לך לך מארצך
תשמ"ה - מאמר ה'
1984/85 - מאמר 5
"לך לך מארצך, וממולדתך, ומבית אביך, אל הארץ אשר אראך".
הנה מקשה על זה, שזה הוא לא לפי הסדר של המציאות, משום מקודם האדם יוצא מבית אביו, ואח"כ ממולדתו, ואח"כ מארצו. כך שואלים המפורשים.
הנה על דרך העבודה יש לפרש, ש"ארצך" הוא מלשון רצון, כמו שדרשו חז"ל על "תדשא הארץ דשא", סמכה (שמחה) לעשות רצון בוראה. לפי זה יהיה הפירוש "לך לך מארצך", היינו מהרצון שלך, שהוא הרצון שהאדם נברא עמו, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג, שהוא בחינת אהבת עצמית. לכן נאמר לו, שיצא מאהבה עצמית.
"וממולדתך", יש לפרש, שענין אב ותולדה הוא בחינת סיבה ומסובב, גורם ונמשך. כי התולדה באה מטיפה שבמוח האב. וע"י זה יוצאת אח"כ תולדה, כמו שדברנו במאמרים הקודמים. זאת אומרת, היגיעה, שהאדם הולך לעבוד, היא מטעם, שהוא בכדי לקבל שכר. נמצא, שהיגיעה מולידה לו שכר. ולולי השכר לא היה נותן שום יגיעה. נמצא לפי זה, מה שהאדם מקיים תורה ומצות, הוא בכדי שיוולד לו בן, הנקרא שכר.
ובענין השכר, כבר דברנו מזה, שיש ב' מיני שכר:
א' הנקרא שכר עוה"ז,
ב' הנקרא שכר בעוה"ב.
כמובא בהזהר (הקדמת הזהר ובהסולם דף קפ"ד אות ק"צ), "וב' אלו, אומר הזה"ק, שזה לא נקרא עיקר". ומפורש שם בהסולם, משום שהם נבנו על יסוד של אהבה עצמית, המכונה רצון לקבל בעמ"נ לקבל.
אי לזאת יוצא, אם האדם מתייגע בתורה ומצות על מנת לקבל שכר עבור הרצון לקבל שלו, נמצא, שהן האב, היינו היגיעה, והן התולדה, שנולדה לו מהיגיעה, הנקראת שכר, הכל היה על בסיס של האהבה עצמית. זאת אומרת, שהטיפה במוח האב, הנקרא היגיעה, היתה תיכף מתחילת עבודתו, היה מחשבתו רק על האהבה עצמית. וממילא הוולד שנולד, היינו השכר שהוא מצפה לקבל, הוא גם כן שכר של אהבה עצמית.
ונאמר לו, "לך לך מארצך", דהיינו מהרצון לקבל שלך. "וממולדתך", היינו תולדות שנולדו. "מבית אביך", היינו השכר שנולד מבית אביך, שהם היגיעה, שמוליד שכר של אהבה עצמית, שמכל אלה הוא יתרחק.
"אל הארץ אשר אראך". והארץ הזה, יהיה פירוש, רצון של השפעה. אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון של השפעה, אשר על ארץ הזו, זאת אומרת, על הרצון דלהשפיע, הוא יזכה אשר הבורא יתגלה אליו.
"אשר אראך", פירוש, שהבורא יראה את עצמו אליו. מה שאם כן על הרצון לקבל נעשה צמצום והסתרה, ששם נעשה חושך ופירוד מחיי החיים, שזה גורם חושך.
אי לזאת, על הרצון שלך איני יכול להתגלות לך, אלא על הרצון דלהשפיע, שנקרא השתוות הצורה, אז נעבר הצמצום וההסתר ומתגלה אליו הבורא.
"ואעשך לגוי גדול". במדרש רבה (פ' ל"ט), "אמר ר' לוי, כשהיה אברהם אבינו עליו השלום הולך בארם נהרים, וראה אותם פוחזין ואוכלין ושותין, אמר, הלואי לא יהיה לי חלק בארץ הזאת. כיון שהגיע לסולמא של צור, וראה אותם עוסקים בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, אמר, הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת. ואמר לו הקב"ה, לזרעך נתתי את הארץ הזאת".
ולהבין את דבריו על דרך העבודה, יש לפרש כנ"ל, שפירושו של "ארץ" הוא רצון. "בארם", אותיות אברם. כשאברהם הלך בנהרים, נהרים הוא מלשון נהור, אז ראה, יש אנשים שכל רצונם הוא בהאורות. וזה נקרא "אוכלין ושותין", שהכוונה על השכר. לכן אמר, "שלא יהיה לי חלק בארץ הזאת". שפירושו, שלא יהיה לי חלק ברצון הזה, היינו שכל הכוונה יהיה על השכר, שענין עבודה לא מחשיבין, רק מחשיבים את השכר. לכן אמר, "לא יהיה לי חלק ברצון הזה".
כיון שהגיע לסולמא של צור, צור מלשון צר, שהיו מרגישים בחינת צרות בעבודה, וראה שהם נמצאים בסולמא, שהוא בחינת "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה", וראה עוסקין בניכוש בשעת הניכוש, ועודרין בשעת העידור, שכל מחשבותיהם על ענין עבודת האדם, שעיקר כוונותיהם הם נותנים, שהעבודה שלהם תהיה בסדר. זאת אומרת, שהכלים, ששם צריך להגיע השפע, זה יהיה בסדר. ועל הפירות, שהוא השכר, על זה אין שמים לב. אלא הם מסתכלים על סדר עבודה, שזהו שאומר, "שעוסקים בניכוש בזמן הניכוש, ומעדרין בשעת העידור".
אז אמר, "הלואי יהיה לי חלק בארץ הזאת", היינו בהרצון הזה, שעיקר הוא לכוון שהעבודה תהיה בסדר. ועל השכר, שהם הפירות, זה לא עסק שלהם. ועל זה אמרו, "הנסתרות לה' אלקינו", דהיינו השכר זה הוא עסקו של הבורא, שאין לנו להסתכל על השכר, אלא בכל מצב ומצב שהוא נמצא, הוא שבע רצון, בזה שהוא זכה לנגוע קצת באיזו נגיעה כל שהיא בעבודה. וזה לו לזכיה גדולה. ורק הנגלות לנו, שהוא בחינת מעשה.
ובזה יש לפרש, "ואעשך לגוי גדול", שענין גדלות הוא דוקא בחינת המעשה. כנ"ל, שהגדלות לא נקראת אצל בעלי עבודה, אלא מעשים של למעלה מהדעת. ורק בזה הם מרגישים את חשיבותם. אבל על האורות שמקבלים ע"י עבודתם, את זה לא לוקחים בחשבון, מטעם שאורות שייך לבחינת "הנסתרות לה' אלוקינו", שזה הוא מעשי ידיו של הקב"ה, מה שהוא רוצה הוא עושה.
והם לא בקשו ממנו, שיתן להם, כי זה לא מטרתם. כי רק מטרה אחת יש להם, שהיא לעשות נחת רוח להבורא בלי שום תמורה, כי כל השכר הוא רק בזה, שיש להם זכיה לשמש את המלך. ולא חשוב להם באיזה שרות הם משמשים את המלך, אם הוא תפקיד חשוב או תפקיד בלתי חשוב. כי הם חושבים רק ממה שהם יכולים להנות להמלך.
זאת אומרת, למשל, שעל תפקידים בלתי חשובים אין הרבה קופצים, שירצה מישהו לקבל על עצמו, הם תיכף קופצים על זה, מטעם, שכאן יהיה להם מקום, שיכלו להנות את המלך, מטעם שאין הרבה קופצים עליה.
והנמשל הוא, היות על עבודה שלמעלה מהדעת אין הרבה אנשים, שירצו ללכת בכיוון זה, שכולם חושבים, שזה נקרא, עבודה שפלה, ועבודה כזו נחשבת להם ל"בחינת גלות", אז אלו אנשים שרוצים להסתכל בזה, שיכולים להנות למלך, דוקא לקבל את התפקיד הזה. ועבודתם זו נקראת "לאקמא שכינתא מעפרא". וכמו כן נקראת עבודה זו "שכינתא בגלותא". ורק עבודה זו הם רוצים. מה שאם כן לעבוד על מנת לקבל אורות ושפע מלמעלה, על זה יש הרבה קופצים.
ובזה יש לפרש מה שאמרו חז"ל (שבת קכ"ז), "אמר רב יהודה אמר רב, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה, דכתיב, ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וגו'". ופירש רש"י, "אל נא תעבור, והניחו, והלך לקבל האורחים". שענין זה יכולין לומר, שלמד ממה שאמר לו הקב"ה, "ואעשך לגוי גדול", היינו, שעיקר הוא המעשה ולא האורות. זאת אומרת, שעיקר עבודתם הוא באהבת הזולת ואין לו שום חשבון עם עצמו. לכן, הגם שקבלת פני השכינה, בטח שיש להגוף יותר הנאה מהעבודה באהבת הזולת.
לכן כאן, לאחר שהקב"ה אמר לו, "ואעשך לגוי גדול", שעיקר הגדלות יהיה לך בזה, היינו במעשים, לכן היה לו כאן מקום להראות את עצמו. היינו, שהוא בעצמו יהיה בטוח, שאין הוא רוצה להסתכל על רווחים. כי זה הוא ריווח גדול, מי שזוכה לקבלת פני השכינה, ומכל מקום הוא בחר לעצמו בחינת המעשה, היינו שאין הוא מכוון לשום שכר עבור עבודתו, אלא העיקר הוא העבודה. וכאן מצא מקום הבירור, שבטח זה דבר גדול לוותר על שכר ולקבל תמורת שכר עבודה.
ודרך העולם הוא להיפך, שנותנים יגיעה כדי לקבל שכר. והוא עשה להיפך, שנתן את השכר, בכדי שיכול לקבל יגיעה. וענין זה למד מזה שאמר לו הקב"ה "ואעשך לגוי גדול"
כנ"ל, שעיקר הגדלות הוא המעשה.
--------------------------
מהו שע"י תורה זוכה האדם לצדקה ולשלום
תשמ"ו - מאמר ג'
1985/86 - מאמר 3
בזהר (לך לך א', ובהסולם אות א') מבאר ר' אבא, למה זכה אברהם, שיאמר לו הקב"ה, לך לך, יותר מכל בני דורו. ואמר, וזה לשונו, "ר' אבא פתח ואמר, שמעו אלי אבירי לב, הרחוקים מצדקה. שמעו אלי אבירי לב, פירושו, כמה קשים הלבבות של הרשעים, שרואים השבילים והאורחות של התורה, ואינם מסתכלים בהם. ולבבם קשה, שאינם חוזרים בתשובה אל רבונם. ועל כן נקראים אבירי לב הרחוקים מצדקה, פירושו, שמתרחקים מהתורה, ועל כן הם רחוקים מצדקה". רבי חזקיה אמר, "שהמה מתרחקים מהקב"ה. ומשום זה שמתרחקים מהקב"ה, נקראים אבירי לב". ושיעור הכתוב הוא "הרחוקים מצדקה", למה. משום שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה, שהם אבירי לב. ומשום זה הם רחוקים מצדקה. וכיון שהם רחוקים מצדקה, הם רחוקים משלום, שאין להם שלום. שכתוב, "אין שלום, אמר ה' לרשעים". מה הטעם. משום שהם רחוקים מצדקה, על כן אין להם שלום.
ויש להבין, במה שאומר ר' אבא, "הרחוקים מצדקה", פירושו, שמתרחקים מהתורה. ועל כן הם רחוקים מצדקה, שמצד אחד אומר, שצדקה נקראת תורה, ואח"כ אומר, שע"י זה שמתרחקים מהתורה, הם רחוקים מצדקה. אם כן משמע, שהתורה היא סיבה לצדקה. ואין אנו רואים שום קשר בין תורה לצדקה.
הלא אנו רואים אצל אומות העולם, שאין להם תורה, כמו שאמרו חז"ל, "מגיד דבריו ליעקב, ומכל מקום הם נותנים צדקה". וכי בכדי לתת צדקה צריכים להאמין בה' ולקיים התורה ומצות, שרק אז יכולים לתת צדקה. והוא אומר, "כיון שהם רחוקים מהתורה, לכן הם רחוקים מצדקה".
ועוד מדקאמר, כיון שמתרחקים מהתורה, ועל כן הם רחוקים מצדקה. משמע, כאילו שהתורה היא הסיבה שעל ידה יכולים לקיים צדקה. זאת אומרת, עיקר החשיבות שלנו הוא להגיע לצדקה. ואיך יכולים להגיע למדרגה גדולה כזו. הוא על ידי התורה.
אם כן יש להבין, מה היא גדלותה וחשיבותה של צדקה, שמשמע, שתורה היא דרגה יותר נמוכה מצדקה, כי ע"י התורה יכולים להגיע לצדקה. וזה צריכים להבין.
וכן יותר קשה להבין את דברי ר' חזקיה, במה שמוסיף על דברי ר' אבא ואומר, "מהו אבירי לב, שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה. ומשום שאינם רוצים להתקרב אל הקב"ה, משום זה הם רחוקים מצדקה". איך אפשר להבין דבר זה, היינו ע"י התקרבות להקב"ה יזכו למדרגה יותר גדולה, שהיא צדקה.
וכמו כן יש להבין במה שאומר ר' חזקיה, "וכיון שהם רחוקים מצדקה, הם רחוקים משלום". וזה עוד יותר קשה להבין, כי לאחר שביאר לנו את החשיבות של צדקה, זאת אומרת, לדעתו של ר' אבא, צדקה יותר גדולה מתורה, ולדעתו של ר' חזקיה, צדקה יותר גדולה מהתקרבות אל הקב"ה, בא עכשיו ואומר, אם אין להם מדרגת צדקה, אין הם יכולים להגיע למדרגת שלום.
אם כן יש להבין, מהי מדרגת שלום, שמשמע, לאחר כל העבודה הוא יגיע למדרגת שלום. היינו, מדרגה א' היא תורה או התקרבות להקב"ה, ב' צדקה, ג' שלום. ויש לבאר את זה.
אנו מוצאים ענין צדקה נקרא אמונה, כמו שכתוב אצל אברהם "והאמין בה' ויחשבה לו צדקה". ומשום זה, שאמונה נקראת צדקה, כבר אנו יכולים לדעת, את חשיבתה של צדקה אינו כפשטות הלשון, אלא צדקה מרמזת על אמונה.
ומה היא אמונה, שנחשבת לבחינת צדקה. הנה אנו רואים, שמי שנותן צדקה לעני, אינו מצפה שהעני יחזיר וישלם לו איזו תמורה, תחת צדקה שנתן לו. ובפרט צדקה של מתן בסתר, בודאי לא חושב לקבל שום תמורה. אם כןצדקה נקרא, שעושה דבר בלי שום תמורה.
והיות שהאמונה, שצריכים לקבל על עצמנו, צריכה להיות בלי שום תמורה. זאת אומרת, שצריך להאמין בגדלות ה', הנקרא בלשון הזהר "בגין דאיהו רב ושליט", ולא יהיה לו שום מחשבה, שהוא מקבל עליו עול מלכות שמים, שע"י זה הוא יקבל ממנו איזה שכר, אלא כולו בעמ"נ להשפיע. ומשום זה נקרא אמונה בשם צדקה. היינו, כדי לפרש לנו איזו צורה צריכה להיות האמונה שלנו, מה שאנו מקבלים על עצמנו.
אבל אנו צריכים לתשומת לב, איך מגיעים לידי אמונה זו, שהיא בעמ"נ להשפיע. הלא הטבע שלנו הוא רק לקבל ולא להשפיע. אם כן מה האדם יכול לעשות, בכדי להגיע לבחינת השפעה. אז הוא אומר לנו, שהוא דוקא ע"י תורה, כמו שאמרו חז"ל (קדושין ל') "בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין".
וכמו שאומר בהקדמה לתלמוד עשר ספירות (אות י"א) וזה לשונו, "אמנם אנו מוצאים ורואים בדברי חכמי התלמוד, שהקלו לנו את דרכה של תורה יותר מחכמי המשנה. כי אמרו "לעולם יעסוק אדם בתורה מצות, אפילו שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה בא לשמה". והיינו, משום שהמאור שבה מחזירו למוטב. הרי שהמציאו לנו ענין חדש במקום הסיגופים, המובאים במשנה אבות הנ"ל, שהוא המאור שבתורה, שיש בו די כח להחזירו למוטב ולהביאהו לעסק תורה והמצות לשמה".
ובזה נבין את דברי ר' אבא, שאמר "הרחוקים מצדקה, פירושו, שמתרחקים מהתורה ועל כן הם רחוקים מצדקה". ושאלנו. וכי תורה היא הסיבה להגיע לצדקה. ובלי תורה לא יכולים לתת צדקה. אלא הענין כנ"ל, שצדקה הכוונה על בחינת האמונה. ואי אפשר להגיע לבחינת אמונה אמיתית, מטרם שיש לו השתוות הצורה עם הבורא. שפירושו, שכל מעשיו הם רק בעל מנת להשפיע נחת רוח להבורא.
וכמו שאומר בהקדמת ספר הזוהר (דף קל"ח ובהסולם שם) וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי. כי הוא פגם חס ושלום בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל יתברך".
והטעם הוא, כי מטרם שהאדם זכה לכלים דהשפעה, אין הוא מוכשר לקבל את הטוב והעונג ממנו יתברך. נמצא, שמרגיש רע, ומשום זה לא יכול האדם לזכות לאמונה אמיתית, מטרם שתיקן את הרע שלו, המכונה מקבל בעמ"נ לקבל.
נמצא, ע"י תורה, שמחזירו למוטב, היינו שיקבל כלים דהשפעה, אז יזכה לבחינת אמונה, שנקראת צדקה, שהיא בחינת "אמונה בגין דאיהו רב ושליט". ולא שהבסיס של האמונה שלו הוא על מנת לקבל איזו תמורה.
וכמו כן נבין עכשיו מה ששאלנו על דברי ר' חזקיה, במה שמבאר יותר את הפירוש של "אבירי לב". שמפרש, שמתרחקים מהקב"ה, ומשום זה הם רחוקים מצדקה. ושאלנו, היתכן שהתקרבות להקב"ה תהיה סיבה, שתהיה יכולת לעשות צדקה, הלא איזה קשר יש זה לזה. וכך כתוב שם בהסולם וזה לשונו, "ורבי חזקיה אינו חולק על רבי אבא, אלא שמבאר יותר ממנו". ושאלנו, הלא הביאור של ר' חזקיה הוא יותר קשה להבין.
ולפי מה שביארנו לעיל, הוא כנ"ל, שר' חזקיה מבאר יותר מה הוא הפירוש דנקראים "אבירי לב", שמשום זה הם רחוקים מצדקה. כי מה שר' אבא אומר, שהתרחקו מהתורה, הם יחשבו שפשוט שצריכים ללמוד תורה וע"י זה יזכו לצדקה, הנקרא אמונה. הגם שכוונתו של רבי אבא הוא,שע"י התורה הם יבואו להשתוות הצורה, הנקרא כלים דהשפעה. כי מטרם שיש להם כלים דהשפעה, אינם יכולים לבוא לבחינת אמונה אמיתית, כמו שכתוב בהסולם כנ"ל (בהקדמת ספר הזהר דף קל"ח).
לכן מפרש ר' חזקיה יותר. ואומר יותר בפשטות, ש"אבירי לב", נקראים אלו שמתרחקים מהקב"ה. שפירושו הוא, משום שאינם רוצים להתקרב להקב"ה, משום שהם אבירי לב. ומשום זה הם רחוקים מצדקה. והוא כנ"ל, שאי אפשר לזכות לבחינת אמונה, שהיא בחינת צדקה, מטרם שזוכים להתקרב לה', הנקרא השתוות הצורה, שהם כלים דהשפעה.
ומה שר' אבא לא מפרש כמו ר' חזקיה, יכול להיות שר' אבא רוצה לומר לנו שני דברים בבת אחת. דהיינו, הסיבה והעצה. הסיבה שאין להם אמונה, הוא משום שאין להם כלים דהשפעה. והעצה לזה הוא לעסוק בתורה, שע"י מאור התורה יזכו להשתוות הצורה, הנקרא שכל מעשיהם יהיו רק להשפיע. ואז יזכו לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה אמיתית.
ומה שר' חזקיה מוסיף, שע"י צדקה יזכו לשלום. ושאלנו, אם צדקה היא דבר כל כך גדול, שהכוונה היא על האמונה, אם כן מה הוא שלום. שמשמע, כאילו שהשלום הוא עוד דבר יותר חשוב.
ויש לפרש, שענין שלום הוא ענין של גמר עבודה. כי מטרם שהאדם זוכה לכלים דהשפעה, אין לו מקום לאמונה. ולאחר שכבר יש לו כלים דהשפעה, וזכה לבחינת אמונה, אז הוא משיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו. זאת אומרת, שאז הוא מרגיש את הטוב והעונג, שברא הקב"ה להטיב לנבראיו. ואז האדם זוכה לבחינת שלום.
מה שאם כן מטרם שהאדם זכה לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה, על בסיס כלים דהשפעה, אין בו כלים להשיג את הטוב והעונג. משום שחסר להטוב בחינת תיקון, שלא יהיה נהמא דכסופא. שבשביל זה היה התיקון, הנקרא צמצום א'. ורק לאחר שיהיה להנבראים התיקון הזה, המכונה כלים דהשפעה, אז יש מקום, שיכול לשרות אור ה', שהוא להטיב לנבראיו.
מה שאם כן לפני זה הוא בקטטה עם הקב"ה, כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קע"ב אות קע"ה) וזה לשונו, "וכן השלום קטרג שכולו קטטה". כיון שאי אפשר לו לעסוק במצות ע"מ להשפיע, אלא עם עירוב של הנאת עצמו. הנה ע"י זה נמצא תמיד בקטטה עם ה' יתברך. כי נדמה לו שהוא צדיק גמור, ואינו מרגיש כלל בחסרונותיו. דהיינו, שאינו מרגיש, שכל עיסקו בתורה ומצות הוא שלא לשמה. והולך ומתרעם חס ושלום על ה' יתברך, שאין מטיבים עמו כמו שצריכים להטיב עם צדיק גמור.
הרי אנו רואים, שמטרם שזוכה לבחינת צדקה, שהיא בחינת אמונה בה' יתברך על בסיס כלים דהשפעה, שזה מביא את האדם לידי התקרבות לה', אין מציאות שיהיה שלום.
נמצא, שגמר עבודה הוא, להגיע להמטרה, הוא שמגיעים לידי מדרגת שלום. ולהשלום הזה אי אפשר להגיע, מטרם שעוברים את השלבים הקודמים, שהם התקרבות לה', ואח"כ אמונה המכונה צדקה, ואח"כ להמטרה, שנקרא שלום.
------------------
ענין החסד
תשמ"ו - מאמר ד'
1985/86 - מאמר 4
בענין החסד, מובא בזה"ק (לך לך דף קכ"ח, ובהסולם אות שפ"ב) וזה לשונו, "ותנא ולמדנו מה ראה הכתוב, שלא נקרא אברהם עד עתה. אלא כך ביארנו, כי עד עתה לא נמול, ועתה נמול. וכשנמול, נתחבר בה', זו שהיא השכינה, והשכינה שרתה בו. על כן נקרא אז אברהם עם "ה". והיינו שכתוב, אלה תולדות השמים וארץ בהבראם. ולמדנו ב"ה" בראם. ולמדנו באברהם, כלומר שב הבראם אותיות באברהם. ללמדנו, שבשביל אברהם נברא העולם.
ושואל, מה הם אומרים. כלומר, למה חולקים זה על זה בפירוש בהבראם. ומשיב, אלא דא חסד, זה שאומר, שבהבראם רומז לאברהם, היינו חסד, שבשביל חסד נברא העולם. ודא שכינתא. וזהו שאומרב"ה" בראם, היינו השכינה. ואין קושיא מאחד על חבירו, כי הכל יורד ביחד. כלומר, אם החסד בעולם, גם השכינה בעולם. וכן להיפך. ועל כן ב' המשמעויות, חסד ושכינה, ענין אחד הוא. והאי והאי הוי. והעולם נברא בשביל החסד ובשביל השכינה. ויש להבין במה שהוא מפרש, בהבראם, באברהם, שהוא חסד. היינו, שבשביל חסד נברא העולם".
ויש להבין בענין החסד. הלא זה הוא רק ענין ששייך לבין אדם לחברו. וכי כדי שכל אחד יעשה חסד עם חבירו, ברא הקב"ה את העולמות העליונים, ועולם המלאכים, והשרפים. והכל בכדי שראובן יעשה חסד עם שמעון, וכדומה. מה יהיה להקב"ה מזה. היתכן לומר דבר כזה. ולפי זה צריכים להבין מהו חסד, שאמר, שבשביל חסד נברא העולם.
זה ידוע, שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. אם כן יש לשאול, מה הוא שאומרים על הכתוב, "אלה תולדות שמים בהבראם", שתי מיני דרשות?: א' מטעם שכינתא, וב' מטעם אברהם, שהוא חסד.
וצריכים לומר, שמהכתוב "בהבראם" הם דורשים רק איך להגיע להמטרה, הנקראת להטיב לנבראיו. שהמשמעות היא, שהנבראים צריכים להגיע לידי השגת טוב ועונג עם כל השלימות. זאת אומרת, שבזמן שיקבלו טוב ועונג, לא ירגישו שום אי נעימות, הנקרא נהמא דכסופא.
ובכדי לתקן את זה, נעשה צמצום, שהוא העלם והסתר על הטוב ועונג. כמו שאומר האר"י הקדוש (מובא בתע"ס חלק א' דף א') וזה לשונו, "דע, כי שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים, היה אור עליון פשוט ממלא כל המציאות. ולא היה שום מקום פנוי. וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות, להוציא לאור שלימות פעולותיו, והנה אז צמצם את עצמו".
נמצא לפי זה, שההעלם וההסתר, שאנו רואים על הרוחניות, זאת אומרת, הגם שאנו צריכים להאמין ב"מלוא כל הארץ כבודו", אבל אם כל העולם הנבראים היו מרגישים את כבוד ה', מי היה אז רוצה לעסוק בדברים שפלים, בזמן שרואים את החשיבות של כבוד הרוחניות. כי אדם יכול לקבל לעצמו תמונה ממה שהיה לו מהעבר.
נגיד שאדם ידמה לעצמו, שהזמן הכי חשוב שהיה אצלו, שהיה מרגיש איך שכדאי להיות דבוק ברוחניות. והיה מסתכל על עצמו, וכן על כל העולם כולו, איך שהזמן עובר בלי שום תועלת ומטרה, ורק עוסק בדברים של מה בכך. וכשהוא היה אז במצב מרומם, היה כל העולם בעיניו כמו ילדים קטנים, שמשחקים בצעצועים.
כמו שאנו רואים, לפעמים ילד קטן לוקח חבל ושם על הכתף של השני. והוא אומר לו, אתה תהיה סוס ואני מוליך את המושכות, שאז שניהם נהנים מהמשחק הזה. ואם נאמר להילדים, איך אתם משחקים בדברי שקר, הלא אתה לא עגלון והוא לא סוס, בטח שהם לא יבינו מה שמדברים אליהם.
והאדם, כשהוא עושה לו ציור, מזמן שהיה לו המצב הכי חשוב בחיים, כשהיה מסתכל על אנשים, איך שהם עוסקים רק בגשמיות, היה מסתכל עליהם כמו שאיש מבוגר מסתכל על ילדים קטנים, איך שהם משחקים.
אי לזאת, מה חסר לנו, בכדי שנוכל לעסוק בתורה ומצות. רק הגילוי. היינו, שיהא גלוי לפנינו את הטוב והעונג, הנמצאים גנוזים בהם. שנראה אותם בגלוי. ואז, מי לא רוצה טוב ועונג. ומי האדם שיכול להשפיל את עצמו, ולהכנס ללול של תרנגולים, ולנקור באשפה כמוהם, ולהיות שמח ועליז מזה, בזמן שהוא יכול להנות מהחיים כמו בן אדם. זאת אומרת, שהפרנסה שלו תהיה מה שמשמחים אנשים, ולא ממה שמשמחים בהמות וחיות. וזה הכל נאמר בזמן שהוא מרגיש את ההפרש שבין החיות של אנשים, לבין חיות של בהמות, וחיות, ועופות.
מה שאם כן בזמן ההסתרה, שהוא לא רואה חיים אחרים בעולם, רק ממה שהוא נהנה, זהו החיות של כל העולם. וכשהם מסתכלים על אנשים, שהם מוותרים על ענינים גשמיים ומחפשים חיים רוחניים, הם מסתכלים עליהם כמו על ילדים טפשים, שאין להם שום שכל. שנותנים לילדים קטנים לשחק עם דברים חשובים, והם זורקים אותם ולוקחים במקומם דברים של מה בכך.
כך יש להנות מדברים גשמיים, והם זורקים אותם וחושבים להשיג קניינים רוחניים. ואצלם הדברים רוחניים, הם דברים של מה בכך, היינו דברים שאין להם שום ערך. אבל הכל הוא בגלל ההעלם וההסתר שיש על הרוחניות.
ועתה נבאר את הב' פירושים במילת "הבראם", שא' פירושו חסד, והב' הוא פירושו שכינה. ושאלנו, וכי בשביל חסד כדאי לברוא עולם הבא ועוה"ז. אבל כפי שביארנו לעיל, שמטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, אי אפשר שיתגלה הטוב והעונג מטרם שיוכלו לקבל בעמ"נ להשפיע, אם כן אין מקום שתוכל המטרה להגיע לשלימותה.
לכן צריכים לפרש את מה שדורשים "בהבראם", היינו שעל ידם יקיימו המטרה של הבריאה. ובלעדם אין מקום שיכולה לבוא מטרת הבריאה על שלימותה. לכן זה שפירש "באברהם" היינו חסד, הוא, שע"י שהם יתעסקו במידת החסד, הם יכולים לבוא לידי מידת השפעה, שמזה יוכלו אח"כ לקבל קבלת התענוג, והקבלה הזו תהיה נקראת השפעה.
וזהו כמו שאומר בהסולם (הקדמת ספר הזהר דף קע"ב אות קע"ה), שמביא את מאמר חז"ל וזה לשונו, "שבעת בריאת העולם, כשאמר למלאכים, נעשה אדם בצלמנו, הנה חסד אמר, יברא, מפני שהוא גומל חסדים. אמת אמר, אל יברא, מפני שכולו שקרים".
ומפרש שם את דברי חז"ל שמה, "שחסד אמר, יברא". וזה לשונו, "אבל חסד אמר, יברא, מפני שהוא גומל חסד, כי מצות גמילות חסדים, שעושה, שהוא בהכרח מעשה מבוררת להשפיע, הנה על ידה נמצא מתתקן לאט לאט, עד שיוכל לעסוק בכל המצות ע"מ להשפיע. ואם כן הוא בטוח בסופו להגיע למטרתו לעסוק לשמה. ועל כן טען החסד, שיש לבראו".
נמצא לפי הנ"ל, שמה שאומרים "בהבראם", פירושו שמ"הבראם" דורשים רק לבחינת אמצעי, ולא לבחינת מטרה, כידוע שמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, אלא עצות איך להגיע שהנבראים יוכלו לקבל את המטרה, היינו שיוכלו לקבל את הטוב והעונג. היות שמוכרחה להיות השתוות הצורה בין המשפיע להמקבל, והיות שהם בהפכיות הצורה, אין אף פעם שתהיה להם היכולת לקבל את הטוב והעונג.
לכן אחד דורש שהאמצעי הוא חסד, שעל ידי מידת החסד, שכל אחד עושה עם השני, ע"י זה יזכו לכלים דהשפעה, ויוכלו לקבל את הטוב והעונג.
ואחד דורש "בהבראם", "ה' בראם", היינו השכינה. אין הפירוש שהוא חולק עליו, אלא שהוא אומר, "בה' בראם", הכוונה שמלכות, שהיא בחינת שכינה, נרמזת כאן "בהבראם", היינו ה' זעירא.
ומפרש האר"י הקדוש (מובא בבית שער לכוונות דף כ"ג אות מ"ג) וזה לשונו, "וזה סוד בהבראם, ב"ה" בראם, כי כל הנבראים היו בחינת ה' פרצופים, הן באצילות והן בבי"ע. וזה סוד ה' זעירא דמלכות דא"ק, אחר שנתמעטה בסוף ז"ת שלה".
ומפרש שם (באור פשוט), שעולם התיקון הנקרא אבי"ע, יצאו ממלכות אחר, שנמתקה במידת הרחמים, הנקרא צמצום ב', ששם היה המיעוט במלכות. לכן נקראת מלכות ה' זעירא.
משמע מכאן, שענין ה' ש"בהבראם", שמפרשים, שהכוונה על השכינה שקבלה תיקון, המכונה שיתוף מידת הרחמים בדין, שפירושו הוא, שמלכות הנקרא מידת הדין, שהיא שורש הנבראים, שהוא הרצון לקבל, שהיא הכלי הצריכה לקבל את המטרה של הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, והיא הכלי קבלה להטוב ועונג, שזהו חומר הנבראים, היינו הרצון לקבל הנאה ותענוג ממנו יתברך, אלא מסיבת תיקון של השתוות הצורה כנ"ל, נעשה דין, שאסור להשתמש עם כלי קבלה זו, אם לא יכול לכוון בע"מ להשפיע. וזה נקרא בשם צמצום ודין.
והיות שאין קיום העולם בלי תיקון זה, הנקרא מקבל בע"מ להשפיע, אחרת אין שום גילוי שפע לתחתונים, מחמת הצמצום והדין, שנעשה לצורך תיקון העולם. אבל איך יכולים להגיע לשנות את טבע הבריאה, שהוא בחינת מקבל, להיות משפיע.
לכן, בכדי שתהיה אפשרות לתקן את הכלי קבלה, שיהיו בעמ"נ להשפיע, היה מוכרח להיות תיקון, המכונה שיתוף מידת הרחמים בדין כנ"ל, המכונה צמצום ב', שענינו הוא, שבינה, שהיא מידת הרחמים, הנקראת בחינת השפעה, התערבה עם מלכות, שהוא קבלה, וע"י המזוג הזה, רחמים בדין, אז נוכל בסגולת תורה ומצות להגיע לידי השפע, אף על פי שהוא נגד הטבע שלנו.
וענין זה מובא בהפתיחה לחכמת הקבלה (אות נ"ח) וזה לשונו, "וזה סוד מה שאמרו חז"ל, בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במידת הדין, וראה שאין העולם מתקיים, והקדים את מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין. וראה שאין העולם מתקיים, דהיינו כנ"ל, שבאופן זה לא היה שום אפשרות להאדם, הצריך להבראות מבחי"ד הזו, שיוכל לסגל מעשים של השפעה, לכן הקדים מידת הרחמים ושיתפה למידת הדין, שע"י השתתפות הזו נעשתה גם הבחי"ד, שהיא מידת הדין, כלולה מניצוצי השפעה שבהכלי דבינה".
נמצא לפי הנ"ל, שהאמצעים, שנוכל לבוא ולהשיג את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, יש לנו רק בזכות הה' זעירא, שהה', שהיא מידת הדין, נתקטן הדין שלה למידת הרחמים, שפירושה, שחלק מהרצון לקבל נתמעט וקבל לתוכה מידת הרחמים, כנ"ל, שהכלי קבלה בשורשם נכללו ממידת השפעה, הנקראת רחמים.
ובזה נבין מה שהזה"ק מסיים, "שאין מחלוקת ביניהם אלא כי הכל יורד ביחד". כלומר, אם החסד בעולם, גם השכינה בעולם. וכן להיפך. "והעולם נברא בשביל החסד ובשביל השכינה".
משמע מכאן, שהפירוש הוא, ששניהם, היינו מידת החסד ובחינת שכינה, שנתקנה עם מידת הרחמים, הוא לדבר אחד נתכוונו. זאת אומרת, שעל ידיהם יגיעו הנבראים למטרת הבריאה, שהיא כדי להנות לנבראיו. וזה שאומר, "אם אין חסד אין שכינה".
פירוש, אם לא היה תיקון חסד שבעולם, היינו שע"י מידת החסד יוכלו לקבל בע"מ להשפיע, לא היתה השכינה, היינו לא היה מועיל התיקון שנעשה בהמלכות, שנקרא שיתוף מידת הרחמים בדין. אלא, שמידת החסד ישנו בעולם, שייך לומר, שמלכות נתקנה במידת החסד, שהוא רחמים, שזה עוזר להגיע להמטרה.
אבל צריכים להבין, מדוע מלכות נקראת שכינה. הנה אאמו"ר זצ"ל אמר, שהזה"ק אומר, "הוא שוכן והיא שכינה". שפירושו הוא, שבמקום שהבורא מגולה נקרא שכינה. וזה נקרא השראת השכינה, היינו ששם מגולה הבורא.
ולכן יש להאדם להתפלל תמיד, שיזכה לבחינת מלכות שמים, המכונה גם כן בשם אמונה. היינו, שהאדם צריך להתפלל, שיזכה לבחינת אמונה. אבל מתעוררת השאלה, אם הוא יודע, שחסר לו אמונה בה', אם כן למי הוא מתפלל, שרק בזמן שהוא מאמין בה', אז שייך לומר, שמבקש מה', שיתן לו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.
וזה יכולים לפרש על דרך מה שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות י"ד) וזה לשונו, "מי שתורתו אומנותו. אשר בעסק תורתו ניכר שיעור אמונתו. כי אומנתו אותיות אמונתו. בדומה לאדם שמאמין לחבירו ומלווה לו כסף. אפשר שיאמין לו על לירה אחת. ואם ידרוש ממנו שתי לירות, יסרב להלוות לו. ואפשר, שיאמין לו עד מאה לירות, אבל לא יותר מזה. ואפשר, שיאמין להלוות לו את חצי רכושו, אבל לא כל רכושו. ואפשר גם כן שיאמין לו על כל רכושו, בלי שום צל של פחד. ואמונה זו האחרונה נחשבת לאמונה שלימה. אבל באופנים הקודמים נבחנת לאמונה בלתי שלימה, אלא שהיא אמונה חלקית. אם פחות אם יותר".
הרי אנו רואים, שיש אמונה חלקית. ואז כשיש לו אמונה חלקית, שייך לומר, שהאדם יתפלל לה', שיעזור לו היות שאין לו אלא אמונה חלקית. לכן הוא רוצה, שהקב"ה יעזור לו, שיזכה לאמונה שלימה, כנ"ל.
והיות שאי אפשר לזכות לאמונה שלימה מטרם שזוכה להשתוות הצורה, כמו שמובא במאמרים הקודמים ומובא בהקדמת ספר הזוהר (דף קל"ח ובהסולם שם), לכן יש אלו התיקונים, כמו שכתוב לעיל בדרשת בהבראם:
א', שע"י מידת החסד יבואו להשתוות הצורה, שהיא בחינת אברהם,
וב' אומר, שהוא בחינת ה', היינו שכינה, היינו מה שמלכות קבלה לתוכה מידת הרחמים, שעל ידי יזכו לבוא לידי בחינת השפעה. ואז יקויים את מטרת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו.
--------------
מאדם רע אסור לשמוע דבר טוב
תשמ"ז - מאמר ד'
1986/87 - מאמר 4
הנה כתוב )לך שלישי(, "ויאמר אברהם אל לוט, אל נא תהי מריבה ביני ובינך, ובין רעי ובין רעיך, כי אנשים אחים אנחנו. הלא כל הארץ לפניך, הפרד נא מעלי. אם השמאל, ואימינה. ואם הימין, ואשמאילה". ויש להבין במה שאמר, "כי אנשים אחים אנחנו". הלא הם לא היו אחים.ובזה"ק )לך דף ל"ה ובהסולם אות פ"ו( מפרש וזה לשונו, "כי אנשים אחים אנחנו, שהיצר הרע והיצר טוב קרובים זה לזה. זה לימינו של אדם, וזה לשמאלו. דהיינו יצה"ר לשמאלו ויצה"ט לימינו. ולפי זה יהיה הפירוש, כי אנשים אחים, שהכוונה הוא, שמדברים בגוף אחד, והריב הוא בין יצר הטוב ליצה"ר, שהם נקראים אחים".ולפי זה יהיה קשה, בשלמא שהיצה"ט אומר ליצה"ר, אם השמאל, היינו שאתה אומר לי, שאני אלך בדרך השמאל, שזה דרך של יצה"ר, כי הוא נמצא תמיד בשמאל, כנ"ל בדברי הזה"ק, "שיצה"ר הוא לשמאלו". והיצה"ט אומר לו, שאני לא אלך בדרך שלך, אלא אני אלך בדרך הימין, שזה דרך של יצה"ט, שהוא נמצא תמיד בימין. אנו יכולים להבין. אבל במה שאומר, "ואם הימין", היינו, שאם היצה"ר ילך בימין, שהוא דרך של יצה"ט, למה אומר לו היצה"ט, ואשמאילה, היינו שיצה"ט ילך בדרך השמאל, שזהו דרך של יצה"ר. זה קשה להבין.ואאמו"ר זצ"ל שאל, מדוע בזמן שיעקב היה לו ויכוח עם לבן, כתוב )ויצא שביעי(, "ויען לבן ויאמר אל יעקב, הבנות בנותי, והבנים בני, והצאן צאני, וכל אשר אתה ראה לי הוא". היינו, שלבן הרשע טען, שהכל שלו, היינו שליעקב אין לו שום רכוש, אלא הכל שייך ללבן הרשע.ומדוע בזמן שיעקב נתן את המתנות לעשו, כתוב )וישלח רביעי(, "ויאמר עשו, יש לי רב אחי, יהי לך אשר לך". ולא רצה לקבל ממנו את כל מה שהיה רוצה לתת לו. מה שאם כן לבן היה טוען להיפך, שהכל שלו.ואמר, שיש כאן ענין סדר עבודה, איך להתנהג בעבודת היצר הרע, בזמן שהוא בא אל האדם עם הטענות הצודקות שלו, בכדי להפריע להאדם להגיע לדביקות ה'.ואמר לבן, נקרא שהוא בא בטענת צדיק, ואומר לו, בזמן שהאדם רוצה להתפלל, ורוצה להאריך קצת בתפלתו. או דוגמא אחרת, שרוצה ללכת ללמוד לבית המדרש, אז היה בדעתו של אדם לקיים, להיות גבור כארי ולהתגבר על עצלותו. בא היצה"ר וטוען, נכון שאתה רוצה להתגבר, לעשות את רצון אביך שבשמים, כמו שכתוב )אבות פרק חמישי( וזה לשונו, "יהודה בן תימא אומר, הוי עז כנמר, וקל כנשר, רץ כצבי, וגיבור כארי, לעשות רצון אביך שבשמים".אבל אני יודע, שאין לך רצון לעשות רצון אביך שבשמים. אולם האמת אני יודע, שאתה עובד רק לשם אהבה עצמית, ואין לך אהבת ה', שאתה תוכל לומר, שזה, שאתה הולך לעשות עכשיו איזה מעשה, הוא מטעם לשם שמים. אלא כל מה שאתה עובד, הוא בשבילי, היינו בשביל הס"א ולא בשביל הקדושה.אם כן ההתגברות הזאת מהי. זאת אומרת, אם אתה עובד בשבילי, אז אני מייעץ לך, תשב במנוחה ותהנה, היות שכל מה שאתה רוצה לעבוד הוא בשבילי. אי לזאת, אני מרחם עליך, שלא תעשה מאמצים גדולים ותהנה מהמנוחה. וזה שאמר לבן. היינו הוא מתלבש בטלית לבן. היינו שאומר, "הבנות בנותי, וכל אשר אתה רואה לי הוא".ויעקב היה טוען כנגדו, לא כן הוא, אלא אני עובד לשם שמים. אם כן, כן כדאי לי להתגבר על העצלות שלי ולעשות רצון ה'. ואני לא רוצה לשמוע את טענתך, מה שאתה טוען טענת צדיק.ועשו הרשע היה להיפוך. כי בזמן שיעקב בא אליו ורוצה לתת לו את הרכוש של תו"מ שלו, אז עשו אמר לו, "יש לו רב". היינו, יש לי הרבה תו"מ מאנשים אחרים, שכולם עובדים בשבילי ולא לשם שמים. אבל אתה צדיק. אתה לא עובד בשבילי, אלא לשם שמים. אם כן אין לי שום חלק בתורה ועבודה שלך. לכן אני לא רוצה לקבל זה, להכניס לרשותי. אלא צדיק, ואתה עובד רק לשם שמים.ושאל זצ"ל על זה, היינו באמת מי מהם טוען טענת אמת, היינו, לבן או עשו. ואמר, שבאמת שניהם אומרים אמת, מה שטוב להס"א, שהם מפריעים את האדם להגיע לשלימות. וההבדל הוא בטענותיהם. אם הוא בא קודם המעשה, או שבא לאחר המעשה. היינו, שקודם המעשה, שהאדם רוצה להתגבר ולעשות משהו בקדושה, לטובת ה', אז היצה"ר מתלבש בטענת צדיק ואומר לו, שאין אתה מסוגל לעשות משהו לתועלת הקדושה, אלא כל מה שאתה עושה הכל הוא בשבילי. שזה נקרא, "וכל אשר אתה רואה לי הוא". היינו, שהכל אתה עושה בשביל הס"א. אם כן יותר טוב שאתה תהיה, "שב ואל תעשה". ולמה להתאמץ ולהתגבר על עצלותך. ובזה הוא מכניע את האדם שלא לעסוק בתו"מ. וזוהי טענת לבן.וטענת עשו היא לאחר המעשה. היינו, אם סוף כל סוף האדם התגבר על טענת לבן והלך בדרכו של יעקב, בא אליו עשו ואומר לו, אתה רואה איך איזה גיבור איש מלחמה אתה, שאין אתה דומה להחברים שלך, הם עצלים ואתה גבר, מי כמוך. ומכניסים אותו לתאוות של גאוה, שעל זה אמרו חז"ל )סוטה ה' ע"ב( וזה לשונם, "אמר רב חסדא, ואיתימא מר עוקבא, כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב"ה, אין אני והוא יכולין לדור בעולם".ומשום זה טוען יעקב נגד זה ואומר לו, לא נכון, כל מה שעשיתי היה רק בשבילך, היינו לתועלת עצמו, שזה בחינת רצון לקבל השייך להס"א. ועלי מוטל עכשיו להתחיל עבודה מחדש, על דרך שהכל יהיה לשם שמים, ולא בשבילך. אבל עד עכשיו הייתי עובד רק בשבילך. וזה הענין שנתן יעקב לעשו בתור מתנה, ועשו לא היה רוצה לקבל ממנו, וטוען להיפוך, שיעקב הוא צדיק, ועובד הכל לשם שמים, ולא לתועלת עצמו.ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו, איך שייך לומר שהיצה"ט אמר ליצה"ר, אם אתה תלך לדרך ימין אני אלך לשמאל, הלא דרך שמאל שייך לס"א, ולא לצד הקדושה. ובהנ"ל נוכל לפרש, שהיצה"ט אמר ליצה"ר, שאתה צריך לדעת, שאין אתה יכול לרמות אותי, כי אני יודע דבר אחד, שאתה רוצה להפריע לי להגיע לדרגת עובד ה', היינו, שכל מחשבותי יהיו בעמ"נ להשפיע, ואתה, מצד התפקיד שלך, אתה משתדל להשאיר אותי באהבה עצמית.אם כן איך אני יכול לשמוע את הימין שלך. זאת אומרת מה, במה שאתה בא אלי ואתה מתלבש בטענת צדיק, היינו, שאתה מייעץ לי להיות צדיק לעבוד לשם שמים. זה לא יכול. היות שזה לא מתפקידך, אלא בטח אתה רוצה כאן, עם העצות שלך, להכשיל אותי מלהגיע להמטרה. ומשום זה שאתה בא עם טענת ימין, הנקרא לבן. אז מה מוטל עלי לעשות אז, רק לא לשמוע בקולך, ולעשות ממש להיפוך מדעתך. וזה שכתוב "ואם הימין ואשמאילה".ובהאמור צריך האדם תמיד להיות ער לבל יפול ברשת היצר הרע, בזמן שהוא בא אליו עם טענת צדיק, ולא לשמוע בקולו. והגם שהוא נותן לנו להבין, שאנחנו לא הולכים עכשיו בדרך הישר, כי זה מה שאנחנו רוצים לעשות עכשיו, זוהי מצוה הבאה בעבירה. במילים האלו הוא קושר אותנו, ואנחנו נכנסים לתוך הפח והרשת, שהוא רוצה לשלוט עלינו בצדקת לשונו.ובשם הבעש"ט אומרים, בכדי לדעת, אם זוהי עצת היצה"ר או לא, הבירור הוא, אם מה שאומר לו מחייב יגיעה, זהו שייך ליצה"ט. ואם ישמע בקולו, הוא לא יצטרך לתת יגיעה, זה סימן של יצה"ר. ובזה אפשר להבחין אם זו עצת היצה"ט או של יצה"ר.דוגמא, נגיד אם באה לו מחשבה, שלא כל אדם צריך לקום לפנות בוקר, זוהי עבודה ששייכת לאנשים שתורתם אומנותם, ולא סתם יהודי יכול להשוות את עצמו לתלמידי חכמים, שהם צריכים לקיים "ובתורתו יהגה יומם ולילה". אבל סתם יהודי. ומביא לו ראיה מדברי חז"ל להצדיק את טענתו, ממה שאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בר יוחאי )מנחות צ"ט( "אפילו לא קרא אדם אלא קריאת שמע שחרית וערבית, קיים "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך". אם כן הוא טוען אליו, שיותר טוב שאתה תקום בבוקר כמו כולם, ואתה לא תהיה עייף כל היום, ואתה תוכל להתפלל בכוונה, יותר טוב מכפי שאתה תוכל להתפלל, באם אתה תקום לפנות בוקר.וזה ידוע מכל ספרי חסידות, שעיקר הוא התפלה, כי בתפילה אין האדם חושב על שום דבר, אלא שה' ישמע תפלתו. ובתפלה, אז הזמן שיכולים לכוון יותר בקלות ולהרגיש לפני מי אתה עומד. מה שאין כן בלימוד התורה, הגם שכתוב "ותלמוד תורה כנגד כולם".גם כן מפרשים, שהפירוש הוא, שהתורה מביאה להאדם לידי חשיבות וגדלות הבורא, נמצא, שהתורה היא רק סגולה, שזה מביא להאדם, שיוכל להתפלל ולהרגיש את המאמר "לפני מי אתה עומד", שזהו סגולה להגיע לידי דביקות, שהוא שבזמן שהאדם מתפלל להקב"ה, שיכול לדעת עם מי הוא מדבר, ובאיזה דרך ארץ הוא מדבר לפני הבורא, ואז הוא הזמן שהוא יכול להתבטל לה', וזהו העיקר שיבטל את רשות עצמו. והוא צריך לבוא לידי הרגשה, שאין שום דבר אחר בעולם, אלא הבורא. והאדם רוצה להתדבק בו, ולבטל את רשות עצמו.ועוד יותר מזה אמרו חז"ל, שכל המעשים טובים, מה שהאדם עושה, הן התורה והן שאר דברים שבקדושה, הכל האדם יכול לראות, אם הם בסדר, לפי הרגשתו בתפלה. נמצא לפי זה, שהעיקר הוא תפלה. ואם אתה תקום לפנות בוקר, ממילא הכל יתקלקל. אם כן מה אתה תרויח. ובטח שהוא טוען טענת צדיק. ואז האדם יכול לברר, אם ישמע בטענתו, יהיה לו יותר יגיעה, אז הוא יכול לדעת, שזוהי טענת יצר טוב. ואם ישמע לעצתו, יהיה לו פחות יגיעה, זהו סימן, שיצה"ר מדבר עכשיו אליו, רק שמתלבש בטענת צדיק, שבזה הוא עושה לו מלכודת, שיפול ברשת שטמן לו, ע"י שמדבר אליו בשפתי צדיק. ואליבא דאמת, צריכים תמיד מדריך, שידע איך להדריך את האדם, בכדי שידע מה זה אמת ומה זה שקר, כי אין האדם מסוגל לברר בעצמו.ובהאמור, שיצה"ר בא בטענת צדיק, היינו שרוצה לייעץ לאדם איך שהוא יכול להכנס להקדושה, נוכל לפרש מה שאמרו חז"ל )בבא בתרא צ"ח ע"א( וזה לשונם, "כל המתגאה בטלית של תלמיד חכם, ואינו תלמיד חכם, אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה".ויש להבין, מהו החטא כל כך גדול, אם הוא מתגאה בלבושו של תלמיד חכם. היינו שהוא מחשיב מאוד את הלבוש של תלמיד חכם, עד שמתגאה בזה. הלא לא עבר העבירה כל כך גדולה, עד כך שנותנים לו עונש גדול כל כך, עד שאין מכניסין אותו במחיצתו של הקב"ה. משמע, מדברים מאדם שהוא ראוי להכנס למחיצתו של הקב"ה, אלא החטא הזה, שהוא מתגאה בלבושו של תלמיד חכם, מגיע לו עונש כל כך גדול.אלא יש לפרש, שהכוונה היא, בזמן שהיצה"ר בא לאדם ומתגאה בטלית של תלמיד חכם, היינו שמדבר אל האדם כמו תלמיד חכם, שמדבר אל עם הארץ, ומייעץ לו להיות תלמיד חכם. וזה כמו ששואל אאמו"ר זצ"ל, מהו תלמיד חכם, ומדוע לא אומרים פשוט חכם. אלא זה בא לרמז לנו שנדע, שחכם נקרא הקב"ה, שרצונו הוא להשפיע לנבראיו. ומי שלומד מהבורא את מידה זו, להיות משפיע, הוא נקרא תלמיד חכם. זאת אומרת, שלמד מהבורא להיות משפיע.ובהאמור יש לפרש, שהיצה"ר בא לאדם ונותן לו עצות, איך להגיע לדביקות ה', היינו שיהיה במחיצתו של הקב"ה. והוא באמת אינו תלמיד חכם, היינו שאין כוונת היצה"ר, שיביאו לו לידי דביקות, אלא להיפך, לידי פירוד. והוא מדבר כמו תלמיד חכם, בשביל שרוצה לעשות מלכודת, כדי להרחיקו מדרך המלך.ואם האדם אינו שם לב, לבדוק את מי מדבר אליו, היצה"ט או היצה"ר, ורק שהוא שומע שמדבר בטליתו של תלמיד חכם, הוא מתגאה בזה, היינו שנותן להבין את חשיבותו של תלמיד חכם, ויחד עם זה הוא זומם להביאו לדרך אחרת, לבחינת שינוי צורה. אז אומרים להאדם, שידע, אם תשמע לעצתו, אין מכניסין אותו אדם ששמע בעצתו, למחיצתו של הקב"ה, אלא להיפוך. לכן צריכין להיות זהיר מאוד, בכדי לדעת מי הוא מדבר, ולא להתחשב מה שהוא מדבר. היינו, אפילו שמדבר דבר טוב, גם כן אסור לשמוע ממנו. היוצא מזה, מאדם שאינו הגון אסור לשמוע אפילו דבר הגון.
------------------------
מהו רועי מקנה אברם ורועי מקנה לוט, בעבודה
תשנ"א - מאמר ו'
1990/91 - מאמר 6
הכתוב אומר (לך לך שלישי), "ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט". ואמר על זה אאמו"ר זצ"ל, שענין "מקנה" פירושו קניינים, שהריב היה בין רועי מקנה אברהם, שהם אמרו, איך יכולים לזכות לקניינים רוחניים, שהם בחינת אב-רם, היינו דוקא בחינת רם, שהיא למעלה מהדעת, שבחינת אברהם הוא היה אב האמונה.
ש אב-רם פירושו, שהוא היה רוצה, ש אב מלשון אבה, היינו כמו שכתוב, "ולא אבה לשלחם". רם נקרא למעלה. זאת אומרת, שאברם הלך למעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לקבל, ולמעלה מהרצון שיש באדם, הנקרא רצון לדעת ולהבין מה שהוא עושה, ולא רוצה להאמין. ואברם הלך למעלה מב' אלה, היינו בבחינת מוחא וליבא. וזה נקרא רועי, שרק בדרך זה היה רוצה להדריך את עצמו.
מה שאין כן "רועי מקנה לוט". שענין לוט נקרא עלמא דאתלטיא, מלשון קללה, הכונה להרצון לקבל, שהוא בחינת נחש, היינו הרצון לקבל לעצמו, שלוט היה מרכבה לבחינת נחש. והם היו אומרים, שאנו צריכים ללכת להנות את עצמנו, כי כך ברא הבורא את הנבראים עם הרצון לקבל לתועלת עצמו, אחרת לא היה ברא את הרצון לקבל. וכי מי עושה דבר בעולם ולא להשתמש עמו. לכן שברא בנו הרצון לקבל, לכן מוטל עלינו לעבוד בשבילו, כדי שהרצון לקבל יקח את המילוי שלו, אחרת נקרא שהבורא ברא אותו לריק.
לכן כשאנו מדברים בבחינת עבודה, אז הן בחינת אברם והן בחינת לוט נמצאות בגוף אחד. ויש מחלוקת בגופו של אדם: יש שדעתם עם בחינת אברם ויש שמצדדים להיפך, שדעתם היא עם בחינת לוט. לכן יש ריב ביניהם: באיזה אופן צריך האדם להתנהג בעבודה. היינו, אם עבודת האדם היא לתועלת הבורא, ובכדי להגיע לזה צריך האדם ללכת למעלה מהדעת, שזה הוא בחינת אב-רם. או בתוך הדעת, שהוא בחינת רצון לקבל לתועלת עצמו, והיות שעליה היה צמצום והסתר, לכן בחינה זו נקראת לוט, קללה, שאין שום טוב ועונג, שהיתה במחשבת הבריאה, יכולה לכנס שמה, ונשארה בבחינת חלל פנוי מאור.
נמצא, בעבודה נקרא רועי, היינו המדריך איך להתנהג, על דרך שמשה נקרא "רעיא מהימנא", שהוא היה מדריך את עם ישראל עם בחינת אמונה. לוט ואברם יהיו פירוש היצ"ט שבאדם עם היצה"ר שבאדם.
ובהאמור יש לפרש מה שאומר הזה"ק (לך לך דף ס"ב ובהסולם אות קס"ב) וזה לשונו, "ואברם כבד מאוד במקנה, בכסף וזהב". כבד מאוד מצד מזרח, שהוא תפארת. במקנה, מצד מערב, שהיא מלכות. בכסף, מצד דרום, חכמה. בזהב, מצד צפון, בינה.
ויש להבין זה על דרך עבודה. ידוע שמזרח ומערב הם שני הפכים. מזרח נקרא מה שמאיר, כמו זריחת השמש. ומערב הוא להיפך, היינו מה שאינו מאיר. שהשמש שוקעת ואינו מאיר, זהו מערב. הנה קו אמצעי, שהוא תפארת, הוא כולל הכל, לכן הוא נקרא מזרח, משום שהוא מאיר, מטעם שהוא כולל כבר את כל העבודה, שיצא מכל הקוים.
מה שאם כן מערב, שהיא נקראת מלכות שמים, שצריכים לקבל את המלכות שמים "בכל לבבך ובכל נפשך", אפילו שהוא נוטל את נשמתו, צריכים גם כן לקבל על עצמו את מלכות שמים, הנקראת בחינת אמונה באהבה, כמו שכתוב (במאמר ד', תשנ"א), אפילו שאין לו שום חיות, שזה נקרא אפילו נוטל את נפשו, היינו שאין לו שום חיות, שזה נקרא בחינת מערב, היינו שאינו מאיר, מכל מקום האדם צריך להיות בבחינת אמונה למעלה מהדעת.
וזה נקרא בחינת מקנה כנ"ל, שע"י זה קונים קניינים רוחניים, שזה נקרא בחינת רועי מקנה אברם. כלומר, שדוקא ע"י אמונה למעלה מהדעת, היינו אפילו שהוא מרגיש בחינת חושך בדרך הזה, ואף על פי שהוא מבין, שאם היה המלכות מאירה בגלוי ולא על דרך ההסתר, אלא שהגוף היה מרגיש את גדלות ה', היה לו בטח יותר קל ללכת הלאה, ולזכות להיות תמיד במצב עבודה, ולא היה לו שום ירידות, מכל מקום הוא בוחר ללכת למעלה מהדעת. וזה נקרא בחינת מקנה רועי אברם, וזה נקרא בחינת מערב, היינו אפילו שאינו מאיר לו, הוא גם כן עם כל כוחו, כאילו היה מאיר לו הכל בגלוי.
וזה שכתוב, "ואברם כבד מאוד", היינו מזרח תפארת, שהוא קו אמצעי. ונקרא מזרח, מטעם שקו אמצעי הוא כולל את כל העבודה שהיתה לו. ונמתקו על ידו, שהוא כבר עבר כל העבודה שיש לעשות, וממילא זורח שם האור. לכן נקרא מזרח כבד מאוד, משום שכבוד ה', היינו גדלות וחשיבות ה', כבר מגולה מאוד, כלומר שזורח אז אור ה'.
לכן נקרא זה כמו שביארנו (במאמר ד', תשנ"א), "כל הבורח מן הכבוד, כבוד רודף אחריו". כלומר, לאחר שעבר את המחלוקת של ב' קוים, הנקראים ב' כתובים המכחישים זה את זה, אז הוא זוכה לקו אמצעי, ששם כבר מגולה כבוד ה' וזורח. וזהו שנקרא תפארת, מזרח.
אולם עיקר עבודה היא במערב, ששם הוא מקום עבודה. כי בזמן שהאדם עדיין נמצא במצב של חושך, ששם יש עליות וירידות, כי כל הסתרות הן על מקום הזה, הנקרא מערב, שמערב מרמז על מלכות שמים, שבאופן כלל נקראת מלכות בחינת אמונה. ושם נוהג ענין טוב ורע, כמו שכתוב בזה"ק, שמלכות נקראת "אילנא דטוב ורע". זכה, היא טוב והרע הוא בהעלם. לא זכה, הטוב נעלם והרע מגולה לחוץ. וכל מה שהוא בחוץ, הוא השולט.
ולכן נקרא מערב מקנה, היות שזהו עיקר הקנין, מה שהאדם צריך לקנות, שהוא מלכות שמים. ואם אין לו זה, היינו מלכות, הנקראת בחינת אמונה, אין לו כלום. לכן נקראת מלכות מקנה, כמו שכתוב, "ואברם כבד מאוד, במקנה". שמשום זה נקרא מקנה מלכות ומערב. שמכאן מתחיל כל הקנינים דקדושה כנ"ל. כמו שכתוב "ראשית חכמה יראת ה'".
וזה שכתוב, "כסף מצד דרום, שהוא חכמה", כמו שאמרו חז"ל, "הרוצה להחכים ידרים", שהכונה לזכות ללבוש של חסדים, שחסד נקרא אהבה, שהוא רוצה לתת ולהשפיע. והוא רוצה להיבטל אליו יתברך, שזה נקרא כסף, שהוא בחינת כסופין, כמו שכתוב, "נכספה וגם כלתה נפשי". ודרום נקרא בחינת ימין, בחינת שלימות, שהוא לא צריך שום דבר, רק כל התשוקה שלו, היא במה שיכול להשתוקק לה', ועל עצמו אינו חושב, ורק אחרי שלב של ימין יכולים לזכות לבחינת שמאל, הנקראת בינה.
וזה שכתוב "בזהב, מצד צפון, שהיא בינה". ענין זהב הוא, כמו שכתוב, "מצפון זהב יאתה". שענין זהב הוא בחינת בינה השבה להיות חכמה. וכמו כן כתוב, "ואת צנועים חכמה", היינו שחכמה צריכה להיות מלובשת בלבוש של חסדים, שזה נקרא צניעות, בזה שהיא מלובשת בחסדים, ואינה נראית בלי לבוש של חסדים.
והענין הוא, כי חכמה, ידוע שהיא מתלבשת בכלים דקבלה. ולכן היא צריכה שמירה, שהכלים דקבלה יהיו תמיד בע"מ להשפיע. לכן, כיון שהוא משמש בכלים דקבלה, צריכים שמירה. לכן צריכים להמשיך חסדים, שהוא האור המאיר בכלים דהשפעה. ובזה נשמר אור החכמה, שיכול להאיר בהכלים על הכוונה דע"מ להשפיע.
לכן אמרו, "דרום חכמה", היינו, שהרוצה להחכים ידרים, שהרוצה שהחכמה תישאר בו ולא תסתלק, הוא צריך לדרום, היינו לחסד, הנקרא כסופין כנ"ל, מלשון "נכספה וגם כלתה נפשי". וב' אלו, היינו דרום וצפון, שהם חכמה ובינה, מאירים בקו האמצעי, הנקרא, מזרח, תפארת, ששם נכלל הכל. אולם עיקר העבודה מתחילה במערב, שהיא בחינת מלכות, שזה נקרא "במקנה", שהיא בחינת מלכות ומערב, כנ"ל.
ובענין מלכות, הנקראת מערב, שהיא נקראת במקנה, צריכים לדעת, שסדר העבודה מתחיל במלכות שמים. שהאדם צריך, לפני כל דבר מצוה, לקבל על עצמו עול מלכות שמים, הנקרא אמונה, שהוא מאמין, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. לכן הוא מברך אותו. וזה כמו שאמרו חז"ל, "לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואח"כ יתפלל". ויש לשאול, מהו "שבחו של מקום", שהאדם צריך לסדר. התשובה היא כנ"ל, היינו שהאדם אומר להבורא, שהוא מאמין, שהוא מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. וזה נקרא "שבחו של מקום". ואח"כ יתפלל.
ואמר על זה, אאמו"ר זצ"ל, כשאדם מבקש משהו מחבירו, הסדר הוא:
א) שהאדם יודע, שיש לחבירו את הדבר מה שהוא מבקש ממנו.
ב) שיש לחבירו לב טוב, שהוא אוהב לעשות טובות.
אז יש מקום שיבקש מחבירו.
לכן, גם כשהאדם מבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, הוא צריך להאמין, שיש בידו של הקב"ה לתת לו את מבוקשו, ושהוא טוב ומטיב. ובגלל זה התחלת עבודת האדם הוא לסדר שבחו של מקום, היינו שיאמין שהוא טוב ומטיב, אף על פי שהגוף לא מסכים למה שהוא אומר, והוא רואה, שהוא משפה ולחוץ. אז הוא צריך לומר, שהוא רוצה להאמין למעלה מהדעת, והוא שמח בזה לכל הפחות, שהוא יודע את האמת, מה שצריכים להאמין.
והגם שהמילים האלו, מה שהוא אומר, הם רק על דרך הכפיה, כלומר שהגוף לא יסכים למה שהוא אומר, גם מזה הוא שמח, שיכול לומר בפה דברים אמיתיים.
"ואח"כ יתפלל", כלומר, לאחר שהוא סידר שבחו של מקום, שה' מנהיג את העולם בבחינת טוב ומטיב. ואם היה זה בתוך הדעת, בטח שהיה שמח. אבל היות שזהו רק למעלה מהדעת, וגם שהוא על דרך הכפיה, מכל מקום לפעמים יש לו הכח עתה להתפלל לה', שיתן לו את הכח להאמין, שכך הוא באמת. ויהיה בידו כל היום להגיד שבחו של ה', בזה שה' עושה עמו רק טובות.
ועבודה זו יש עליות וירידות. והאדם צריך להאמין, שיש לו נקודה שבלב, שהיא ניצוץ המאיר. ולפעמים היא רק נקודה שחורה ואינה מאירה, והניצוץ הזה צריכים תמיד לעורר, כי לפעמים נתעורר הניצוץ הזה מעצמו ומגלה חסרון בהאדם, שהוא מרגיש שחסר לו רוחניות, שהוא מגושם יותר מדי, ואינו רואה תכלית, שיהיה בידו לצאת מהמצבים האלו.
והניצוץ הזה לא נותן לו מנוח לנפשו. זאת אומרת, כמו ניצוץ גשמי אינו יכול להאיר, אולם מניצוץ האדם יכול להדליק דברים, שעל ידי הדברים, שהניצוץ נוגע בהם, יכולה להתלקח אש גדולה. כמו כן הניצוץ שיש בלבו של אדם, אינו יכול להאיר, אולם הניצוץ הזה, יש באפשרותו להדליק את המעשים שלו, שיאירו, כי הניצוץ דוחף אותו לעבודה.
אולם לפעמים הניצוץ מתכבה ואינו מאיר. וזה יכול להיות באמצע עבודה. וזה נקרא שקרה להאדם תאונת דרכים. כלומר, שבאמצע עבודה קרה לו מקרה, וירד ממצבו ונשאר מחוסר הכרה. היינו שכבר אינו יודע שיש רוחניות במציאות, אלא שכח הכל, ונכנס בעולם הגשמי עם כל חושיו.
רק לאחר זמן האדם מתאושש, ורואה שהוא נמצא בעולם הגשמי. ואז הוא מתחיל עוד הפעם לעלות למעלה, היינו להרגיש את החסרון הרוחני, ומקבל שוב דחיפה, איך להתקרב להקב"ה.
ואח"כ עוד הפעם יורד ממדרגתו. אולם האדם צריך להאמין, שכל פעם הוא מעלה את הניצוץ שלו לקדושה. והגם שהוא רואה, שירד ממצבו, ונפל חזרה למקומו, כמו שהיה בתחילת עבודתו, אלא כל פעם הוא מעלה ניצוצות חדשים, זאת אומרת, כל פעם הוא מעלה ניצוץ חדש.
ובהקדמה לספר הזהר, (אות מ"ג) אומר וזה לשונו, "והנה האדם, בעת שנולד, יש לו תיכף נפש דקדושה, ולא נפש ממש, אלא בחינת אחוריים של הנפש, שפירושה, בחינה אחרונה שלה, המכונה בעת קטנותה בשם נקודה. והיא מלובשת בלב האדם".
וזה יש לפרש כנ"ל, ש"נקודה" זו, שהיא עדיין חושך, מתגלית כל פעם ומאירה, כפי עבודתו בטהרת לבו, שאז הנקודה מתחילה להאיר. זאת אומרת, שכל פעם שהאדם מתחיל לעלות שוב לאחר הירידה, האדם צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כלומר ממה שהיה קודם בזמן עליה, שכבר העלה אותה לקדושה, ומתחיל כל פעם בחינה חדשה.
היות שבכל התחלה, האדם מוכרח להתחיל מחדש את קבלת מלכות שמים, ואינו מספיק מזה שהיה לו אתמול בחינת אמונה בה'. לכן כל בחינת קבלת מלכות שמים, נבחנת לבחינה חדשה, היינו שמקבל עתה חלק מחלל הפנוי, שהיה ריק ממלכות שמים, ומכניס את מקום הריק, וממלא אותו עם מלכות שמים. נמצא, שהוא בירר עתה דבר חדש, מה שלא היה מטרם שלקח את המקום ריק, ומילא אותו עם מלכות שמים. וזה נקרא, שהעלה ניצוץ חדש לתוך הקדושה, עד שמרוב עליות הוא מעלה תמיד ניצוצין מחלל הפנוי לתוך הקדושה,
נמצא, שמכל ירידה וירידה, הוא בא לידי התחלה חדשה, ומעלה נצוצות חדשים. לכן כשאדם רואה, שיש לו ירידות, הוא צריך להיזהר, שלא יברח מהמערכה, אף על פי שהוא רואה, שהוא לא מתקדם. אלא הוא צריך להשתדל להתחיל כל פעם מחדש. היינו, שזה שהוא מתחיל לעלות, לא יגיד שהוא בא שוב לדרגתו הקודמת. נמצא, שהוא לא עשה שום דבר עם עבודתו, היות שהוא חושב, שהוא עולה עתה לדרגתו הקודמת. אלא הוא צריך להאמין, שזוהי בחינה חדשה, כנ"ל, שכל פעם הוא מעלה ניצוצות אחרים, עד שיעלה את ניצוצותיו השייך לבחינתו.
ובהאמור יש לפרש מה שאמרו חז"ל (בבא מציאה פ"ז) "אמר אלעזר, מכאן לצדיקים, שאומרים מעט ועושים הרבה. רשעים, אומרים הרבה, ואפילו מעט אינם עושין".
וענין "רשעים וצדיקים" בעבודה, יש לפרש, כל אלה שרוצים לקיים תו"מ לשם שמים, נקראים בעבודה "צדיקים". היינו, שרוצה להיות צדיק.
ואלה אנשים שעוסקים בתו"מ שלא לשם שמים, נקראים בעבודה "רשעים", מטעם שהם בבחינת, שינוי צורה מהבורא, לכן הם נבחנים לבחינת רשעים (אבל בבחינת הכלל, גם הם נקראים צדיקים). ואצל אלו אנשים, שהם עובדים בבחינת הכלל, נגיד למשל, כשאדם הוא בגיל ארבעים, הוא יודע, מעת שהגיע לבר מצוה, היינו מי"ג שנים עד ארבעים, יש לו רכוש של עשרים ושבע שנים של תורה ומצות. נמצאים, שהם אומרים, שיש להם הרבה. וזהו, ש"אומרים הרבה". כלומר, שיש להם הרבה תורה ומצות. אולם אפילו מעט אינם עושין, לשם שמים.
מה שאם כן הצדיקים, "אומרים מעט", כלומר הם אומרים, שכבר הוא עוסק בתו"מ עשרים ושבע שנים כנ"ל, ואנחנו עוד לא זכינו לעשות משהו לשם שמים. אולם הם צריכים להאמין, שהם עושין הרבה, היינו שמכל עשיה, שהם רואים, שאינם יכולים לעשות לשם שמים, וכואב להם זה, זה נקרא תפלה.
היינו, שהם עושים הרבה תפלות, בזה שהם רואים, איך שהם מרוחקים מה', שיהיה להם רצון וחשק לעשות נחת רוח להבורא. כלומר, הם מרוחקים מזה שאין להם היכולת להעריך את גדלות המלך. לכן אין להם הכח, לעשות שום דבר לשם שמים, רק לתועלת עצמו. נמצא, שהם עושים הרבה, בכדי שה' יקרב אותם אליו.
נמצא, שאל יתפעל האדם, בזמן שהוא רוצה לעשות מעשים לשם שמים, והוא רואה שכל פעם הוא הולך אחורה. הוא צריך להאמין, שהוא עושה הרבה, בכדי להתקרב לה', ולזכות, שה' יתן לו את הרצון להשפיע. כלומר, שדוקא על ידי הירידות ועליות, יש להאדם מקום להתפלל אליו, שיקרבו באמת, כנ"ל. שכל פעם הוא מעלה ניצוצין חדשים לתוך בנין הקדושה, עד שיעלה את כל הניצוצין השייך אליו. ואז הוא יזכה שה' יתן לו את הטבע השני, הנקרא רצון להשפיע. ואז הוא יזכה לאמונה בקביעות.
מה שאם כן מטרם שיזכה, שכל מעשיו יהיו לשם שמים, אין מקום לבחינת אמונה. וזה כמו שכתוב (בהקדמת ספר הזהר, דף קל"ח), וזה לשונו, "כי חוק הוא זה, שלא יוכל הנברא לקבל רע מאתו יתברך בגלוי, כי הוא פגם בכבודו יתברך, שהנברא ישיגו כפועל רעות. ועל כן, בעת שהאדם מרגיש רע, הנה באותו שיעור שורה עליו כפירה על השגחתו חס ושלום, ונעלם ממנו הפועל".
כלומר, שכל זמן שאין לאדם את הרצון להשפיע, אין האדם מוכשר לקבל טוב ועונג. לכן, בזמן שהאדם מקבל רעות, אז נאבדת לו האמונה. מה שאם כן לאחר שזכה לרצון להשפיע, אז הוא מקבל טוב ועונג מה', אז הוא זוכה לאמונה בקביעות. נמצא, שכל אלו עליות וירידות, יביאו לו להגיע, שה' יעזור לו להשיג את הרצון להשפיע, שאז כל מעשיו יהיו לשם שמים.
אולם על האדם לדעת, בזמן שהוא בא לידי מצב, שאין הוא רואה מציאות, שיוכל פעם לצאת מאהבה עצמית, ורוצה לברוח מהמערכה, עליו לדעת, שיש כאן ב' ענינים, שהם הפוכים זה לזה, כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב' כ"א) "לא עליך המלאכה לגמור, ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה".
נמצא, מצד אחד אדם צריך לעבוד ואף פעם לא להיבטל ממנה. משמע מכאן, שזה הוא ביד אדם להשיג, היות שאומר "ולא אתה בן חורין להיבטל ממנה". נמצא, שהאדם צריך לעבוד, מטעם שבטח ישיג את מבוקשו, היינו שיהיה בידו לעשות מעשים, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו.
ומצד ב' אומר "לא עליך המלאכה לגמור", משמע שאין זה בידי אדם, אלא כמו שכתוב, ה' יגמור בעדי, היינו שאין זה בידי אדם להשיג את הרצון להשפיע. אלא שכאן נוהגים ב' ענינים:
א) שהאדם צריך לומר, "אם אין אני לי מי לי". לכן אל יתפעל האדם מזה שעוד לא זכה, להשיג את הרצון להשפיע, אף על פי שהשקיע לפי דעתו הרבה עבודה, מכל מקום הוא צריך להאמין, שה' מחכה לו, עד שהאדם יגלה את מה שהאדם צריך לעשות.
ב) ואח"כ "ה' יגמור בעדו". כלומר, שאז הוא יקבל בפעם אחת את מבוקשו, כמו שכתוב, "ישועת ה' כהרף עין".