בחייהם נקראים מתים, משום שנפרדים מחיי החיים.
אמנם מהו הצורך להאדם, שיעשה מעשים טובים. כלומר, מהו הגורם שיהיה לו הרצון, שירצה להיות צדיק. ומדוע מוטל על האדם לעזוב את כל הצרכים, מה שהוא מורגל לעבוד לטובת הגוף. היינו, הלא הוא רגיל להנות מאכילה, ושתיה, וממלבושי כבוד וכדומה. והגם שהוא שומע מפי ספרים וסופרים, שיש ענין של נשמה, שהאדם צריך לרכוש את עניני הנשמה, לאחר שכבר זכה לבחינת גוף, האדם מתחיל לשאול, מה זה נשמה, שהוא צריך לתת יגיעה, בכדי להשיג את הנשמה. אז הגוף שואל, מה אני ארויח מזה, שיהיה לי בחינת נשמה. ועוד יותר מזה, הוא שואל, היינו מהי נשמה, שאני צריך לזכות ולהשיג אותה.
ועל זה באה התשובה, שאומרים לאדם, "אין נשמה בלי גוף". לכן נתנו להאדם גוף, שהוא דוגמת מכונה, שעם המכונה הוא יכול לנסוע ולהגיע לכל המקומות, שהוא רוצה. ובגלל זה צריכים לשמור על המכונה, שיתנו לה כל הצטרכות, שהיא צריכה. לדוגמא, שמן, ומים, וחומרי דלק. שרק אחר שנותנים להמכונה כל הצטרכותה, אז היא תעשה את המוטל עליה, להביא את האדם למקומות שהאדם צריך ללכת. ובודאי, שאין האדם לוקח מכונה ונותן לה כל מה שדרוש לה, ואח"כ יעזוב אותה ולא יסע עמה.
כמו כן האדם צריך לתת מחשבה על הגוף, שהגוף דומה למכונה, שמתפקידה להוליך את האדם לאן שהוא צריך. ובזמן שהאדם יבין, שהגוף הוא מכשיר, שעל ידו הוא יזכה להשיג בחינת נשמה, ובגלל זה האדם נברא עם גוף. וזהו כמו שמובא בספר "פרי חכם" (חלק ב' דף ס"ה) וזה לשונו, "ובזה תבין, הנשמה, טרם ביאתה בגוף, היתה בחינת נקודה קטנה, הגם שהיא דבוקה בשורש, כענף באילן. ונקודה זו נקראת שורש הנשמה ועולמה. ואם לא באה לעולם הזה בגוף, לא היה לה אלא עולם שלה, כלומר שעור חלקה בשורש. אמנם מה שזוכה יותר ללכת בכל דרכי ה' יתברך, שהוא סוד תרי"ג אורחין דאורייתא, השבים להיות שמותיו של הקב"ה ממש, אז מתגדלת קומתה בשעור השמות האלו שהשיגה, אלא היא מחויבת להגדיל קומתה "תר"ך" פעמים, כמו שהיתה מלפנים בשורש.
ובהאמור יוצא, שאם נאמין באמונת חכמים, אז יש מקום לחשוב, בשביל מה נולדנו בעוה"ז עם גוף, הכולל בתוכו הרבה תאוות שפלות. ואיך יכולים לומר, שהגוף הזה עם כל שפלותו נולד לענין גבוה מאוד. היינו, מה שהנשמה לא היה ביכולתה להשיג, מטרם שירדה בגוף השפל, יהיה בידו להשיג פי "תר"ך" פעמים, ממה שהיה לו מטרם ביאת התלבשות הנשמה בגוף.
לענין זה צריכים לעבוד בענין אמונה להאמין באמונת חכמים, שכך הוא. אולם לאו דוקא על זה צריכים אמונת חכמים, אלא על כל צעד ושעל מוכרחים להאמין, שכך הוא הדרך ללכת בעוה"ז עם הגוף שלנו, כפי שהם סדרו לנו. אחרת אנו נתקלים בדרך שאנו הולכים בדרך ה'.
אלא בענין אמונה, גם כן אנו צריכים למדריכים אמיתיים, היינו, שהם מסדרים לנו איך ובאיזה אופן ללכת בדרך ה'. כי יש הרבה פעמים, שהאדם נותן כל כוחו בדבר שאינו עיקר בעבודה. ובגלל זה לא נשאר לו זמן ומרץ לתת את היגיעה במקום הנכון, היינו במקום שהוא ענין עיקר, הנחוץ לו בכדי שיוכל להשתלם במעלות הקודש.
והיות שמפי ספרים לבד אי אפשר ללמוד, מסיבת שאין אדם דומה לחבירו, לכל אחד יש נטיות אחרות. וכמו שאומר האר"י הקדוש, "שאין אדם דומה לחבירו, ואין יום דומה לחברתה, ותתקן החלבנה מה שלא תתקן הלבונה". לכן כל אדם צריך סדר מדויק בשבילו, ואין סדר עבודה של אחד מתאים להשני. לכן כל אחד ואחד צריך ללכת בסדר המתאים לו דוקא.
וזהו כמו שמובא בהקדמה לספר פנים מסבירות (אות ג') וזה לשונו, "כי ד' מפלגות אנו מבחינים במין המדבר. ולמען זה הטביע ה' יתברך בכללות המון עם ג' הנטיות, שנקראים קנאה, תאוה וכבוד, שמחמתם מתפתח ההמון, דרגה אחר דרגה, להוציא מקרבו פני אדם שלם.
הנה, דומם, צמח, חי, מדבר, יש לפרש זה כנ"ל על ד' מפלגות, שכל אחד אינו מבין את השני. כלומר, שכל אחד ואחד מבין איך שהאדם צריך להתנהג בעוה"ז, ואין אף אחד יכול להבין את השני.
לדוגמא, בחינת דומם היא בחינה א', שמין זה, אינו מבין אלא בחינת התאוה. ואנו רואים לפעמים, ב' שכנים שגרים זה על יד זה, יש לפעמים שאשתו של בעל דרגה ב', שהוא בחינת צומח, ששייך לבחינת כבוד ושליטה, נכנסת לאשתו של בעל דומם, והיא רואה איך שהשכן יושב עם המשפחה שלו על יד השולחן, ואוכל עם המשפחה, והוא מספר למשפחה, איך עבר אצלו סדר היום בעבודה, ואיך שהוא נח עכשיו, ונהנה מזה שיושב עם המשפחה ביחד, ואוכל.
וכשאשתו של בחינת הצומח חוזרת לביתה, היא מחכה לבעלה שיבוא מהחנות, לאכול סעודת הערב עם המשפחה. אבל כשהבעל בא, אומר, אין לי זמן לאכול עכשיו עמכם, היות שאני מוזמן לאיזו אסיפה לטובת הכלל. ואשתו שואלת, מדוע השכן שלך בא מהחנות, ויושב, ואוכל עם המשפחה, ולא רץ לשום מקום, אלא הוא יושב בנחת, ושמח עם המשפחה. ואתה, אין לך שום חשבון עם המשפחה שלך, אלא כל הראש שלך נתון לאנשים אחרים. אני לא יודעת אפילו, שאתה מכיר אותם, ואתה נותן את הזמן שמגיע לנו, למשפחה שלנו, ואתה מחשיב אחרים יותר מאתנו.
אז הוא השיב לה, להשכן אין לו שום הרגש הזולת, אלא כמו שתרנגולת הולכת עם הילדים שלה, ומטיילת עמהם, ודואגת רק להילדים שלה, כמו כן השכן שלנו, אין לו שכל יותר מתרנגולת. ואת רוצה שאני גם כן אהיה כמוהו. הכי מתאים לך, שיהיה לך בעל כמו תרנגולת.
והאשה הזאת חוזרת להשכן, ושואלת אותו, מדוע אתה אוכל עם המשפחה שלך אחר העבודה, ואתה מתנהג כמו תרנגולת, ואין אתה נוהג כמו בעלי. הוא עונה לה, אין אני משוגע כמו בעלך, לתת הזמן היקר, שאני צריך לנוח ולשמוח עם המשפחה שלי, אני אתן את הזמן הזה לאנשים. ובטח ששניהם צודקים, ואין אף אחד מבין את השני.
וכמו כן ממצב הב' למצב הג'. ניקח לדוגמא, ב' שכנים. אשה אחת נכנסה לשניה, ורואה שהבן של השכנה קם בבוקר בשעה שמונה והולך לעבודה. ובערב הוא בא גם כן מתנהג בסדר כמו כל אנשים. ואחר כך הוא הולך לאסיפות, לעשות שם משהו לטובת הכלל. ואח"כ הוא חוזר והולך לישון, כרגיל, כמו כל אנשים.
והאשה, כשהיא חוזרת לביתה, היא שואלת הבן שלה, מדוע אני רואה הרבה פעמים, שאני מסדרת לך ארוחת ערב, וכשאני קמה בבוקר, אני רואה, שהחשמל עדיין דולק וארוחת הערב עדיין עומדת לפניך, ולא נגעת בה. ואתה יושב על יד הספרים שלך. ומדוע הבן של השכנה שלי נוהג כמו בן אדם.
והבן השיב לה, אני אוהב חכמה, לכן אני מבין, שכדאי לוותר על הכל ולקנות חכמה. מה שאם כן הבן של השכן, אין לו שייכות לחכמה, אלא הוא כמו בהמה, ועוסק לצורכי הכלל, היינו באיזה אופן שיהיה נחת רוח לבהמות כמוהו. זאת אומרת, בלי חכמה, אני מבין שאני דומה לבהמה. מה שאין כן הבן של השכנה, שהוא שייך לבחינת בהמה, איך הוא יכול להבין, שאדם בלי חכמה הוא נקרא בהמה.
וכשהאשה הזו מספר להשכנה, שהבן שלה אומר על בן שלה שהוא בהמה, הבן הזה אומר לאמו, איננו משוגע להכניס את ראשי לתוך חכמות, מי ומה, יתן לי זה, אף בן אדם לא ירצה לדבר עמי, שכולם יגידו, אין לי שום מושג בעניני עולם הזה. מה שאם כן כשאני עוסק בצרכי צבור, והולך לאסיפות, שמתאספים אנשים פקחים, לעשות משהו לטובת הכלל, יהיו הרבה אנשים שיתנו לי כבוד, היות שאני לא דואג לצרכי עצמי אלא לטובת הכלל. מה שאין כן הבן של השכנה, הוא דואג רק לצורכי עצמו, לכן הוא שוכב על הספרים. נמצא, שכל אחד אומר שהדרך שהוא הולך זהו דרך של אמת, ואין אחד מבין את חבירו.
ומכל שכן לבחינת מדבר, אין אלה שהם מבחינת חי, לא יכולים להבין את בחינת מדבר. היינו, אלו שעוסקים בעבודת ה', הם נראים בעיני החכמים, שעוסקים כל ימי חייהם בספרים, ואומרים, עיקר הוא השכל, שרק הדעת הוא הקובע, ואלו שעוסקים בעבודת ה', אומרים, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. הם צוחקים מהם, ואומרים, בלי דעת אנחנו דומים לבהמות. ואיך הם אומרים, שצריכים ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שאין אחד מבין את השני. וזה נקרא דור הפלגה, שאין אחד מבין שפת רעהו.
ולפי זה איך האדם יכול לצאת מהנטיות, שהוא רגיל בהם מצד הלידה, הלא מצד השכל אי אפשר להבין, איך יש מציאות, שהאדם יחשוב אחרת, מכפי הנטיות שלו, כנ"ל. ושם, (בהקדמה אות ג') אומר, "שבגלל זה ניתן לנו תיקונים, שע"י האדם מוכרח לעבוד ולתת יגיעה, אחרת היו כל הנבראים במצב המנוחה, מטעם ששורש הנבראים שהוא הבורא, הוא במצב המנוחה המוחלטת, וכל ענף רוצה להדמות לשורשו".
והתיקונים האלו נקראים "הקנאה, והתאוה, והכבוד, הם מוצאים את האדם מן העולם" (אבות פרק ד' כ"ח). ואומר שם, שע"י הקנאה והכבוד יש אפשרות לשנות את נטיות התאוה, לבוא לדרגת צומח, שהוא מתחיל לעבוד לטובת הזולת מטעם שלא לשמה. וכמו כן ע"י הקנאה, הוא יכול לעבור לדרגת חכמה, כמו שאמרו חז"ל, "קנאת סופרים תרבה חכמה". וכמו כן יכולים לעבור מבחינת חי לבחינת מדבר, גם כן ע"י שלא לשמה.
אולם מה מועיל השלא לשמה, אם אין לו הנטיות אמיתיות למדרגה שהוא עובר. ועל זה אמרו חז"ל, אצל בחינת תורה, "שהמאור שבתורה מחזירו למוטב". נמצא, שע"י שלא לשמה באים לשמה. לכן אמרו, "לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה באים לשמה".
אולם יש לדעת, שאלו ד' המפלגות, שהם דומם, צומח חי, מדבר, נוהגים באדם אחד, שהאדם בעצמו עובר ממצב למצב, כמו שכותב שם וזה לשונו "אמנם הנשארים בלי שום סגולה, הוא מפני שאין להם רצון חזק, ועל כן כל ג' הנטיות הנזכרים, משמשים להם יחד בערבוביא, לפעמים מתאווים ולפעמים מתקנאים, ולפעמים חושקים כבוד, ורצונם נשבר לרסיסים, ודומים לקטנים, שכל מה שרואים חושקים, ולא יעלה מהשגה של כלום. ולפיכך יהיה ערכם כמו קש וסובין, הנשארים אחרי הקמח".
ובהאמור נבין איך שיש להאדם ג' מצבים בזמן העבודה:
א) נקרא מצב הקבוע,
ב) מצב העליה,
ג) מצב הירידה.
כלומר, שבזמן שהאדם רוצה לצאת ממצב הקביעות שלו, כידוע שיש סדר הקביעות, שהאדם מקיים תו"מ מבחינת הכלל. זאת אומרת, שנזהרים לקיים תו"מ מבחינת המעשה, כלומר שעל הכוונה דלשם שמים אין הם נותנים תשומת לב. וזה נקרא שלא לשמה. אז הוא יכול להיות במצב הזה, בדרך כלל, בקביעות, מטעם שהוא רואה, שהוא מתקדם בכל יום ויום בתו"מ. וזהו מטעם, שהוא מסתכל רק על המעשה, אם היא בסדר או לא, פחות או יותר הוא נזהר לקיים. לכן כל יום ויום הוא רוכש תו"מ. ויש כלל, בדבר שהאדם מצליח, הוא נהנה ויכול להמשיך. לכן המצב הזה נקרא, מצב הקביעות.
מה שאם כן מצב הב', שהוא זמן העליה, פירוש, האדם שמע מפי סופרים וספרים, שיש ענין של טעמי תורה ומצות, שהאדם צריך להגיע לידי השגה זו ע"י קיום תו"מ, שיש לעבוד על ענין דביקות בה', שהאדם צריך לבוא לידי השגת אלקות, שזהו העיקר, שרוצים מתו"מ. והספרים אומרים, שסוף כל סוף כל אדם יזכה לדרגה זו. האדם הזה מתחיל לעלות במעלת הקודש, ומתחיל להרגיש שהוא נמצא עכשיו בעולם אחר, כאילו במצב, שהיה לגבי המצב שהוא נמצא עכשיו, הוא הבדל בין יום ללילה. אולם, לא רגיל בדרך הזה, הוא בא לידי ירידה.
ובזמן שנתרבו אצלו העליות וירידות, הוא בא לפעמים לידי יאוש, ואומר, הדרך הזה הוא לא בשבילי, ולחזור ולהכנס למצב הקבוע שהיה לו, כבר לא יכול. והאמת הוא, שהאדם צריך ללמוד מכל ג' מצבים. וזהו כמו שאמרו חז"ל "הרבה למדתי מרבותי, ויותר מחבירי, ומתלמידי יותר מכולם", שפירוש, רבותי נקרא מצב העליה, ותלמידי מצב הירידה, וחברי מצב הקביעות.
כלומר, שהאדם צריך להשתמש ממצב הירידה. היינו, בזמן העליה הוא צריך לעשות חשבון, איזה מחשבות ורצונות היו לו אז. כלומר, שעיקר הלימוד הוא בזמן עליה, היינו זמן הגדלות, שנקרא רב - ותי, שרק בזמן עליה, יש להאדם שכל לחשוב.
ואז, כשהוא מתחיל ללמוד ממצב הירידה, זה נקרא "שלומד מתלמידי", שהוא בחינה למטה מהרגילות, שהיה לו מצד הקביעות שלו. והמצב הזה, כשהאדם לומד ממנו, אז הוא לומד הרבה, היות שעתה הוא יכול לתת שבח והודאה לה', שהוציאו מבחינת המצב, שהיה מונח בזבל ואשפה, כמו שאר בעלי החי, שכל המזון שלהם הוא הפסולת, שזורקים בני אדם לזבל, ובאו בעלי חי, היינו החתולים וכדומה, ומפרנסים עצמן מזה הפסולת. ועתה, בזמן עליה, הוא יכול לתת שבח והודאה לבורא על זה.
ואאמו"ר זצ"ל אמר, לפי השבח והודאה שנותנים לה', בשיעור זה הוא עולה בדרגה, ולא חשוב מה שיש לו, אלא חשוב לפי מה שהוא מתפעל מההתקרבות ה'. ובשיעור התודה רבה, שהאדם נותן, בשיעור הזה האדם עולה במעלה. וכמו כן יש לו ללמוד ממצב חבירו, היינו גם כן בזמן עליה יקח לעצמו מחשבה, לעיין באיזו הבנה היתה בנויה אז העבודה שלו.
נמצא, בזמן העליה, אם האדם לומד ממצבו הנוכחי, שהוא זמן העליה, זה נקרא שעוד לא למד הרבה. אבל בזמן שלומד מבחינת חבירו, הוא לומד יותר מבחינת העליה. והרבה למדתי מתלמידי, הוא מזמן הירידה. וזה נקרא, מתלמידי יותר מכולם, כנ"ל.
אבל לא לשכוח, שכל הלימוד הוא דוקא בזמן העליה. נמצא, אם בזמן העליה הוא לא לומד מהמצבים הנ"ל, נקרא שלא למד הרבה. לכן בזמן הירידה אין להאדם להחליט שום דבר, אלא רק להתפלל לה', שיוציאו אותו מהשפלות. ולהאמין שה' הוא שומע תפלה.