שלבי הסולם תולדות

ויתרוצצו הבנים בקרבה

תשמ"ה - מאמר ט'

1984/85 - מאמר 9

"ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י וזה לשונו, "רבותינו דרשוהו לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת", עד כאן לשונו.

ואאמו"ר זצ"ל אמר, שזהו סדר של עבודה, שהתחלת העבודה נקראת עיבור, בזמן שהאדם מתחיל לעבוד על דרך האמת. כשהוא עובר על פתחי תורה, בחינת יעקב שבאדם, מתעוררת, ורוצה ללכת בדרך התורה, וכשעובר על פתחי של עבודה זרה, בחינת עשו של האדם מתעוררת לצאת.

ויש לפרש דבריו, היות שהאדם נכלל מכלי קבלה מצד הטבע, המכונה אהבה עצמית, שזהו היצה"ר, וכמו כן הוא נכלל מנקודה שבלב, שהיא בחינת היצה"ט שלו, וכשנכנס להעבודה דלהשפיע, אז הוא בחינת עיבור, מלשון עברה, לכן יש לו עליות וירידות ואין לו יציבות, והוא מושפע מהסביבה, ואין לו כח להתגבר.

ומשום זה, כשהוא עובר בסביבה שהם עוסקים בעבודה שזרה לנו, היינו באהבה עצמית, אז בחינת אהבת עצמית שבו מתעוררת לצאת מההעלם להגלוי, ולקבל השליטה על הגוף. ואז אין לו כח לעשות שום דבר, רק מה שנוגע להמקבל שלו.

וכשעובר דרך סביבה שעוסקים במעשים דלהשפיע, אז בחינת יעקב שבו, מתעוררת לצאת מההעלם אל הגלוי, ומעשים דלהשפיע שולטים אז על הגוף. דהיינו, שאז, בזמן שמסתכל אחורה, ורואה, איך מטרם המצב הזה, שבו הוא נמצא, היה כל כך שקוע באהבה עצמית, אז הוא לא יכול להבין, איך אפשר שאדם יכול להיות כל כך בשפלות ולקבל סיפוק מדברים כל כך שפלים, שלא מתאים לבן אדם מבוגר, שיבנה ביתו בין רצונות ומחשבות שפלים ובזויים, שהוא נעלב מהרצונות ומחשבות האלו, שבהם היה שם ביתו.

אבל אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, היינו כשבא לסביבה שעוסקים באהבה עצמית, אז חוזר ומעורר העשו שבו, והוא מפרכס לצאת. וכל פעם חוזר חלילה. ודבר זה נמשך אצל העובד יום אחרי יום. ומי שהוא עובד ביותר מרץ, המצבים האלו יכולים להיות בכל שעה ושעה, המצבים משתנים אצלו.

"ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ופירוש רש"י, ותלך לדרוש, לבית מדרשו של שם. לדרוש את ה', שיגיד לה מה תהא בסופה. ומה היתה התשובה, אומר הפסוק, "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאום מלאם יאמץ ורב יעבוד צעיר". ופירוש רש"י, "ולאם מלאם יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל. וכן הוא אומר, "אמלאה החרבה, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים".

להבין התשובה שניתן לה מאת ה', כמו שכתוב, "ויאמר לה ה'", צריכים להסביר, שנאמר, ששני כוחות אלו מוכרחים להיות. כידוע, שעיקר בחינת נברא הוא הכלי קבלה, שזה נקרא בחינת עשו. אלא אח"כ בא כח השני, הנקרא בחינת יעקב, שהוא הרצון להשפיע. וכל אחד רוצה לשלוט לבדו. וזוהי ההתאבקות, שיש בין עשו ליעקב.

וזהו שפירש רש"י, "כשזה קם זה נופל, לא נתמלא צור אלא מחורבנה של ירושלים". היינו שנאמר לה, שצריכים לדעת בבירור, או שהרצון לקבל שולט או שהרצון להשפיע הוא השולט, ושניהם ביחד אי אפשר להתקיים. אי לזאת, צריכים להחליט אחת ולתמיד, שלא כדאי לגור בתוך המחשבות והרצונות המגונים והשפלים.

ואז, כשהוא רואה שאין בכוחו להתגבר על הרצון לקבל שלו, אז נקרא זה, שהוא רואה, שהוא אין ואפס, שהוא כלום לא שוה, אלא שאז הוא רואה, שאף על פי שהוא כבר בא לידי הכרה, שהרצון לקבל הוא המזיק, ומכל מקום הוא לא יכול להתגבר עליו, ולכן דוקא אז הוא רואה, שהוא זקוק לרחמי שמים, שבלי עזרתו אי אפשר לצאת משליטתו של הרצון לקבל.

וזהו מה שאמרו חז"ל, (קידושין ל') "יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום, אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו". וזהו דוקא אם הוא התחיל בעבודה ועשה כל מה שיש בידו לעשות, אז הוא לא צריך להאמין, שרק הקב"ה יכול לעזור לו, כי הוא רואה עכשיו, שאין לו שום תחבולה ועצה, מה שהוא לא עשה, וכלום לא עזר לו. אלא רק הקב"ה עזר לו.

ורק אז הוא יכול להבין, שרק הקב"ה עוזר. אם כן מהו ההבדל בינו לבין חבירו. וכמו שהוא עזר לו, כמו כן הוא יכול לעזור גם לאחרים. ומשום זה אין לו מקום להתנשאות על אחרים, כיון שזה לא כוחו. מה שאם כן אלו שעוד לא התחילו לעבוד בעבודת הקודש, שענינה הוא רק להשפיע ולא לקבל, אז הם לא רואים, שרק הקב"ה עזר להם, אלא הם אומרים, "שכוחי ועוצם ידי עשה את החיל הזה", וממילא יש להם במה להתגאות על שאר אנשים, שאינם בעלי עבודה כמוהם.

ונמצא אז, שאין כל כך מרחק בין הטוב להרע, כיון שגם הטוב שלו בנוי על יסוד של אהבה עצמית. ואף על פי שהוא עוסק בתורה ומצות, מכל מקום לא ניכר אז ההתאבקות בין יעקב לעשו. וממילא הוא לא זקוק לעזרה מן השמים, שיציל אותו מהרצון לקבל, ושירחם עליו, שיתן לו כלי דרצון להשפיע. כיון שרואה, שהוא לא מסוגל מצד הטבע לעבוד בעמ"נ להשפיע.

והוא מטעם, שבכלל הוא לא חושב שצריכים לעבוד בתורה ומצות, בכדי לזכות לדביקות ה', שעל ענין דלהשפיע לא מעניין לו בכלל. לכן לא שייך לומר, שזה קם זה נופל. אלא בזמן שרוצים ללכת בדרכי השפעה, אז מתחיל הענין של "ויתרוצצו". ואח"כ האדם צריך לעשות מה שבכוחו. ואח"כ הוא בא לידי מצב, שרואה את האמת, שאינו יכול לעזור את עצמו. ואח"כ הוא רואה, שאין לו שום עצה, אלא שהוא זקוק לרחמי שמים. ואז יקויים המאמר חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

"ורב יעבוד צעיר". ויש להבין, מה הוא בא להשמיענו. ויש לפרש, שעוד לא מספיק בזה, שכבר זכה שהיצר טוב הוא השולט, והיצר הרע אין לו שום כח להתנגד לו, שזה מכונה, שהוא יכול להיות עובד ה' רק עם יצה"ט, אלא שצריך להגיע למדרגת השלימות. כמו שאמרו חז"ל, "ואהבת את ה' אלקיך בכל לבבך בשתי יצריך". שגם היצר רע ישמש לעבדות ה'. וזה אפשר לפרש רק באופן, שנדע מקודם מה זה יצר הרע.

כי צריכים לדעת, כי עיקר הרע שבנו הוא הרצון לקבל, שממנו באים לנו כל הדברים רעים, היינו מחשבות ורצונות רעים. והרצון להשפיע, הוא מביא לנו כל הדברים טובים, שהם מחשבות ורצונות הטובים שבנו. לכן כשיצר הטוב שולט באדם, שהוא הרצון להשפיע, אז גם מלמעלה מושפע לנו שפע עליון, זאת אומרת שע"י זה בא מלמעלה שפע של חסדים.

אבל צריכים לדעת שזהו רק תיקון הבריאה, היינו בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, צריכים לכוון הכל לשם שמים, בכדי שיהיה לנו השתוות הצורה, המכונה דביקות בה'. אבל מטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו, היינו שהתחתונים יקבלו מהבורא טוב ועונג, ולא שהם ישפיעו לו נחת רוח, היינו כאילו שהבורא צריך משהו שהתחתונים יתנו לו.

לכן, בזמן שהנבראים רוצים משהו מהבורא לקבל, אז הם צריכים להשתמש עם הכלי קבלה, שהוא היצר הרע, אחרת מי יקבל התענוג. ומקבל התענוג הוא רק ההשתוקקות להדבר. וההשתוקקות לתענוגים היא הנקראת רצון לקבל. נמצא, שאז הוא מוכרח להשתמש עם היצר הרע, אלא שנותן עליו תיקון, המכונה בעמ"נ להשפיע. נמצא אז, שהוא עבד ה' גם עם יצה"ר.

והנה היצה"ר נקרא "רב", שהוא נולד ראשון. וכמו כן כשהאדם נולד, בא היצה"ר קודם. מה שאם כן היצה"ט בא לי"ג שנה. לכן מתי שהאדם עובד לשם שמים עם הרצון לקבל, נקרא שהוא אוהב ה' בכל לבבך, היינו בשתי יצריך, כנ"ל. וזהו המכוון בפסוק "ורב יעבוד צעיר", שפירושו, שהרצון לקבל, הנקרא רב, הוא יעבוד צעיר, היינו שהוא ישמש להרצון להשפיע לה'.

נמצא, שהרצון להשפיע הוא יהיה השולט. ולפעמים הרצון להשפיע משמש בכלים דהשפעה, המכונה כלים דיעקב, ואז נקרא שהוא עובד ה' ביצה"ט. ולפעמים הוא משמש בכלים דקבלה, ואז נקרא שהוא עובד ה' גם ביצה"ר. וכל זה נאמר לה בבית מדרשו של שם, כמו שכתוב "ויאמר ה' לה".

ובזה נבין מה שאמר בן זומא (אבות דרבי נתן, פרק שלשה ועשרים) "איזו גבור שבגבורים, מי שעושה שונא אוהבו". ובמסכת אבות (פרק רביעי) "אומר בן זומא, איזהו גבור הכובש את יצרו".

ויש להבין את הפירוש, שאומר על "גבור", שאומר, "איזהו גבור הכובש את יצרו", לבין הפירוש שנותן על "גבור שבגבורים", שאומר, "מי שעושה שונא אוהבו".

ולפי הנ"ל יש לפרש את דברי בן זומא, שבחינת גבור נקרא "ולאם מלאם יאמץ", כמו שפירש רש"י כנ"ל, כשזה קם זה נופל, זה נקרא גבור, שהכניע את הרע שבו, ורק היצ"ט שולט, זאת אומרת שהוא עובד ה' רק ביצה"ט.

ו"גבור שבגבורים" נקרא בחינת "ורב יעבוד צעיר", שפירושו "ורב" היינו הרע שבו, "יעבוד צעיר", שישמש את הרצון להשפיע, שאז הוא עובד ה' גם ביצה"ר, כנ"ל, שאז הוא מקיים את הפסוק "בכל לבבך", היינו בשתי יצריך.

----------

ענין בטחון

תשמ"ו - מאמר ו'

1985/86 - מאמר 6

בזהר הקדוש (תולדות דף נ"ג, אות קכ"ב-ד' ובהסולם) אומר וזה לשונו, "ר' אלעזר פתח ואמר, אשרי אדם עוז לו בך, אשרי האדם שמתחזק בהקב"ה, ושם מבטחו בו. יכול כחנניה מישאל ועזריה. אפשר לפרש את הבטחון על דרך שאמרו חנניה, שבטחו ואמרו הן איתי אלהנא, דהיינו, שבטחו, שהקב"ה יצילם בודאי מכבשן האש. ואומר, שאינו כן, אלא בוא וראה, אם לא יצילם ולא יתייחד עליהם הקב"ה, נמצא שלא יתקדש שמו של הקב"ה בעיני כל. אלא אחר שידעו שלא אמרו כראוי, חזרו ואמרו והן לאידיע להוי לך מלכא, דהינו, שאמרו בין שיציל ובין שלא יציל, יהיה ידוע לך, שלא נשתחוה לצלם. אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך, אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך, כאשר ישתדל במצות התורה, וישתדל ללכת בדרך האמת. וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו, ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו, ויבטח בו ולא ישים מבטחו באחר זולתו, ועל זה כתוב "עוז לו בך".

"מסילות בלבבם". פירושו, שיעשה את לבו כראוי, שלא יבוא בו הרהור זר, אלא כאותה מסילה המתוקנת לעבור בה, לכל מקום שצריכים, הן לימין והן לשמאל. "וכן יהיה לבו", כלומר, שבין אם הקב"ה יעשה עמו טובה או להיפך, יהיה לבו מוכן ומתוקן, שלא יהרהר אחר הקב"ה בשום פנים שבעולם. דבר אחר, "אשרי אדם עוז לו בך". הוא כמו שאתה אומר, "ה' עוז לעמו יתן", שפירושו תורה. "עוז לו בך", פירושו, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, כי כל מי שעוסק בתורה ואינו משתדל לשמה, טוב לו שלא היה נברא. "מסילות בלבבם" הוא כמו שאתה אומר, "סולו לרוכב בערבות ביה שמו", שפירושו, לרומם לרוכב בערבות.

וכן "מסילות בלבבם" פירושו, שאותה התורה שהוא עוסק בה, תהיה כוונתו לרומם את הקב"ה, ולעשותו מכובד וחשוב בעולם, דהיינו, שיכוון בלבו, שבעסק תורתו ימשיך שפע הדעת לו ולכל העולם, כדי ששמו של הקב"ה יתגדל בעולם, כמו שכתוב "ומלאה הארץ דעה את ה'". ואז יקויים "והיה ה' למלך על כל הארץ".

ולפי הנ"ל קשה להבין את ענין הבטחון, מה שהזהר הקדוש מפרש לנו, ואומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר הקב"ה יצילנו", או "הקב"ה יעשה לי כך וכך". הלא אנו רואים, אם מי שהוא מבקש מחבירו, שיעשה לו איזה טובה, ואם האדם הזה הוא ידיד שלו, ויודע שיש לו לב טוב, אז הוא בוטח באדם זה שיעשה את מבוקשו. אבל איך שייך לומר שהוא בוטח בו, אפילו שלא יעשה את מבוקשו, כמו שכתוב "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו".

ועוד קשה להבין במה שאומר, "ולא ישים מבטחו באחר זולתו". ועל זה כתוב "עוז לו בך". וזה צריכים להבין. כי מצד אחד הוא אומר, שלא יאמר "שהקב"ה יצילנו", שפירושו, שהבטחון צריך להיות אפילו כשאינו מצילו, כעין חנניה. ומה שייך לומר אז על הספק, "שלא יבטח באחר", שמשמע שאחר בודאי יעזור ויציל אותו.

זאת אומרת, כאילו יש מי שהוא, שכן יכול להצילו בודאי, בלי שום ספק. ולכן יש איסור לבטוח באחר, רק שיבטיח עצמו בה', אף על פי שאינו יודע אם ה' יצילו כנ"ל. ואיך שייך לומר, שיש מי שהוא, שיכול להצילו, הלא מביא דוגמא מחנניה מישאל ועזריה, ושם איך שייך לומר, שלא יבטחו באחר, משמע כאילו שיש מי שהוא בעולם, שיכול להציל אותם מכבשן האש, היתכן לומר כך.

וכדי להבין את דברי הזה"ק, צריכים להקדים את מטרת הבריאה, היינו שיש מטרה מצד הבורא, מה שהבורא רצה מהבריאה. וגם יש מטרה מצד הנבראים, היינו לאיזה מטרה הנבראים צריכים להגיע, שנגיד, שהם באו להמטרה שלהם, היינו לשם מה שהם נבראו.

וזה ידוע, שהמטרה מצד הבורא היא, היות שרצונו להטיב לנבראיו, לכן ברא את הנבראים בכדי לתת להם טוב ועונג. והיות שרצה שההטבה שהוא נותן להם, תהיה בה שלימות. לכן עשה תיקון, שמטרם שהנבראים יכלו לקבל בע"מ להשפיע, לא יקבלו שום שפע, הנקרא טוב ועונג. וזהו מטעם, שמטבע הענף להדמות לשורשו. והיות שהשורש של הנבראים הוא להשפיע להנבראים, לכן בזמן שהנבראים יעסקו בקבלה, הם ירגישו אי נעימות.

ומשום זה נעשה תיקון, המכונה צמצום ומסך, שרק ע"י זה שהנבראים יקבלו בעמ"נ להשפיע, אז הם יכולים להנות מהטוב ועונג שהיה במחשבת הבריאה. ומטרת הנבראים היא, שהם צריכים להגיע לבחינת דביקות, המכונה השתוות הצורה, דהיינו, כמו שהבורא רוצה להטיב לנבראיו, כמו כן צריכים הנבראים גם כן להגיע, שיהיה כל רצונם להטיב לה'.

ומשום זה, אלה אנשים שרוצים להכנס לדרך האמת, שיגיעו לבחינת הדביקות, צריכים להרגיל עצמם, שכל המחשבה דיבור ומעשה שלהם יהיו על הכוונה, שע"י זה שהם עושים מעשי המצות ועוסקים בתורה, תצמח מהעבודה זו נחת רוח להבורא, ואסור להם לעשות חשבון, מה שהם יכולים לקבל מהבורא, עבור זה שהם רוצים לתת לו נחת רוח, זאת אומרת, שלא יעלו על מחשבותיהם, מה הבורא יתן להם, שתהיה להם היכולת להוציא מרשותו של הבורא לרשות שלהם, שזה יגרום להם שיעשו שתי רשויות, היינו רשות הבורא ורשות של הנבראים, שזהו ההיפך מבחינת הדביקות, שדביקות פירושו יחוד, שמשני דברים נעשה דבר אחד, בזמן שהם מתאחדים זה בזה.

מה שאם כן שתי רשויות זהו פירוד. ובזה שהם חושבים על עצמם, היינו לקבל משהו מהבורא לתוך הרשות שלהם, נמצא, מהקבלה זו הם נעשים יותר נפרדים, מכפי שהיו עד עכשיו.

ובזה מובן לנו דברי הזה"ק, שאמרו על פסוק "וחסד לאומים חטאת", משום ש"כל טיבו דעובדין לגרמייהו עובדין". ומתעוררת השאלה, מדוע כשהם עוסקים בחסד, היינו שעוסקים בדברים דלהשפיע, שעושים חסד, ומדוע לא די שנגיד, שלא מקבלים שכר על זה, משום שאין כוונתם למעשה החסד, אלא כוונתם על התמורה שהם יקבלו תמורת זה, שזה נקרא "לגרמייהו", שפירושו, שעוסקים

בחסד הוא לא על הכוונה לעשות טוב להשני, אלא כוונתם הוא, שע"י זה שעושים דבר טוב להשני, הם יקבלו איזה תמורה, לא חשוב שיקבלו כסף או כבוד וכדומה, העיקר שיקבלו תמורה עבור הרצון לקבל שלהם.

אבל צריכין להבין, היות שמכאן משמע, משאמר "חטאת", שהיה יותר טוב אם לא היו עושים את החסד. היתכן לומר כן, הלא אין שום עבירה בזה שעושים חסד. אם כן מדוע נקרא זה "חטאת".

ולפי מה שהסברנו, באנשים שרוצים ללכת בדרך האמת, היינו לזכות לדביקות ה', שרוצים בהשתוות הצורה, נמצא, כשהם ב"שב ואל תעשה", לא דורשים שום דבר לתוך כלי קבלה שלהם, אם כן אין הם עושים שום פעולה שיתרחקו מה'.

מה שאם כן כשעושים איזו פעולה של חסד, נמצא, שע"י זה הם מבקשים שהקב"ה יתן להם איזו תמורה לתוך כלי קבלה שלהם. נמצא, שהם דורשים דבר שיפריד אותם מה'. ולפי זה נקרא החסד "חטאת" (אבל אין הכוונה על תורה ומצות, כי בתורה ומצות, אמרו חז"ל, "לעולם יעסוק אדם בתורה שלא לשמה, כי מתוך שלא לשמה באים לשמה").

אולם לפי הכלל, בלי תענוג אי אפשר לעשות שום פעולה, אם כן איך יכולים לעבוד בעמ"נ להשפיע ולא לקבל לרשות של עצמו שום תמורה, אלא להיבטל אליו ולבטל את רשות של עצמו, ולא ישאר רק רשות היחיד, היינו רשותו של הקב"ה. אם כן מהם החומרי דלק שיתנו להם כח עבודה, שיוכלו לעבוד בעמ"נ להשפיע.

אלא החומר דלק, שיתן כח לעבודה, צריך להיות מזה שהאדם משמש את המלך. ולפי חשיבותו של המלך. היות שהקב"ה נתן כח בהטבע, שיש תענוג גדול מזה שמשמשים אדם חשוב. ולפי חשיבותו של המלך, כן האדם מרגיש את התענוג. זאת אומרת, אם האדם מרגיש שהוא משמש מלך גדול, בשיעור זה מתגדלת הנאה שלו. לכן כל כמה שהמלך חשוב ביותר, כן הוא מקבל יותר הנאה ותענוג מעבודתו.

ותענוג זה שמקבל משמושו של המלך הוא, שכל מה שהמלך גדול ביותר, הוא רוצה יותר להיבטל אליו. נמצא, כל הנאה ותענוג שהוא מקבל, לא נכנס לרשותו של אדם, אלא לפי גדלותו וחשיבותו של מלך, בשיעור זה הוא רוצה להיבטל להמלך. ואין כאן אלא רשות אחת, הנקראת רשות היחיד.

מה שאם כן כשהוא רוצה לקבל איזו תמורה מהמלך עבור עבודתו, יש לו אז שתי רשויות, נפרדות זו מזו. נמצא, במקום שהאדם צריך להגיע לדביקות ה', הוא מגיע לפירוד מה', שהוא ממש דרך הפוך מהמטרה, שהנבראים צריכים להגיע אליה.

נמצא, הסיבה שנותנת לו כח העבודה, היא רק זה שיכול להשפיע להמלך. אבל מטרם שהאדם הגיע לידי הרגשת גדלות ה', אז יש לו מלחמות עם הגוף, היות שהוא לא מסכים לעבוד בלי תמורה. ולעבוד מטעם שיש תענוג גדול, בזה שמשמש את המלך, זה אין לו, מטעם שחסרה לו הרגשת גדלות המלך. ויותר אמת הוא, מטעם שחסרה לו אמונה, היינו להאמין שיש מלך בעולם.

וכמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב') וזה לשונם, "דע מה למעלה ממך, עין רואה ואוזן שומעת וכל מעשיך בספר נכתבים. וכשיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, אז מתחילים החשבונות, מה גודלו וחשיבותו. ובזמן שיש לו אמונה, שיש משגיח בעולם, האמונה הזאת כבר מביא לו הרגשת החשיבות, אפילו שהוא לא עושה חשבון על גדלותו של ה', מכל מקום יש לו כבר כח עבודה לשמש לה'.

אולם היות שחסר לו אמונה, ואין לו אלא אמונה חלקית (עיין בהקדמה לתע"ס אות י"ד), והוא רוצה אז לעבוד בעמ"נ להשפיע, בא תיכף הגוף וצועק בקולי קולות, וכי אתה משוגע, שאתה הולך לעבוד בלי שכר, ומה שאתה אומר, שאתה רוצה לשמש את המלך, שזה בעצמו הוא שכר גדול, זה שייך לומר במי שמרגיש את המלך, שהמלך מסתכל עליו על כל תנועה ותנועה, מה שהוא עושה, שייך לומר, שהוא עובד מטעם שזוהי זכיה גדולה לשמש את המלך, אבל לא אתה.

וזה גורם מלחמת היצר, שפעם הוא גובר על הגוף, ופעם הגוף גובר עליו. כי הוא טוען להגוף, כי זה שאני לא מרגיש את גדלות המלך, אתה אשם בדבר, היות שאתה רוצה לקבל הכל לתוך הרשות שלך, הנקראת מקבל בעמ"נ לקבל. ועל בחינה זו היה צמצום והסתר, שלא יכולים לראות שום דבר אמת. אי לזאת, תן לי לצאת מהרצון שלך, ונתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע, ובטח תראה אז חשיבות וגדלות המלך, ואז אתה בעצמך תסכים עמי, שכדאי להיות משמש להמלך, ואין שום דבר אחר בעולם יותר חשוב מזה.

ומשום זה, בזמן שהאדם רוצה לעבוד רק בעמ"נ להשפיע ולא לקבל כלום, וכל החשבונות שלו, הם בזה שיש הנאה להבורא מעבודתו, מה שהוא רוצה לעשות לו נחת רוח, ועל עצמו לא מסתכל כלום, ואיך אדם יכול לדעת, אם הולך באמת על דרך הזה. יכול להיות שהוא מרמה את עצמו, היינו, שכל כוונתו בעמ"נ לקבל. זאת אומרת, שהוא בבחינת משפיע על מנת לקבל, ולא הולך בדרך אמת, היינו לומר, שכל חשקו ומאווייו הוא בכדי להיות משפיע בעמ"נ להשפיע.

ובזה האדם יכול לבקר את עצמו, היינו את כוונתו. כי בזמן שהוא מתפלל לה', שיעזור לו במלחמת היצר, שלא יבוא אליו היצר, וירצה לשלוט עליו עם הטענות שיש לו על עבודתו, הקב"ה יתן לו רק רצון להיות רוצה לעבוד בשבילו בכל לבבו ובכל נפשו. ובטח אין תפילה בלי בטחון, היינו שהקב"ה הוא שומע תפלה, אחרת אם אין לו בטחון שהקב"ה ישמע תפלתו, אין הוא יכול להתפלל, אם אין הוא בטוח שיש מי ששומע תפלתו.

ואז נשאלת השאלה, אם הוא רואה שאין תפלתו נשמעת, היינו שלא עונים לו על תפלתו, כמו שהוא מבין שצריכים לתת לו מה שהוא דורש, מטעם שהקב"ה הוא רחום וחנון, ואם הוא שומע, בטח היה נותן לו מה שהאדם דורש. ולפי זה מדוע הוא לא נענה על תפלתו, וכי אין הקב"ה שומע תפילה חס ושלום, היתכן לומר כך.

אלא שהאדם צריך להאמין, שהקב"ה הוא שומע תפלה, כמו שאנו אומרים בתפלת שמונה עשרה, "כי אתה שומע תפלת כל פה עמך ישראל ברחמים". אלא צריכים להאמין במה שכתוב "כי לא מחשבותי מחשבותיכם". זאת אומרת, שהקב"ה יודע מה שטוב לאדם, היינו לשלימותו, ומה שיכול להפריע לשלימותו.

אי לזאת צריכים לומר, שתמיד הקב"ה שומע ועונה לו, כפי מה שיהיה טוב לאדם. ואת זה הוא נותן לו, היינו אלו המצבים מה שהאדם מרגיש, צריכים להאמין שהקב"ה רוצה שהאדם ירגיש כך, משום שזה הוא לטובתו של האדם.

ונמצא, שעיקר הבטחון, שהאדם צריך לבטוח בה', הוא שבטח הקב"ה שומע תפלתו, ועונה לו על תפלתו, אלא לא לפי מה שהאדם מבין, אלא מה שהקב"ה מבין, שכדאי לתת לו. נמצא לפי זה, שעיקר הבטחון הוא לבטוח בה', שה' עוזר לכולם, כמו שכתוב "ורחמיו על כל מעשיו". אבל אין הבטחון צריך להיות שהקב"ה יעזור לו כפי שכלו של האדם, אלא לפי ראות עיני ה'.

ויש אנשים, שחושבים שהבטחון הוא דוקא לפי מה שהאדם מבין שחסר לו, על זה צריך להיות מידת הבטחון. ואם לא מאמין, שהקב"ה מוכרח לעזור לו, כפי מידת שכלו של אדם, לא נקרא זה שהוא מאמין ובוטח בה'. אלא דוקא האדם צריך להיות לו בטחון, דוקא כמו שהאדם רוצה.

ובזה נוכל להבין דברי הזה"ק, ששאלנו על מה שהוא אומר "אלא לא יבטח אדם ויאמר, הקב"ה יצילנו, או הקב"ה יעשה לי כך וכך. אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך". ומביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שאמרו, "בין שיציל ובין שלא יציל". והזה"ק אומר שם, וכיון שאדם בא לטהר, עוזרים לו. ובזה יבטח בהקב"ה, שהוא יעזור אותו ויבטח בו, ולא ישים מבטחו באחר זולתו.

ועל זה כתוב "עוז לו בך". ושאלנו, מהו הפירוש "ולא ישים באחר זולתו". וכי יש אחר שיכול לעזור לו, שעל זה בא הציווי, שלא יבטח באחר. הלא הוא מדבר מענין בטחון מחנניה, ומי היה יכול להציל אותם מכבשן האש, שמשום זה היה צריך ליתן איסור, שלא יבטח באחר.

אלא הענין הוא כנ"ל, כיון שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו שכל מעשיו יהיו לשם שמים, הנקרא בעמ"נ להשפיע ולא לתועלת עצמו, אז הוא צריך להאמין, שהקב"ה יודע מה לתת לו, ומה לא לתת. כי בכדי שהאדם לא ירמה את עצמו, ויראה כל פעם, אם הוא הולך על דרך להשפיע נחת רוח להקב"ה, אז הוא צריך לראות את עצמו, באיזה מצב שהוא נמצא, הוא צריך להיות שבע רצון.

והוא צריך לבטוח בה', שבטח זה הוא רצונו יתברך, אם כן לא חשוב לי באיזה מצב שאני נמצא, אלא אני צריך ליתן יגיעה ותפלה, על מה שהאדם מבין, ויבטח בה', שהקב"ה יעזור לו לטובת האדם. ומהו לטובת אדם, זה הוא ה' יודע, ולא האדם. ובזה יש יכולת להאדם, שיוכל לעשות על עצמו בקורת, על התעסקותו בתורה ומצות, אם כוונתו היא, משום שרצונו הוא בכדי להשפיע להקב"ה ולא לתועלת עצמו, היינו שאין כוונתו להיות משפיע בעמ"נ לקבל.

ומשום זה, בזמן שהאדם מסדר לעצמו את סדר עבודתו, והולך להתפלל לה', ובטח שצריך לבטוח בה', שה' מקבל תפלתו, אז הוא צריך לבטוח בה', היינו שמידת הבטחון הוא על דעתו של הקב"ה, ולא לבטוח באחר. ומי הוא האחר, הוא האדם בעצמו. היינו, שמידת הבטחון, שה' יעזור לו, צריכה להיות כפי שהקב"ה מבין, ולא כפי שהאדם מבין.

והאדם נקרא "אחר", כמו שאמרו חז"ל (סוכה מה ע"ב) וזה לשונם, "ותניא, כל המשתף שם שמים ודבר אחר נעקר מן העולם, שנאמר, בלתי ה' לבדו. משמע, שצריך להיות בלתי ה' לבדו, היינו, בלי הנאה עצמית, הנקראת קבלה. זאת אומרת, שאפילו כשהוא מכוון בהמצוה לשם השם, אלא הוא רוצה גם קצת לתועלת עצמו, הוא נעקר מן העולם".

ומה פירושו ש"נעקר מן העולם". וכי אלו שלא זוכים לכוון כל מעשיהם הם נעקרים מן העולם. וצריכים להבין, לאיזה עולם הם מתכוונים. ולפי מה שאנו לומדים, כוונתו העולם הנצחי, הנקרא עולמו של הקב"ה, שפירושו, ששם ניכר את שמו של הקב"ה, הנקרא טוב ומטיב, ששם מגולה מחשבתו יתברך, שהיא רצונו להטיב לנבראיו.

לכן למטרה זו ברא העולם. ומעולם ההוא, הוא נעקר, היינו שלא יכול לזכות, שיהיה מגולה אליו את הטוב והעונג, משום תיקון הצמצום, שהיה בכדי שהאדם יזכה לדביקות, הנקרא השתוות הצורה. ומשום זה, כשאדם רוצה לקבל גם כן קצת לתועלת עצמו, ובשיעור הזה הוא מתרחק מדביקות ה', וממילא לא יכול לזכות לטוב ועונג שישנם במטרת הבריאה. לכן הוא נעקר מעולם ההוא.

היוצא מכל הנ"ל, שאם האדם רוצה לדעת, אם הוא לא מרמה את עצמו, ורוצה לעבוד לה' בכוונה רק להשפיע נחת רוח להבורא, ואומר הזה"ק, שבזמן שהוא מתפלל לה' שיעזור לו, ובודאי צריך להיות לו בטחון, שה' יעזור לו, אחרת, אם הוא לא בוטח, איך אפשר לבקש, אם אין הוא בוטח שה' יעזור לו, אחרת אין מקום לתפלה, כי אין האדם יכול להתפלל ולבקש טובה ממי שהוא, אם הוא לא יודע שהאדם הזה יש בידו לעשות לו את הטובה.

לכן בטח שמוכרח להיות בטוח, בזמן שהוא מתפלל לה', שבטח יעזור לו להאדם. ואם האדם רואה, שהקב"ה לא עזר לו, כמו שהאדם מבין, לכן הוא מהרהר אז על הקב"ה, שחס ושלום הוא לא שומע תפלה, לכן אומר הזה"ק, שהוא צריך להתפלל ולבטוח בה', שבטח שה' יעזור לו כמו שה' מבין, כיון שהאדם הזה הוא רוצה דוקא לעסוק בענינים שהם רק לטובת ה' ולא לתועלת עצמו.

אם כן מה הוא ההבדל איך שהוא עובד ומשפיע לה'. זאת אומרת, הוא צריך להאמין, שאם הקב"ה מבין, שיהיה לתועלת האדם, אם יעבוד באיזה מצב שהוא נמצא, ולא חשוב הוא את מה שהאדם מודד, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה, באם יעזור לו לפי הבנת האדם, מה שהאדם מבין, שמזה יהיה להקב"ה יותר הנאה.

אלא הוא צריך לבטוח בה', שה' יעזור לו כפי הבנת הקב"ה. וזה נקרא בלשון הזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", שפירושו, מה שהקב"ה מבין, שרק במצב כזה צריך האדם להמצא. ועל המצב שבו הוא נמצא, הוא צריך לבקש מה' שיעזור לו. (היינו שבמצב, שבו הוא נמצא, והוא מבין, שזה חסר לו. את זה שהוא מבין, את זה הוא יבקש. רק ה', הטוב בעיניו יעשה).

כי מתי שייך לומר, שהוא מסכים לרצון ה', ולא יתעקש לומר, שהוא רוצה שה' יעזור לו כרצונו של האדם. זה דוקא שהאדם מבקש, מה שהאדם מבין, ומתפלל שה' יעזור לו כמו שהוא מבין. ומכל מקום הוא מבטל רצונו בפני רצון ה'. אז שייך לומר שהוא שם מבטחו בה', שיעזור לו כמו שצריך, היינו כפי מה שה' מבין, ולא כפי מה שהאדם מבין.

וזה נקרא "בטל רצונך מפני רצונו", כמו שאמרו חז"ל (אבות פרק ב'). מה שאם כן אם אין לו שום רצון להגיע לאיזה מטרה בעת שהוא מתפלל לה', שהוא יעזור לו להגיע אליה, וממילא לא שייך לומר שיבטל את רצונו מפני רצון ה', ולומר, אני רוצה מה שאני רוצה, ומה שאני מבין שחסר לי, ואתה תעשה לי כמו שאתה מבין. אז שייך לומר, שהוא מבטל את רצונו מפני רצון ה'.

אבל בשביל מה צריכים שהאדם יבטל את רצונו. ואם אין לו רצון, שיהיה לו מה לבטל, משמע כאילו שאין זה שלימות. הלא אדרבה, השכל מחייב, אם האדם מסכים לרצון ה', בודאי הוא יותר טוב, מכפי שיש לו רצון אחר מרצון ה', והוא צריך לבטלו. כאילו יש לו דבר רע, וצריך לבטל את הרע. הלא היה יותר טוב, אם לא היה לו רע בכלל.

אלא הענין הוא, כי ידוע שהכלי הרוחני, שתהיה מוכשרת לקבל שפע של טוב ועונג, צריך להיות בה ב' תנאים:

א) שיהיה לה בחינת עביות, שהיא הרצון לקבל הנאה ותענוג,

ב) שיהיה לה מסך, היינו שלא לקבל כפי חשקו ורצונו, מה שהוא משתוקק לקבל הנאה ותענוג, אלא כפי מה שיהיה מזה הנאה להבורא, שזה מכונה לקבל בעמ"נ להשפיע נחת רוח ליוצרו.

אולם אם אין לו כלי קבלה, היינו שאין לו השתוקקות לקבל הנאה ותענוג, אז הוא לא מוכשר לקבל שפע מלמעלה, כי אין מילוי בלי חסרון. ומשום זה מוכרחים להשתדל לעשות לעצמו חסרון, להשתוקק שהבורא יקרב אותו ויתן לו מכל טוב, שיש בידו של הקב"ה לתת. והוא משתוקק לקבל את זה. ויחד עם זה הוא מבטל את רצונו, ובוטח בה', שבטח ה' יעזור לו, ויתן לו מה שהקב"ה מבין שזה הוא לטובתו. ולכן אין לו אז טענות, שהקב"ה לא עזר לו, כפי שהאדם מבין.

וזה נקרא שמבטל רצונו ואומר, אני עושה את שלי, היינו מה שאני מבין שזהו לטובתי, ואני מבין ומאמין, שבטח הקב"ה יודע יותר טוב את מצבי, ואני מסכים ללכת ולעסוק בתורה ומצות, כאילו הקב"ה עזר לי, כפי שאני מבין שהוא צריך לענות לי על תפלתי. והגם שאני רואה, שעל מה שבקשתי הוא לא נתן לי שום מענה, ומכל מקום אני מאמין, שה' שמע את תפלתי ועונה לי, כפי מה שהוא טוב בשבילי. ומשום זה אני צריך תמיד להתפלל, שה' יעזור לי, כפי שאני מבין, וה' עוזר לי, כפי מה שהוא מבין שטוב בשבילי.

ולפי זה מתעוררת השאלה, היות שבין כך ובין כך הקב"ה עוזר כפי מה שהוא מבין, אם כן התפלה הזו, שהאדם מתפלל, למה לי. כיון שאין הקב"ה עונה על התפלה, מה שהאדם מתפלל, אם כן מה שהבורא מבין, שהוא יעשה, ומה מועיל תפלתו של האדם, ולאיזה תועלת הוא צריך את זה, שאנו נתפלל, על מה שאנו מבינים שחסר לנו, והוא עונה כמו שהוא מבין, כנ"ל.

אלא צריכים לדעת, כי ענין התפלה, מה שאנו מתפללים על מה שחסר לנו, ואנו יודעים בודאי מה שחסר לנו, ואנו רוצים שהקב"ה יענה לנו על תפלתנו, כפי מה שאנו מבינים, שאם הוא ימלא את בקשותינו, אנו נהיה אז אנשים מאושרים, כי כל מה שהיה חסר לנו, הכל נתן לנו.

יש לדעת שיש כלל, "אין אור בלי כלי". פירוש, שאי אפשר להיות מילוי בלי חסרון. נמצא לפי זה, אפילו שנגיד שהאדם יודע מה שחסר לו, מכל מקום אין זה נקרא חסרון, שהחסרון הזה עומד להתמלאות. כי מה שהאדם חושב שחסר לו, עוד זה לא אומר שיש לו חסרון. כי החסרון משמע דבר שחסר לו ממש. אבל חסרון לא נקרא מה שאין לו, היות שיש הרבה דברים שאין לו לאדם, ומכל מקום עוד לא נבחן זה לחסרון, שיהיה שם מקום להתמלאות.

על דרך משל, אדם, שהוא אזרח במדינה, ויש בחירות בהמדינה, את מי לעשות נשיא המדינה, ועשו את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר אזרח פשוט, ואין לו שום יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא המדינה. ויש אדם אחר בהמדינה, שהוא חשב שיעשו אותו נשיא המדינה, והשקיע הרבה כוחות בין הידידים ואנשי השם, שהם יהיו בעזרו להיות נשיא המדינה, ולבסוף עשה את מי שהוא נשיא המדינה, והוא נשאר רק עם הרצון שלו. בטח שיש הבדל בין אלו שני אנשים, הגם שלשניהם יש אותו שלילי, ששניהם אינם נשיאים, ומכל מקום יש הבדל עצום בין זה שהשקיע כוחות להיות נשיא ונשאר עם רצון בלי מילוי, להשני, הגם שאינו נשיא, אבל הוא לא מרגיש יסורים, בזה שלא עשו אותו נשיא. זאת אומרת, אפילו שירצה לעשותו נשיא, אין לו כלים לזה, שיהיו לו אמצעים איך להתנהג עם הנשיאות.

אלא כלי להמילוי הוא הרצון להדבר. ורצון נקרא, שיש לו יסורים להדבר שהוא רוצה. ואפילו שיש לו רצון לאיזה דבר, וחושבים שזה כבר נקרא רצון, אבל זה עוד לא נקרא חסרון אמיתי, שיהא הרצון הזה מוכשר לקבל את המילוי.

והטעם הוא, כי חסרון נקרא יסורים במה שאין לו. והמילוי נקרא תענוג בזה שהשיג את מבוקשו. נמצא, שכפי היסורים שיש לו מהשלילה, באותו שיעור יכול להיות תענוג מהמילוי.

ועתה נבוא להבין את ענין התפלה, שאנו מתפללים, שה' יעזור לנו, כפי שאנחנו מבינים. ולהאמין במה שכתוב, "כי אתה שומע תפלת כל פה". ויחד עם זה לבטוח בה', שהוא שומע תפלת כל פה. אבל לא לבטוח, שהקב"ה צריך לעזור כפי שהאדם מבין, אלא לבטוח בה', שהוא יעזור לו כפי שה' מבין.

ושאלנו, אם כן התפלה שאדם מתפלל למה לי. כי ה' יעשה תמיד כפי שהקב"ה מבין. אלא ע"י התפלה מתרחב הרצון להמילוי, כי בריבוי תפלות מתרבה החסרון בהאדם, היינו שמתחיל להרגיש חסרון על זה שהוא מתפלל. כי כשהתחיל לבקש איזה מילוי על חסרונו, עוד לא היתה בעצמו ההרגשה, שחסר לו באמת את זה שהוא מבקש. אלא הוא ראה שאחרים מבקשים איזה מילוי, ושמע מהחברים שצריכים לבקש מה' איזה מילוי, אז גם הוא התחיל להתפלל לה', שיתן לו את מבוקשו. אבל שהוא ירגיש באמת, שחסר לו את מה שהוא מבקש, את זה עוד לא עלה על לבו.

אבל ע"י ריבוי התפלות שהוא נותן, אז הוא בעצמו מתחיל להתבונן, אם באמת חסר לו, מה שהוא מבקש, או זה רק דבר נוסף עליו, היינו שהוא רוצה מותרות. זאת אומרת, מה שהוא צריך ליהדות לעשות בהכרח, זה הוא עושה, אלא שהוא רוצה מותרות, היינו שיעשה חיים יותר טובים ברוחניות, ולא להיות איש פשוט, כמו הכלל, שהם עובדי ה'.

וההתבוננות זו בהתפלות, מה שהוא מתפלל, תביאהו להכרה, שהוא באמת נצרך לעזרת ה', שיעזור לו לקיים משהו ברוחניות. כי ע"י התפלות, שכל פעם שהוא מתפלל, מביאו לידי תשומת לב, שמתחיל להסתכל על עצמו, לשם מה הוא מתפלל. אלו התפלות, שסדרוהם לנו חז"ל, אם באמת חסר לי מה שהם אמרו, שעל זה אנו צריכים להתפלל, או שחסר לי שאר דברים, היינו שחסר לי דברים מה שהגוף שלי מבין, שצריך לבקש עליהם.

נמצא, שריבוי תפלות, מה שהוא נותן, הוא מתחיל אז לקבל חסרון אמיתי, עד שהוא מרגיש יסורים, בזה שחסר לו. וזה נותן לו רצון אמיתי, שירצה שהקב"ה יקרב אותו אליו. וזה נקרא שהקב"ה עוזרו, היינו כמו שכתוב בזה"ק "אלא ישים מבטחו בהקב"ה, שיעזור לו כמו שצריך", היינו שהבטחון צריך להיות, שהקב"ה עוזרו על התפלות, כמו שהקב"ה מבין שצריכים לענות לו.

ועתה נבאר המשך דברי הזה"ק, וזה לשונו, "דבר אחר, אשרי אדם עוז לו בך. הוא כמו שאתה אומר, ה' עוז לעמו יתן, שפירושו תורה. ועוז לו בך, פירושו שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם".

ויש להבין, מהו שאומר שם בהסולם, "לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם". הלא ידוע, שכל כוונתנו, שאנו צריכים לכוון, הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להקב"ה. אם כן מהו הפירוש שהוא אומר, על מה שאומר הזה"ק, שהאדם צריך לעסוק בתורה לשמו של הקב"ה, דהיינו השכינה, שנקראת שם, שמשמע, שאנו צריכים לכוון עבור השכינה, יהיה כל העסק בתו"מ. אם כן צריכים להבין, מהו הפירוש "להשכינה". וכן אנו מוצאים בכמה מקומות בזה"ק, שצריכים לכוון בעסק התורה ומצות, "לאוקמא שכינתא מעפרא". אם כן צריכים להבין את שינוי הלשון בין קוב"ה ושכינתיה.

במאמרים הקודמים הביאנו את מה שאמר אאמו"ר זצ"ל פשט בדברי הזה"ק, שאומר, "איהו שוכן ואיהי שכינה". ואמר, שהפירוש הוא, המקום שהשוכן מגולה, המקום הזה נקרא שכינה. אם כן אין זה שני דברים, אלא זהו דבר אחד. זאת אומרת, שיש לנו אור וכלי. היינו מה שמשיגים את הבורא, הוא רק על ידי הכלים, המשיגים אותו. לכן כשמדברים מהבורא, אז הדיבור שלנו הוא רק מה שהבורא מתגלה אלינו על ידי הכלים.

מה שאם כן אור בלי כלי לא מדברים כלל. היינו שאנו מכנים את מחשבת הבריאה, שהיא להטיב לנבראיו, בשם אין סוף, היינו המטיב, זאת אומרת, המטיב משפיע להנבראים. והכלי, שבו נתגלה השפע, נקרא מלכות, שהיא נקראת שכינה, שבה מגולה הטוב והעונג.

ולפי זה יוצא, היות שהבורא רוצה להשפיע להנבראים טוב ועונג, רק אין כלים להתחתונים, שיוכלו לקבל, מסיבת הופכיות הצורה בין המקבלים להמשפיע. וממילא אין הטוב ועונג מגולים. ואז נמצא, שיש יצה"ר בעולם, כי הוא מצייר על רוחניות, היינו להשפיע הוא דבר רע. ורק מה שהוא יכול לקבל בעמ"נ לקבל, רק זהו דבר טוב.

ומשום זה אין מקום להתחתונים, שיוכלו לעבוד משהו בעמ"נ להשפיע, כי אין האדם עושה רע לעצמו. נמצא, שאין אפשרות לאדם, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה בעל מנת להשפיע. וממילא אין השפע העליון, שהוא הטוב והעונג, יכול להתגלות לתחתונים.

אי לזאת נמצא, ששמו של הבורא, שהוא שם כללי טוב ומטיב, נעלם ונסתר מהתחתונים. ושם הזה נקרא שכינה, שהוא שמו של הקב"ה מבחינת טוב ומטיב. וזה השם הוא בגלות, היינו במקום שמתחילים לעבוד קצת בעמ"נ להשפיע, מרגישים תיכף בחינת גלות בעבודה זו, שרוצים לברוח ממצבים כאלו. משום שכל זמן שהאדם משוקע באהבה עצמית, אין לו שום מושג בעבודה דלהשפיע. וכשהתחיל להרגיש שהולך על קו דלהשפיע ולא לקבל כלום, אז חושך נעשה בעיניו, ורוצה לברוח ממצב הזה, כמו מי שרוצה לברוח מהגלות שנתנו לו.

ודומה לאדם שחטא נגד הממשלה, ונתנו לו עונש גלות. והוא חושב תמיד איך לברוח משם. כמו כן האדם, כשמרגיש שמעבודה זו לא יהיה להמקבל שלו שום דבר, אז אין לו חשק לעבודה, ורוצה אז לברוח כלל מהמערכה. ולכן נקרא אז שמו של הקב"ה, שהוא השכינה, שהיא בגלות, היינו שהאדם טועם טעם גלות בעבודה זו.

ומשום זה אנו מתפללים להבורא, ועוסקים בתורה ומצות, בכדי "לאקמא שכינתא מעפרא", שהפירוש הוא, המקום הזה של השכינה, שהוא שמו של הקב"ה, היינו שהטוב ומטיב מתגלה בכלים דלהשפיע כנ"ל, והאדם מרגיש בעבודה זו טעם עפר, וגם זה ענין שכינתא בגלותא, שהאדם מרגיש בה טעם גלות כנ"ל, ורוצה לברוח מעבודה זו, היינו מעבודת הקודש, שענין קדושה הוא בעמ"נ להשפיע נחת רוח להבורא.

ומשום זה אנו צריכים לבקש על הגאולה בענין הפרט, שהוא, שכל אחד ואחד ירגיש, שהוא יצא מהגלות, שפירושו, שבזמן שעובד בעמ"נ להשפיע, שירגיש אז שהוא נמצא בארץ ישראל, היינו שהרצון שלו ישתוקק רק לישר-אל, שזה נקרא ארץ ישראל.

והסימן לדבר הוא, אם הוא יכול לומר בלב שלם, מה שאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך ה' אלקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה". זאת אומרת, חוץ מזה שאנו צריכים להתפלל על גאולה הכללית, אנו צריכים להתפלל גם על גאולה הפרטית.

נמצא לפי זה, במקום, בזמן שהיה בגלות, היינו שהיה מרגיש טעם של גלות, בזמן שהיתה באה אליו תמונה של להשפיע רק לשם שמים ולא לתועלת עצמו, היה מרגיש גלות וטעם עפר כנ"ל. ובזמן הגאולה, היינו שיוצא מהגלות, הוא מרגיש טעם בעבודה דלהשפיע טעם של ארץ חמדה טובה ורחבה.

היינו, שארץ הגלות נקרא שמרגישים טעם יסורים, שמסתכלים תמיד איך לברוח מארץ זו. מה שאם כן יציאה מהגלות נקרא, שבא לארץ חמדה טובה ורחבה, שעל ארץ זו אנו אומרים, נודה לך ה' אלקינו. וזה נקרא, ארץ ישר-אל כנ"ל. ולגאולה זו צריכים להשתוקק להגיע אליה.

אולם השאלה מתעוררת מעצמה, מדוע האדם מרגיש טעם של עפר בעבודה דלהשפיע, ורוצה לברוח ממנה, כמו מי שנמצא בגלות.

והגם שיש על זה הרבה טעמים. יש עוד להוסיף טעם לזה. היות שיש כלל, שאין אור בלי כלי, שפירושו, שאין מילוי בלי חסרון, לכן צריכים מקודם להכנס להגלות, היינו להרגיש יסורים מעבודה זו, כי הגוף, הנקרא רצון לקבל, בועט ומתנגד לעבודה זו, כי היא נגד טבעו, ועל ידי היסורים, שהוא מרגיש בהיותו בגלות.

זאת אומרת, שדוקא אלו שעוסקים בעבודה דלהשפיע והגוף מתנגד, ולא נכנעים לטענות הגוף, וסובלים יסורי הגוף, היינו מה שהגוף מתנגד להם, והם אינם בורחים מהמערכה, אלא שהם נמצאים תמיד במלחמת היצר, פעם הוא גובר ופעם הגוף גובר, והוא נמצא תמיד בעליות וירידות, ואין שלום לנפשו.

אז ע"י היסורים שסובל, וכי הוא לא דומה לשאר אנשים, כשהם רואים שהגוף מתנגד לעבודה דלהשפיע, תיכף הם בורחים מהעבודה, הם לא סובלים יסורים, כי אינם נמצאים בעבודה זו, שיטעמו טעם גלות, בזה שהגוף מתנגד להם, כי הם נכנעים תחת שליטת הגוף, ואומרים על זה, כמו טענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל.

כמו שאמרנו במאמרים הקודמים, שהבאנו את דברי הזה"ק, וממילא אין להם כלים, שיוכלו לקבל את הגאולה, כמבואר בספר מתן תורה (דף קמ"ט) וזה לשונו, "שהגולה (היינו הגלות) היא ענין "ההעדר הקודם להויה", שהוא ענין הגאולה. לפיכך כל האותיות של גאולה אנו מוצאים בגולה, חוץ מאות אל"ף, אשר אות זו מורה על אלופו של עולם, כמאמר חז"ל. והוא ללמדנו, שצורתו של ההעדר אינה אלא בחינת השלילה של הויה".

ומשום זה, כשאנו אומרים בברכת המזון, "נודה לך", אנו אומרים "ועל שהוצאתנו ה' אלקינו מארץ מצרים ופדיתנו מבית עבדים", שזה בא ללמדנו, שבכדי שנגיע לארץ חמדה טובה ורחבה, מוכרחים מקודם לעבור את השלב של עשיית הכלים כנ"ל, היינו להיות בארץ מצרים, ולראות שהם עבדים, שעובדים לפרעה מלך מצרים, והיסורי הגלות מביאים להם צורך להתפלל לה', שיוציאו מהגלות, כמו שנאמר (שמות שלישי) "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, ויזעקו, ותעל שועתם אל אלקים". נמצא, שהגלות היא בחינת כלי, והגאולה היא האור והשפע.

ובזה יוצא, שענין שמו של הקב"ה, שמבאר שם בהסולם, שהיא השכינה, שנקראת שמו של הקב"ה, ששאלנו, מה שייך לומר, שנכוון בתו"מ לשם השכינה. והסברנו זה על מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, שענין השוכן וענין השכינה הוא דבר אחד. אלא זה המקום שהשוכן מגולה נקרא שכינה.

ואת זה יכולים להבין בדוגמת, שאנו קוראים למי שהוא חכם, או עשיר, או נדבן. האם כל אלה השמות זה הוא ענין אחר, היינו גוף אחר מהאדם בעצמו, היינו על גוף אחד בזמן שמגולה חכמתו לאנשים, אז הם קוראים אותו חכם, או עשיר, היינו לפי מה שמגולה לאחרים. נמצא ששמו הוא רק גילוי מהבורא.

---------------------

מהו ההבדל בין שדה לאיש שדה בעבודה

תשמ"ח - מאמר ו'

1987/88 - מאמר 6

בזה"ק (תולדות דף ל"ג) כתוב שם וזה לשונו, "ויאהב יצחק את עשו, כי ציד בפיו, שכתב כאן איש יודע ציד, איש שדה. וכתוב שם, הוא היה גיבור ציד. מה שם פירושו, שהיה צד דעתן של בריות, ומטעה אותם למרוד בה'. אף כאן כן, איש שדה, פירושו כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. איש שדה, משום שחלק נחלתו. אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה", עד כאן לשונו.

וגם אצל יצחק, אנו רואים, כתוב גם כן "שדה", כמו שכתוב (תולדות חמישי) "ויצא יצחק לשוח בשדה". ואצל יעקב כתוב, "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'".

ויש להבין, מהו הבדל בין שדה, שנאמר אצל עשו, המכונה "איש שדה", שמפרש הזה"ק, "לגזול בני אדם ולהרוג אותם". מה שאם כן אצל יצחק שכתוב, "לשוח בשדה", שזהו דבר גדול, שחז"ל אמרו, שיצחק תיקן תפלת מנחה, מזה שכתוב, "ויצא יצחק לשוח בשדה". כמו כן יש להבין, מהו שכתוב אצל יעקב, שיצחק אמר, "ריח בני כריח שדה, אשר ברכו ה'". אם כן יש להבין ההבדלים בין "איש שדה", ל"לשוח שדה", ל"ריח שדה".

ידוע שמלכות נקראת שדה. והיות שיש למלכות הרבה שינויים מסיבת הצמצום, לכן יש למלכות הרבה שמות. ואחד מהם הוא שדה. כשאנו מדברים ממלכות, יש כלל, שמדברים ממלכות מאור ישר, ששם היתה משמשת עם הרצון לקבל לעצמו. ומבחינה זו אין בה שינויים, אלא כפי שהמאציל ברא את הרצון לקבל, בכדי לקבל את הטוב והעונג, מה שרצה לתת להנבראים. זה נקרא מלכות מבחינת אור ישר שבה.

ולכן נקראת המלכות הזו בשם אין סוף, שהמלכות לא עשתה סוף על אור עליון, כלומר שלא אמרה עד כאן, שאני לא רוצה לקבל על בחינתי, הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל, אלא שהיתה מקבלת על בחינתה, לכן לא היו שום שינויים, לכן נקרא זה בשם "הכל היה אור אחד".

אלא אח"כ, המלכות הזאת חשקה בהשתוות הצורה, המכונה קישוט, בנקודת הרצון, כלומר שלא רצתה לקבל בעמ"נ לקבל, אלא בעמ"נ להשפיע. מבחינה זו, יכולים לכנות את מלכות בשםשדה. היינו, שצריכים לחרוש את השדה, שחרישה נקרא, שהופכים את מה שהוא למטה משימים למעלה, ומה שהוא למעלה נותנים אותה למטה.

כמו כן כאן במלכות, שנקראת שדה, שאצל רצון לקבל לעצמו הקבלה היא חשובה, המכונה מעלה בחשיבות, ועניני השפעה הם למטה בחשיבות. בקדושה יש ענין חרישה, שצריכים לעבוד עבודת השדה, כלומר להפך הרצון לקבל, שהוא למעלה, הוא יהיה למטה, והרצון להשפיע, הוא יהיה למעלה. שדוקא ע"י זה יכולים להוציא תבואות, שיהיו למאכל. אחרת אין שום אפשרות שנוכל לאכול ממאכלים דקדושה. כמו שכתוב (משלי י"ד, ד') "ורב תבואות בכח שור", שפירושו, הרבה תבואות באות על ידי כח שור.

ופירושו של "שור", כמו שאמרו חז"ל, "שמלכות שמים צריכה להיות כשור לעול, וכחמור למשא". ואמר אאמו"ר זצ"ל, "שור לעול", פירושו עול האמונה צריך להיות כמו שנותנים עול על השור להחריש את השדה, ולא מתחשבין עם רצונו, אם הוא מסכים לזה, אלא נותנים עליו את העול שלא ברצונו. כן האדם צריך לקבל על עצמו את עול מלכות שמים, היות ששור נקרא בחינת ידיעה, כמו שכתוב, "ידע שור קונהו". לכן אמונה נקראת עול לגבי מי שהוא צריך ידיעה.

ובהאמור יוצא, ששדה הוא מלכות מבחינת הקבלה עצמית, שצריכים לחרישה, שזהו תיקון השדה, להפוך את הכלי קבלה, שהוא מעלה בחשיבות, ולעשות את זה לבחינת מטה בחשיבות. וכלי השפעה, שהם למטה בחשיבות, להעלותם שיהיו למעלה בחשיבות.

והרצון לקבל, כידוע שוא במוחא וליבא, ששניהם צריכים תיקון. במוחא התיקון הוא אמונה למעלה מהדעת. ובליבא התיקון הוא, שכל תענוג, שהוא מקבל, יהיה בעמ"נ להשפיע. ויותר מדויק הוא, שכל מעשה שהוא עושה, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אחרת לא יעשה שום תנועה.

ולפי זה יש לפרש מה שכתוב אצל עשו "איש שדה", שהכוונה, בזמן שהוא נמצא בבחינת שדה, שצריכים לקבל את עול מלכות שמים כשור לעול, הוא חושב עצמו לאיש גמור, שאינו צריך לשום תיקונים. וזה נקרא "כי ציד בפיו", שפירושו כמו שכתוב בזה"ק (לעיל) וזה לשונו, "ועשו אמר שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, וציד ורימה את יצחק בפיו".

ועל דרך העבודה יש לפרש, כי "ציד בפיו", כלומר, שאין פיו ולבו שוים, שפיו נקרא חיצוניות, כלומר במעשה היה צדיק, כי על המעשה אין להוסיף, אבל בלבו, היינו הכוונה, לא היה כמו המעשה. כי המעשה שנראה לעיני האדם, משמע שהוא רוצה לקיים מצות ה', בכדי לעשות לו נחת רוח, בזה שהוא מקיים רצונו בעשית המצות. אבל בלבו הוא חושב הכל על תועלת עצמו ולא לתועלת ה'. נמצא, שאין פיו ולבו שוים.

לכן במעשה היה עשו נראה לשלם, לאיש גמור. וזהו שנקרא "עשו איש שדה", שאין לו עוד מה לעבוד בהשדה. כי עבודת השדה, שמתחילה בחרישה, שהוא ענין היפך את הכלי קבלה, זהו לא עבורו, כי מספיק לו שהוא מקיים הכל בחיצוניות, הנקראת פיו, כלומר שאין פיו ולבו שוים. לכן נקרא עשו "איש שדה", כנ"ל, ששדה בבחינת מקבל לעצמו, בזה הוא גמור, ואין לו עוד מה להוסיף.

מה שאם כן יעקב ויצחק, להם היתה עבודת השדה בבחינת יגיעה ותפלה בהשדה, כמו שכתוב אצל יצחק "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהוא ענין תפלה, כמו שאמרו חז"ל, שיצחק תיקן תפלת מנחה, שהוא התפלל לאקמא שכינתא מעפרא, שפירוש, שהכלי השפעה, שצריך להיות במלכות שמים במוחא וליבא, יהיה בעמ"נ להשפיע.

אולם עשו, שהיה איש שדה, שלא תיקן שום דבר, שיהיה בעמ"נ להשפיע, אלא הכל היה אצלו רק לתועלת עצמו, לכן פירש הזה"ק "איש שדה" כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ועוד מפרש הזה"ק "איש שדה", משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה.

היות שבזמן שעובדים רק לתועלת עצמו, נקרא המצב הזה, שגוזל את בחינת האדם, שנמצאת אצלו, כלומר בחינה זו ש"אתם קרויים אדם ואין אומות העולם קרויים אדם", בחינה נגזלת ממנו, בזמן שהוא עובד בתועלת עצמו. ועוד יותר גרוע, מטעם שעבירה גוררת עבירה, לכן הוא הורג את האדם שלעצמו. וזה שאומר הזה"ק "ולהרוג אותם". וזה שאומר "משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב", שפירוש "מקום ישוב", שגרים בני אדם כנ"ל, מבחינת "אתם קרויים אדם", אלא במקום חורבן, שהוא המקום שהיתה שם שבירת הכלים, שמסיבת שנתגלה שם הרצון לקבל לעצמו, נעשה חרב העולם.

אולם אצל יעקב כתוב "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה אשר ברכו ה'". היות שיעקב תיקן את תפלת מעריב, כמו שכתוב "ויפגע במקום", שהתקין תפלת ערבית. וגם כתוב אצל יעקב "והנה באר בשדה ושלשוה עדרי צאן רובצים עליה". ומפרש בזה"ק (ויצא דף מ"ה ובהסולם אות צ"ב) וזה לשונו, "וירא, והנה באר בשדה, הוא סוד, כי ראה את הבאר של מעלה, שהיא הנוקבא, זה כעין זה, כלומר, שהבאר של מטה, היתה מכוונת כנגד הבאר של מעלה".

ויש לפרש, זה שיעקב תיקן את הבאר של מטה, כוונתו על הבאר של עצמו, שהיא בחינת שדה, כנ"ל תיקן אותה, שיהיה כעין של מעלה. היינו, כמו למעלה מלכות דקדושה היא בבחינת מסך, שפירושו שעל הרצון לקבל לעצמו יש עליו מסך, שמעלה אור חוזר, כלומר שכל מה שהיא רוצה לקבל, הוא מסיבת שהיא רוצה להשפיע, כמו כן תיקן את עצמו, שכל מעשיו יהיו בעמ"נ להשפיע.

לכן, שיעקב בא ליצחק, והיות שיעקב נקרא בחינת קו האמצעי, שכאן מתגלה כל השלימות, ומשום זה כתוב, שיצחק אמר "ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'". כלומר שבזמן שהמלכות שמים, הנקראת שדה, קבלה את התיקון של קו האמצעי, נקרא זה "שדה אשר ברכו ה'", שפירושו, שכאן מתגלה את הטוב והעונג, מה שהבורא הכין להנבראים. וזהו ההבדל בין "איש שדה", ל"לשוח בשדה", ל"כריח השדה".

-------------

מהו, שאם הטוב מתגדל, גם הרע מתגדל, בעבודה

תשמ"ט - מאמר ח'

1988/89 - מאמר 8

הכתוב אומר (תולדות כ"ב), "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר, אם כן למה זה אנכי, ותלך לדרוש את ה'". ומביא רש"י את דרשת חז"ל, "לשון ריצה, כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת, עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת. דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות", עד כאן לשונו.

אנו רואים, שבזמן העיבור, היה זה פונה לקדושה, וזה פונה לעבודה זרה. אם כן מה החידוש שהתורה מספרת לנו אח"כ "ויגדלו הנערים ויהי עשו איש יודע ציד, איש שדה. ויעקב איש תם, יושב אוהלים". בטח כמו שנולדו, כן המשיכו בדרכם לפי תכונתם.

ורש"י מתרץ זה, ואומר, וזה לשונו, "ויגדלו, כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם, כיון שנעשו בן י"ג שנה, זה פירש לבתי מדרשות, וזה פירש לעבודה זרה".

ובכדי להבין זה בדרך עבודה, איך אנו לומדים זה באדם אחד את יעקב ועשו, צריכים להבין מקודם מהן בחינת יעקב ובחינת עשו בעבודה.

ידוע שכל הרע, שאנו לומדים, שהוא נגד הקדושה, נקרא בעבודה "רצון לקבל לעצמו". מה שאם כן קדושה נקראת "רצון להשפיע לה'", כמו שכתוב "קדושים תהיו, כי קדוש אני ה'", שפירוש "קדוש" הוא מופרש מלקבל לעצמו, אלא רק להשפיע, שהבורא משפיע להנבראים, והנבראים צריכים להשפיע להבורא, כמו שאמרו חז"ל "מה הוא רחום, אף אתה רחום".

לכן נכנה את הרצון לקבל לעצמו בשם עשו , והרצון להשפיע לה' בשם יעקב . וממילא נבין מהו הפירוש עשו , כמו שפירש רש"י, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר בשערו, כבן שנה הרבה. שזה מראה על הרצון לקבל לעצמו, שעל זה לא צריכים לעבוד, מטעם שזה כבר עשה הבורא, בזה שהרצון להטיב לנבראיו ברא את הרצון לקבל. ומטעם זה נקרא היצה"ר בשם "מלך זקן וכסיל", כמו שכתוב בזה"ק.

מה שאם כן על הרצון להשפיע, הנקרא יעקב, צריכים לתת הרבה עבודה עד שמשיגים את הרצון הזה. שזה ממש ההיפך מ עשו, שהוא נעשה ונגמר מאליו, מצד הבורא. מה שאינו כן הרצון להשפיע, זה שייך לעבודת האדם, כי זה נמשך מתיקון הצמצום, שמלכות, הנקראת רצון לקבל, חשקה להיות משפיע, כמו המאציל, לכן עשתה תיקון הצמצום, שלא לקבל, רק בעמ"נ להשפיע. ובזה היא מקבלת השתוות הצורה.

וזה נקרא בחינת עשו, כמו שפירש רש"י על עשו, הכל קראו לו כן, לפי שהיה נעשה ונגמר. כלומר, שאין האדם צריך לעבוד בכדי להשיג כלים דקבלה, אלא תיכף כשנולד, יש לו כבר היצה"ר, כמו שאומר בזה"ק, שתיכף כשנולד יש לו היצה"ר, כמו שכתוב "לפתח חטאת רובץ". ומפרש, ש"פתח" נקרא פתח הרחם. תיכף בא לו היצה"ר, הנקרא "חטאת", כמו שאמר דוד "וחטאתי לנגדי תמיד".

מה שאין כן יעקב, שהוא בחינת כלים דהשפעה, שהם ישלטו בהאדם, זה בא דרך רמאות, כמו שכתוב (תולדות שישי) "ויאמר, בא אחיך במרמה, ויקח ברכתך". וענין הרמאות הזה, אמר אאמו"ר זצ"ל, היות שתחילת העסק בתו"מ מתחילים בשלא לשמה, ועל זה הרצון לקבל יכול להסכים. אמנם אח"כ ע"י זה זוכים לשמה. אז העשו צועק, אתה רמיתני, כמו שכתוב "ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמיים". ענין פעמיים יש לפרש, הן במוחא והן בליבא. ומתחילים בשלא לשמה, לכן אין לו כל כך התנגדות מהגוף, היות שהוא נותן לו להבין, שיאמין לו, שהוא עובד רק לטובת הגוף, שזה מכונה אהבה עצמית.

אולם לצאת אח"כ משליטה זו של אהבה עצמית ולזכות לאהבת ה', כאן מתחילה העבודה האמיתית, וכאן מתחיל את סדר העבודה, הנקרא, שהאדם רוצה לעלות על המסילה ההולכת לדביקות ה'.

ותחילת העבודה מתחילה בעיבור, היינו בזמן שרוצים לעבור מהרצון לקבל לעצמו, ולהכנס לבחינת רצון להשפיע. וזה שכתוב, "ויתרוצצו הבנים בקרבה". ופירש רש"י, לשון ריצה. כשהיתה עוברת על פתחי תורה של שם ועבר, יעקב רץ ומפרכס לצאת. עוברת על פתחי עבודה זרה, עשו מפרכס לצאת.

ואאמו"ר זצ"ל פירש, כי בזמן שהאדם מתחיל בעבודה, אז הוא הזמן שבאות לו מחשבות הפוכות זו מזו, כלומר שמטרם שמתחיל בעבודה דלהשפיע, אינו יכול לשים לב כל כך להבחין ההבחנות הדקות שיש בסדר העבודה. מה שאם כן כשרוצה להכנס בעבודה דלהשפיע, אז הוא יכול להרגיש כל מצב ומצב שבו הוא נמצא.

ואמר, שבזמן שהאדם עובר על פתחי תורה, האדם מתעורר, ובאות לו מחשבות, שכדאי להכנס למקום תורה, שהיא בחינת "כי הם חיינו ואורך ימינו". וזה נקרא, שבחינת יעקב מתעוררת. והוא חושב אז, שבטח הוא ישאר במחשבות כאלו תמיד, היות שהוא מרגיש, שזוהי תכלית החיים, ועל גשמיות אינו כדאי לתת תשומת לב, כי זה לא עיקר החיים, שכדאי לחיות בשביל זה.

אולם אח"כ, כשעובר על פתחי עבודה זרה, שפירושו, בזמן שיצא לשוק, ורואה שכל אנשים שקועים רק באהבה עצמית, ובכלל ענין להשפיע לא מעניין אותם, באות לו תיכף מחשבות שכדאי ללכת בתלם שלהם, ושוכח עכשיו את כל העבודות שהשקיע בענין לשמה, שזהו עיקר החיים, ועכשיו הוא מבין בכלל אחרת. זה נקרא עבודה זרה. היינו, שעובד את עצמו, ואינו עובד את ה'.

וזה נקרא עבודה זרה בדרך עבודה. זאת אומרת, שהאדם רואה, שבחינת עשו שבקרבו מפרכסת לצאת ולהשתתף עמהם. אולם את זה רואים רק בזמן העיבור, כלומר בזמן שהאדם רוצה לעבור מבחינת אהבה עצמית לאהבת ה', שהוא עמ"נ להשפיע. מה שאם כן בזמן שהאדם עדיין עובד בבחינת הכלל, הוא אינו מסוגל להבחין את ההרגשים האלו, אף על פי שנמצאים אצלו.

והטעם הוא פשוט, כמו שאמרו חז"ל "מילתא דלא אתרמו על אינשא לאו אדעתהו", שפירושו, דבר שלא כל כך מעניין לאדם, אינו עולה על דעתו לחשוב על זה. לכן דוקא אלו אנשים, שרוצים ללכת בדרך הפרט, הנקרא בע"מ להשפיע, היות שהם מעונינים לדעת, אם הם מתקדמים בעבודה, אצלם חוש הבקורת מפותח, לראות כל דבר דק. וכל חוט השערה הם רואים, אם הם בסדר או לא. לכן בעיבור מתחילה הריצה הנ"ל בין יעקב לעשו.

וזה שכתוב "ויתרוצצו הבנים בקרבה, ותאמר אם כן למה זה אנכי". כלומר, בזמן שהאדם מתחיל לראות, פעם הוא משתוקק לאהבת ה', ופעם הוא משתוקק לאהבה עצמית, ואז הוא אומר "אם כן למה זה אנכי". פירוש, למה לי כל העבודה הזאת, אם אני רואה, שעליות וירידות שלי, אין להם סוף, ואני מרגיש עצמי, שמעת שנכנסתי לעבוד בדרך של השפעה, נשארתי קרח מכאן וקרח מכאן.

כלומר, בזמן שעבדתי בבחינת הכלל, ידעתי שבכל יום ויום אני מתקדם בעבודת ה', היות שכל יום הייתי יכול לעשות חשבון הנפש, וראית כמה זמן שהתפללתי, וכמה זמן שלמדתי, והיה לי על מה להסתכל, והייתי בשמחה ובמצב רוח מרומם, היות שהסתכלתי רק על מעשים, וראיתי שברוך ה' אני מצליח בעבודה.

מה שאם כן עכשיו, שנכנסתי לעבוד על הכוונה דלהשפיע, ואמרו לי, שלא מספיק המעשים, שאני עושה, על הכוונה, משום שה' צוה לנו לעשות ולקיים את התו"מ, אלא שצריכים לכוון בע"מ להשפיע, היינו לתועלת ה', ואני רואה, עד כמה שאני משקיע כוחות, ואני לא מסוגל להתגבר, אף על פי שלפי דעתי עשיתי מה שביכולתי, ואין אני מתקדם אף שעל וצעד קדימה, ומה תהיה התכלית, "אם כן למה זה אנכי", בשביל מה עזבתי את העבודה בבחינת הכלל.

וזה שכתוב "ותלך לדרוש את ה'". כלומר, שראה, שאין עכשיו שום עצה, היות כי לחזור להכלל כבר אינו יכול, מטעם כיון שראה, שיש דרך של אמת, כבר אינו מסוגל לעבוד, רק בבחינת המעשה, לכן אין ברירה, רק לדרוש את ה', שהוא יעזור לו, כמו שאמרו חז"ל, "הבא לטהר מסייעין אותו".

ואומר, עכשיו אני רואה, מה שאמרו חז"ל "יצרו של אדם מתגבר עליו כל יום, ואלמלא הקב"ה עוזרו אינו יכול לו", את זה הוא לא צריך להאמין, שאינו יכול לו, אלא את זה הוא רואה בתוך הדעת.

מה שאם כן אלו אנשים, שעובדים בתוך הדעת, הם צריכים להאמין, שהקב"ה עוזר להם, היות שבתוך הדעת הם רואים, שהם עוסקים בתו"מ, והם רואים, מתי שהגוף רוצה להתעצל קצת, תיכף הם מתגברים על עצלות הגוף, ואין הם רואים, שיש להם חסרון בעבודה, הגם שהוא רואה, שיש אנשים יותר גדולים ממנו, הן בכמות והן באיכות, אולם ידוע לגדלות אין שיעור, אמנם ברוך ה', הוא רואה, שהוא נחשב בין אנשים חשובים, ואף פעם לא באות לו מחשבות רעות, כלומר, שיחשוב, שיש לו רע, אלא הוא כמעט בסדר, מטעם "אין צדיק בארץ, אשר יעשה טוב ולא יחטא". לכן הוא מאמין למעלה מהדעת, שיש לו חסרונות. אולם זה הוא רק מטעם שהוא מחפש שפלות, אבל באמת מצבו לא כל כך נורא ברוחניות.

מה שאין כן בזמן שרוצים לעבור לבחינת עבודה דלהשפיע, הוא בתוך הדעת, שאין לו שום התקדמות בתו"מ, שתהיה לו היכולת לכוון בע"מ להשפיע. לכן הוא רואה, שאין לו ברירה אחרת, אלא לדרוש מה', שיעזור לו. וגם כן קשה לו להתפלל, שה' יעזור לו, מטעם שנופלים ספקות חס ושלום, בזה שה' ישמע תפלתו.

וזה בא לו מטעם שהוא כבר התגבר הרבה פעמים, וביקש מה' שיעזור לו, שיהיה ביכולתו לעסוק בעבודה דהשפעה, והוא לא קיבל שום התקדמות בעבודה דלהשפיע. אם כן, הוא צריך עתה להתגברות גדולה, שיהא בידו כח להתפלל לה', שיעזור לו. כלומר, הוא צריך להאמין למעלה מהדעת, שה' יעזור לו. ובתוך הדעת הוא רואה, שהוא בעירום וחוסר כל מבחינת עבודה דלהשפיע. שזהו ממש ההיפך משהיה עוסק בבחינת עבודת הכלל.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מה שכתוב "ויגדלו הנערים, ויהי עשו איש שדה, ויעקב איש תם יושב אהלים". ושאלנו, מהו החידוש. בטח כמו שהיו בעיבור, כך יהיו כשיגדלו. ורש"י מתרץ זה ואומר, "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם, מה טיבם. כיון שנעשו בן י"ג שנה, זה פורש לבתי מדרשות, וזה פורש לעבודה זרה".

ויש לפרש זה על דרך שאמרו חז"ל (קידושין מ') וזה לשונם, "תנו רבנן, לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי, עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות". ומתעוררת השאלה, לאחר שעשה מצוה אחת, וכבר הכריע עצמו לכף זכות, איך הוא יכול לומר אח"כ, שיראה עצמו חציו חייב וחציו זכאי, הלא כבר הכריע עצמו לכף זכות.

אלא יש לתרץ כמו שאמרו חז"ל (סוכה נ"ב) וזה לשונם, "אתא ההוא סבא תנה ליה, כל הגדול מחבירו יצרו גדול הימנו". וגם זה יש להבין, מדוע אם הוא נעשה גדול, מדוע מתגדל אצלו גם היצר הרע. אלא כנ"ל, היות שצריכים, שיהיה חציו על חציו, אחרת לא שייך לומר בחירה, שיש בידו להכריע. כי זה שעשה מצוה אחת, כבר הכריע לכף זכות או להיפך. לכן כשמוסיפים לו רע, מתי שנעשה גדול, היינו, לאחר שכבר עשה מצוה אחת. נמצא לפי זה, שכל פעם שנעשה גדול, מוסיפים לו רע. לכן תמיד הוא נמצא בחציו טוב וחציו רע. וזה שאומר "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי".

ובזה יש לפרש מה שמפרש רש"י "ויגדלו הנערים", "כל זמן שהיו קטנים, לא היו ניכרים במעשיהם, ואין אדם מדקדק בהם מה טיבם. כלומר, היות כשהם קטנים, אין לו הרבה טוב. וממילא אין לו הרבה רע, שיהיה ניכר הרע שבו. זה שמפרש רש"י "לא היו ניכרים במעשיהם ואין אדם מדקדק בהם".

מה שאם כן "ויגדלו", אז נגדלו שניהם. ואז יש היכר בין יצר טוב לרע. וזה בא ללמדינו, שבתחילת העבודה בזמן העיבור, זאת אומרת, בזמן שמתחיל לעבור מעבודת הכלל לעבודת הפרט, תיכף מתחיל אצלו להתגלות הרע. אמנם לא ניכר כל כך. אבל כשמתחיל להתעלות בעבודה, שמתחיל להתגדל, כמו שכתוב "ויגדלו הנערים", לפי סדר ושיעור גדלות, מתגדל הרע, לפי שיעור הטוב, מה שהוא עושה, בשיעור זה מתגדל הרע אצלו, כנ"ל, בכדי שיהיו חציו חייב וחציו זכאי.

ובהאמור יש לפרש מה שפירש רש"י "דבר אחר, מתרוצצים זה עם זה, ומריבים בנחלת שני עולמות". ויש להבין, לאיזה צורך צריך להיות הריב בין שניהם. אלא כמו שאמרו חז"ל (ברכות ה') "אמר ר' לוי, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצה"ר". ופירוש רש"י, שיעשה מלחמה עם יצר הרע. ויש להבין, המלחמה הזו לאיזה צורך. הלא יותר טוב היה, שאם האדם רואה, שהרע שבו לא מתעורר בקרבו. בשביל מה הוא צריך לעורר ולעשות עמו מלחמה. הלא יותר טוב שלא יכניס עצמו לסכנה, אולי לא יכול לנצחו, כדברי חז"ל, "שאין לאדם להכניס עצמו בסכנה".

ובדרך עבודה, שרוצים להגיע להשפיע, אז מוטל על האדם להגיד, בזמן שהוא עושה מעשי מצות, או שעוסק בתורה, שהוא רוצה לעשות הכל על הכוונה דלהשפיע, זה נקרא שירגיז את יצר טוב על יצה"ר. כי בזמן שהאדם אומר להגוף שלו, שצריכים לעבוד לשם שמים, ולא לתועלת עצמו. תיכף הגוף מתרגז, ועומד בכל תוקפו נגדו, ואומר לו "את הכל אתה תוכל לעשות, אבל לשם שמים ולא לתועלת עצמו, זה לא בא בחשבון". נמצא, שאם לא ירגיז אותו, אף פעם לא יהיה לו מציאות להגיע להאמת.

-------------

מהו, שעשו נקרא איש שדה, בעבודה

תש"ן - מאמר ח'

1989/90 - מאמר 8

הזה"ק (תולדות ל"ג, ובהסולם אות ע"ה) אומר שם וזה לשונו, "כתוב כאן, איש יודע ציד, איש שדה. וכתוב שם (אצל נמרוד) הוא היה גיבור ציד לפני ה'. מה שם פירושו, שהיה צד דעתן של בריות, ומטעה אותם למרוד בה'. אף כאן כן איש שדה פירושו, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ועשו אמר, שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, כמו יצחק, כמו שכתוב, ויצא יצחק לשוח בשדה, וציד ורימה את יצחק".

ויש להבין, מהם הב' דברים, שאומרים על עשו, כלומר, מהו ההבדל בין "איש יודע ציד" ל"איש שדה", בעבודה. ועוד יש להבין, מה שאומר שם הזה"ק, "איש שדה, משום שחלק נחלתו אינו במקום ישוב, אלא במקום חרוב, במדבר, בשדה. ועל כן נקרא איש שדה". הלא גם נח נקרא "איש אדמה", כמו שכתוב "ויחל נח איש האדמה". וכמו כן ביצחק עצמו כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה". וכן כתוב שיצחק אמר על יעקב, כמו שכתוב "ויאמר ראה ריח בני כריח השדה, אשר ברכו ה'". אם כן מאיפוא משמע אצל עשו, שאיש שדה , הכוונה לגזול בני אדם ולהרוג אותם. ויש לפרש זה על דרך העבודה.

ידוע מה שכתוב "אשר ברא אלקים לעשות", שה' ברא את העולם על הכוונה, שרצונו להטיב לנבראיו. ולמטרה זו ברא דבר חדש, הנקרא רצון לקבל הנאה ותענוג. וכמו שלמדנו, שבכדי להנות מהטוב ועונג, מה שהוא רוצה לתת, ההנאה היא לפי מידת החסרון וההשתוקקות להדבר, כי ההשתוקקות היא הקובעת שיעור מידת הנאה, שיכולים להנות מהדבר.

אם כן תחילה יצא מבחינת יש מאין הרצון לקבל הזה. וזה נקרא "אשר ברא אלקים". "לעשות" , הוא בחינת תיקון הבריאה, היות שע"י זה שיש הבדל בין המשפיע להמקבל, אם כן יש כאן ענין של נהמא דכסופא, היינו בחינת בושה. לכן ניתן לעשות כוונה בע"מ להשפיע, כלומר, שלא לקבל, אף על פי שיש השתוקקות גדולה לקבל את הטוב ועונג, מכל מקום בכדי שלא יהיה בחינת בושה, ניתנה עבודה להנבראים.

ועבודה זו נקראת בשם עבודה, מטעם שזהו נגד הטבע, שהבורא ברא את הבריאה. כי ענין מטרת הבריאה להטיב לנבראיו, פירוש, שכל מה ששייך לומר שהאדם מקבל, היינו שיש לו חשק לקבל, בא מצד הבורא, שברא את הטבע הזה. מה שאם כן, לא מקבל, מה שבורא רוצה לתת טוב ועונג, את זה אנו מיחסים להנבראים. לכן התיקון הזה, שלא לקבל את הטוב ועונג, רק בתנאי שיש לנו הכוונה בע"מ להשפיע, זה נקרא לעשות, שהנבראים צריכים לעשות זה, הגם שזהו נגד הטבע.

הנה הרצון לקבל הזה נקרא בשם מלכות, כידוע שהכלי לקבלת האורות נקרא בשם מלכות. וכמו שלומדים, שעל המלכות הזו היה הצמצום וההסתר, שהמלכות, מבחינת רצון לקבל לעצמה, נשארה בלי אור. אלא רק בזמן שיכולים לתת עליה הרצון בע"מ להשפיע, בשיעור הזה מסתלק הצמצום וההסתר, ויכולה לקבל שפע. אחרת נקראת מלכות חלל הפנוי מאור. ומזה נמשך, שנעשה אח"כ שתי מערכות, בסוד "זה לעומת זה עשה אלקים". היינו כמו שיש אבי"ע דקדושה, כמו כן יש לעומת זה אבי"ע דטומאה.

הנה המלכות, יש לה כמה שמות, היינו ארץ, אדמה, ים , עפר . והוא לפי מה שהיא מקבלת. והנה במלכות הזו, הנקראת ארץ, נמשך האדם, כמו שכתוב "ויצר ה' אלקים את האדם עפר מן האדמה". וזוהי בחינת מלכות, כמו שכתוב "הכל היה מן העפר". ואמרו בזה"ק (צו דף ס"ב, ובהסולם אות קע"ג) "הכל היה מן העפר, אפילו גלגל חמה". שפירושו, שכל מה שמדברים, מדברים רק מן האורות המלובשים בהכלים, כנודע, שאין אור בלי כלי. וכל הכלים נמשכים ממלכות, שהיא הרצון לקבל.

זאת אומרת, כל מה שמדברים, מדברים רק מן המלכות, שהיא הרצון לקבל. והוא נמצא בין בהקדושה, ובין בהקליפה. וכל ההבדל הוא, שהקדושה אינה משתמשת עם הרצון לקבל, רק בזמן שיכולה לתת עליה רצון שהוא בע"מ להשפיע, אחרת היא מצמצמת עצמה מלהשתמש עם הרצון לקבל.

מה שאם כן הקליפה רוצה להשתמש עם הרצון לקבל בע"מ לקבל. זאת אומרת, כשאומרים שהאדם משמש עם כלים דהשפעה, אין הפירוש, שכלים דהשפעה עושים משהו, היות שכלים דהשפעה אינם נמצאים בהרצון לקבל. כי כל הבריאה נחשבת רק לרצון לקבל, כידוע, שחוץ מהרצון לקבל מייחסים הכל להבורא, כנ"ל. כי הבריאה נקראת יש מאין . וזהו שייך דוקא על בחינת חסרון, שהבורא בראה. אלא בזמן שאנו אומרים, שהאדם משמש עם הרצון להשפיע, יהיה הפירוש, שהרצון לקבל אינו משמש עם בחינתו עצמו, אלא עם הרצון של הבורא, שרצונו הוא רק להשפיע ולא לקבל כלום.

ובהאמור נבין את ענין שדה, הנאמר אצל עשו, הנקרא איש שדה . ואנו רואים, שגם יצחק יצא לשדה, וגם אצל יעקב כתוב, שיצחק אמר, "ראה ריח בני, כריח השדה, אשר ברכו ה'". ויהי הפירוש כנ"ל, "שדה" נקרא מלכות, שהוא הרצון לקבל. ושם שייך ענין הבחירה, אם לתקן אותו בע"מ להשפיע, שזה נקרא קדושה. ועל זה אמר יצחק כשדה, אשר ברכו ה'.

ואם לא מתקנים אותו בע"מ להשפיע, אלא עוסקים במקבל על מנת לקבל, זהו נקרא איש שדה , שהיא קליפה, כנ"ל, שמפרש "איש שדה, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם". וזה היה אצל עשו. מה שאם כן אצל יצחק כתוב ויצא יצחק לשוח בשדה , שהוא הלך לתקן את השדה, שהוא בחינת מלכות, לתקן שבחינת מלכות, שהיא רצון לקבל, תהיה בע"מ להשפיע, שזה נקרא "לתקן עולם במלכות שד"י", כידוע ששם שד"י נקרא יסוד. ויסוד נקרא "יסוד צדיק", שהוא המשפיע, שהכוונה לתקן את המלכות, שהיא בחינת קבלה, שתהיה כמידת היסוד, היינו בע"מ להשפיע. וזה פירוש "ויצא יצחק לשוח בשדה".

וכעין זה כתוב אצל יעקב, שיצחק אמר "ראה ריח בני כריח השדה, אשר ברכו ה'". כלומר שיצחק ראה, שיעקב תיקן את המלכות, שכבר רואים את ברכת ה' השורה על השדה, שהיא בחינת מלכות.

אולם יש להבין, מדוע בזה"ק על השדה הנאמר אצל עשו לגנאי, כנ"ל. ויש לפרש, היות שכתוב "איש יודע ציד". ואח"כ כתוב איש שדה. ומפרש, "איש ציד", מנמרוד, שנמרוד היה "גיבור ציד לפני ה'". ומפרש הזה"ק, שפירושו, "שהיה צד דעתן של הבריות, ומטעה אותם למרוד בה'".

ויש להבין מה הוא ההבדל בין איש ציד לאיש שדה. ולפי שאנו לומדים, שיש הבדל בין מוחא לליבא. כי מוחא, מפרש אאמו"ר, שהכוונה על בחינת אמונה למעלה מהדעת. וליבא פירושו רצון הלב, שהוא עובד רק לתועלת עצמו. היינו לתועלת עצמו, שהאדם מוכן לעשות את כל עבודה שבעולם, אם הוא יראה את הכדאיות שבדבר, מה שיקבל תמורה עבור יגיעתו. נמצא לפי זה, מה שאומר איש ציד ואיש שדה הם ב' דברים, הנקראים בעבודה מוחא וליבא.

ובהאמור נבין, אם הכתוב אומר על עשו, שהיה "איש ציד". ופירושו של "ציד" לומדים מנמרוד, שהיה צד דעתן של בריות ומטעה אותם למרוד בה', שהוא פגם בבחינת מוחא, היינו בבחינת אמונה. כבר מזה יודעים לפרש איש שדה, פירושו, כמו שפגם במוחא כן פגם בליבא. לכן מפרשים מהו איש שדה, שזהו בחינת אהבה עצמית, דהיינו שהשדה שלו היה בחינת לגזול בני אדם ולהרוג אותם. והוא היה צריך לעשות בחירה בהשדה לטוב, שישרה שם ברכה. והוא עשה להיפך, שהמשיך לשם בחינת מיתה והריגה להשדה הזה.

ובדרך העבודה יש לפרש, היות שהאדם נברא עם הרצון לקבל, וצריך לתקן אותו בע"מ להשפיע, ובכדי שתהיה לו האפשרות לתקן, היינו שתהיה בחירה, כלומר שהאדם יקיים תו"מ בע"מ להשפיע ולא לתועלת עצמו, נעשה צמצום והסתר, שהאדם מוכרח להתחיל בעבודה בבחינת אמונה למעלה מהדעת, כי בתוך הדעת נעשתה ההסתרה, מטעם הנ"ל.

אז מתחיל העבודה בבחינת הבחירה, כלומר שהאדם צריך לקבל עול מלכות שמים, שפירושו עול, כדרך כשור לעול , היינו, אף על פי שאין הגוף מסכים לעשות דבר, אם אין הוא רואה את מה שנעשה מעבודתו, כי זה הטבע, אשר ברא אלקים לעשות, שהאדם מוכרח לראות מה שהוא עושה, כלומר מה נעשה מעבודתו, שהוא צריך לראות, מי נהנה מעבודתו שהוא עושה.

לכן כשהאדם עוסק בתורה ומצות, הוא רוצה לראות, מי קיבל את עבודתו. והיות שנעשה לצורך תיקון הסתר והעלם, אין האדם רואה ומרגיש, מי שמקבל את עבודתו. רק צריך להאמין למעלה מהדעת, שהקב"ה מקבל את עבודתו. והגוף לא רוצה להאמין.

לכן ניתנה לנו עבודה זו בבחינת כשור לעול, כלומר, כמו שהשור עובד בכפיה והוא מוכרח לקיים מה שהבעל בית רוצה, כמו כן אין להאדם לשאול את הגוף, אם הוא רוצה לקבל על עצמו את עול תו"מ, אלא הוא צריך ללכת עמו על דרך הכפיה, ולהאמין באמונת חכמים, שכך היא הדרך האמת.

וכמו כן יש בחינת וכחמור למשא , שפירושו הוא בחינת ליבא , היינו שהאדם צריך לעבוד שלא עמ"נ לקבל פרס. לכן כשאומרים להגוף, שיעבוד בלי שום תמורה, עבודה הזו היא עליו למשא. כלומר, שהגוף רוצה להוריד מעליו המשא הזה, מה שהאדם רוצה שהוא יסבול. היינו, הגוף מבין, שהוא יכול לשאת משא, אפילו על ספק שיתנו לו שכר עבור עבודה הזאת. אבל כשאומרים לו, תעבוד ותסחוב משאות בלי שום תשלום, עבודה זו הוא רוצה כל רגע להפטר מזה. אז אומרו כחמור למשא, היינו שהאדם צריך ללכת בכיוון זה אף על פי שהגוף לא מסכים. נמצא, שהיגיעה היא בשני אופנים: א) בבחינת כשור לעול, ב) כחמור למשא.

ואם האדם הולך בדרך של עשו, אז האדם נקרא איש יודע ציד, איש שדה. דהיינו כנ"ל, היינו שחסר לו אמונה, שנקרא איש יודע ציד, כמו נמרוד, שהגוף רוצה למרוד באמונת ה', שהוא פוגם בבחינת מוחא . וגם הוא בבחינת איש שדה , היינו שהוא גוזל בני אדם, שפירושו, שהוא גוזל את בחינת האדם שבו, והוא נשאר בבחינת בהמה, שאין יודע רק את עצמו, ולא את הזולת.

וזה שכתוב "איש שדה, כדי לגזול בני אדם ולהרוג אותם". זאת אומרת, אם הוא גוזל את בחינת אדם שלו, ונכנס לבחינת בהמה, שהיא רצון לקבל לעצמו, אז הוא בבחינת "רשעים בחייהם נקראים מתים", מטעם היותם נפרדים מחיי החיים. וזה נקרא בחינת ליבא. והאמת היא, אמר אאמו"ר זצ"ל, כי עיקר שורה על האדם בחינת ליבא, כלומר שהוא השורש, שאינו רוצה להאמין, מטעם, היות שיש יותר הנאה לאדם, מה שהוא רואה ומרגיש, לכן אין הוא רוצה להשפיל את עצמו, וללכת בעינים עצומות, ולהאמין את כל מה שאמרו חז"ל.

ועיקר היסוד הוא אמונת חכמים, כמו שכתוב (שבת ל"א) "מעשה בנוכרי אחד, שבא לפני שמאי. אמר, כמה תורות יש לכם. אמר לו, שתים. תורה שבכתב ותורה שבעל פה. אמר לו, שבכתב אני מאמינך, ושבעל פה איני מאמינך. גיירני על מנת שתלמדני תורה שבכתב. גער בו, והוציאו בנזיפה. בא לפני הלל. גיירני, יומא קמא. אמר ליה א. ב. ג. ד. למחר אפיך ליה, (כגון תשר"ק) אמר ליה, והא אתמול לא אמרת לי הכי. אמר ליה, לאו עלי דידי, קא סמכת, דעל פה נמי סמוך עלי". ופירוש רש"י, "לאו עלי קא סמכת", מנין אתה יודע, שזו אלף וזו בית, אלא שלמדתיך וסמכת עלי, "דעל פה נמי סמוך על דברי". רואים אנו מכאן, שאמר לו הלל, שבלי אמונת חכמים אין שום דבר.

אבל ענין אמונה הוא טענה שכלית. כלומר, שהאדם אומר, אם הוא לא היה צריך להאמין למעלה מהדעת, אלא הכל היה בתוך הדעת, אז הוא היה מתקדם בלי שום מעצורים. אבל הוא זצ"ל אמר, שבאמת הרצון לקבל, שהאדם רוצה לעבוד רק לתועלת עצמו, כמו בהמה, זהו הסיבה שלא יכול להאמין. זאת אומרת, מה שהאדם טוען, שקשה לו ללכת למעלה מהדעת, זה נובע מאהבה עצמית, שהיא בחינת בהמה שבאדם, וזהו כל המפריע. לכן צריכים ב' כוחות, לבחינת מוחא ולבחינת ליבא. וזה שכתוב "כשור לעול וכחמור למשא".

לכן אם מתקנים את השדה, היינו את המלכות, הנקראת רצון לקבל לעצמו, בין בבחינת מוחא ובין בבחינת ליבא, זה נקרא "שדה אשר ברכו ה'", הנאמר אצל יעקב. וכמו כן אצל יצחק כתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה", שהוא ענין תיקון המלכות כנ"ל. מה שאם כן בחינת עשו, שהוא נקרא "איש שדה", שבמעשה נראה שהוא הולך לתקן את השדה, אבל בבחינת הכוונה הנקראת בע"מ להשפיע, שזהו כל התיקון של המלכות.

יש מקום שהאדם יכול לרמאות עצמו, היות שזה הוא דבר המסור ללב, ולא ניכר מבחוץ, שיש באפשרות לעשות בקורת. מה שאם כן דבר שבמעשה, המתגלה לחוץ, האדם יכול לעשות בקורת, אם הוא מרמה עצמו או לא. לכן מפרש הזה"ק וזה לשונו "ועשו אמר, שהוא נמצא בשדה, כדי להתפלל, כמו יצחק", כמו שכתוב "ויצא יצחק לשוח בשדה, וציד ורימה את יצחק", שפירושו כנ"ל, שהוא נכנס בשדה כדי להתפלל, כלומר שנכנס בשדה, כדי לתקן אותו, כמו יצחק.

אבל וציד, שפירושו שציד, פירושו כמו נמרוד, היינו שמטעה את דעתן של בריות, כדי למרוד בה'. בזה הטעה את עצמו עשו, ומזה נמשך גם בחינת גזילה, כמו שאומר "כדי לגזול בני אדם". וזה על דרך שאמרו חז"ל על אדם הראשון, שאמרו, שגנב היה, בזה שאכל מעץ הדעת, שפירושו שהוציא מרשות היחיד, היינו מרשותו של הקב"ה. כלומר, שהכל צריך להיות עבור הקב"ה. וע"י אכילת עץ הדעת, הוא נפל לרשות עצמו, כלומר שהיה רוצה לקבל הכל עבור תועלת עצמו.

כמו כן עשו, שנכנס בשדה, היינו לתקן את המלכות, בחיצוניות לא היה ניכר, שאינו עובד בע"מ להשפיע. אלא בחיצוניות אמר עשו, כמו שכתוב הוא נכנס כדי להתפלל, כמו יצחק, היינו לתקן את השדה, שהיא המלכות. אבל רימה את עצמו, היינו על הכוונה, מה שצריך להיות עבור רשות היחיד, היינו לשם שמים, הוא היה בבחינת "כדי לגזול בני אדם", שפירוש, כמו שאדם הראשון גזל, כנ"ל, שהיה גנב, כמו כן עשו עשה הכל לתועלת עצמו, שזה נקרא שגזל את בני אדם.

לכן האדם שנכנס לעבוד עבודת הקודש, היינו שיעשה מהכל קדושה, הוא צריך להיות נזהר מחיצוניות, שאל ירמה עצמו בעת עשיית המעשים, שהיא עבודה של שלא לשמה, והוא צריך לומר להגוף שלו, אני עוסק עתה בתו"מ שלא לשמה, ואני רוצה ע"י זה להגיע לכוון לשמה. והוא מאמין בדברי חז"ל, שאמרו, "לעולם יעסוק אדם בתו"מ שלא לשמה, ומתוך שלא לשמה אני רוצה לבוא לשמה". והוא מאמין באמונת חכמים, שאמרו, "המאור שבה מחזירו למוטב". ויזכה לזה.

---------------

מהו ריח בגדיו, בעבודה

תשנ"א - מאמר ט'

1990/91 - מאמר 9

(בסנהדרין דף ל"ז) אמר רבי זירא על הכתוב, "וירח ריח בגדיו ויברכהו. ויאמר, ראה, ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה' (תולדות חמישי). ריח בגדיו, אל תקרי בגדיו, אלא בוגדיו. דאפילו בוגדים שבהם, יש בהם ריח", עד כאן לשונו.

ויש להבין דברי רבי זירא, איזה קשר יש בין "בגדים לבוגדים". הלא "בגדים" פירושו, לבושים אשר האדם מתלבש בהם, היינו שיש חיבור בין הבגדים להאדם, שזהו דבר טוב להאדם בזמן שיש לו בגדים. אבל "בוגדים", הוא ממש להיפך, כי בזמן שהאדם בוגד במי שהוא, הוא דבר רע להאדם, כלומר שהאדם מרגיש עצמו ברע, במצב שבו הוא נמצא, עד שהוא רצה לצאת מהמצב הזה, אין לו ברירה אחרת, אלא להיות בוגד במי שהכניס אותו למצב הרע הזה, שבו הוא נמצא. אם כן איך דורש ר' זירא על מה שכתוב "בגדיו שפירושו בוגדיו".

ידוע שסדר העבודה הוא, שהאדם צריך לתקן עצמו ולהכנס לקדושה, היות שהאדם נברא עם יצה"ר, שהוא בא לאדם תיכף מיום הולדו, וכבר נמצא באדם, כמו שאומר הזה"ק (וישב בהסולם אות א') וזה לשונו, "דכיון שיצא האדם לאויר העולם, מיד נזדמן יצר הרע להשתתף עמו", כמו שלמדנו, שכתוב "לפתח חטאת רובץ". כי אז נשתתף עמו היצה"ר. שם (באות ו') אומר וזה לשונו, "מלך זקן, זהו היצה"ר, שמיום שהיה, לא יצא מטומאתו לעולם. והוא כסיל, שכל דרכיו הם לדרך הרע, והולך ומדיח בני אדם".

וכידוע, שסדר העבודה מתחלק לעבודת הכלל, היינו מה שכל הכלל מסוגל לעבוד, ועבודת הפרט, היינו, שלא כל הכלל מסוגלים לעבוד. וזה מתבטא בלשון לשמה ושלא לשמה. היינו להשפיע, עבודה זו שייכת דוקא להפרט. מה שאם כן עבודה בע"מ לקבל שכר, עבודה זו גם הכלל מסוגלים לעבוד, כמו שאומר הרמב"ם וזה לשונו, "ולפיכך, כשמלמדין את הקטנים, ואת הנשים, ו כלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן, אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר, עד שתרבה דעתן, ויתחכמו חכמה יתירה, מגלים להם רז זה לאט לאט" (רמב"ם הלכות תשובה, פרק ד').

לכן בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך הפרט, היינו לעשות הכל בע"מ להשפיע, אז היצה"ר, הנקרא רצון לקבל, שדואג לתועלת עצמו, הוא מסוגל לעבוד רק בע"מ לקבל שכר. והיות שהאדם רוצה לעבוד לשם שמים, אז היצה"ר מתנגד לעבודה זו, מטעם שזהו נגד הטבע שעמו נולד. לכן כאן מתחילה את עבודת האדם, במלחמה קשה, היות שהאדם אומר להגוף שלו, בזמן שהגוף שואל אותו, בגלל מה אתה מקיים תו"מ, מה יהיה לך מזה, אז האדם אומר לו, שחז"ל אמרו, ש"הקב"ה אמר, בראתי יצר הרע, בראתי תורה תבלין".

לכן, היות שאין לי כח לבטל אותך, לכן בזכות שאני אעסוק בתורה, אז יהיה לי כח לבטל אותך, ולהעביר אותך מהיות מלך עלי, כמו שכתוב, ש"אתה הוא מלך זקן וכסיל". לכן אני רוצה להעביר אותך מהממשלה שלך, שאתה מושל עלי, ואני אקבל עלי את השליטה של מלך מלכי המלכים הקב"ה.

ובטח מה צריך היצה"ר, הנקרא רצון לקבל לעצמו, לעשות. אין לו עצה אחרת, אלא להפריע לו בכל כח שיש לו. אולם שמדרך העולם, שאין האדם נותן כוחות להשיג איזה דבר, אם הוא יכול להשיג בקלות. לכן, כשהאדם מתחיל לעבוד, והוא נותן יגיעה קטנה, איך לצאת משליטתו, בטח שאין הגוף צריך להתנגד להאדם בכל כוחו, אלא הרע שבאדם מתגלה כל פעם עם כח יותר גדול.

וזה תלוי לפי עבודת האדם. היינו, שסדר עבודה הוא מאוזן, בכדי שתהיה לו בחירה, לבחור בטוב ולמאוס ברע. וזהו על דרך שאמרו חז"ל, "לעולם יראה אדם עצמו חציו חייב וחציו זכאי. עשה מצוה אחת, אשריו שהכריע עצמו לכף זכות" (קידושין דף מ', ע"ב). והטעם שהאדם צריך לראות, כאילו "חציו חייב וחציו זכאי", צריכים לומר, שהוא מטעם, שתהיה לו בחירה. מה שאם כן אם דבר אחד הוא יותר מהשני, כבר אין בידו להכריע.

ולפי זה, אם האדם עשה מצוה אחת, כבר הכריע לכף זכות, איך הוא יכול עוד הפעם לקיים בחירה, הלא הכף זכות כבר הכריע. אלא התשובה היא, כנ"ל, שאם הרע שבאדם רואה שהאדם התגבר עליו, אז הרע משתמש עם יותר כח, היינו שמביא לו טענות צודקות, שלא כדאי לעבוד לתועלת הבורא. והוא נותן לו לטעום טעם של עפר, בזמן שהוא רוצה לעשות משהו להשפיע. ונותן לו טעם יותר גדול בעבודה לתועלת עצמו.

כלומר, שכל פעם הוא נותן לו תענוג יותר גדול בתועלת עצמו. כלומר, שאף פעם לא חשב, שיש כל כך תענוג גדול בתועלת עצמו. וזהו לסיבה הנ"ל, כי כיון שנותן יותר התגברות, נמצא, שהכריע לכף זכות. לכן הוא מוכרח לתת לו יותר רע, בכדי שתהיה לו בחירה. זאת אומרת, אין הפירוש, שנותן לו יותר מעשים רעים. אלא הפירוש הוא, שהוא נותן לו יותר תענוג בתועלת עצמו, עד כדי כך, שקשה לפרוש מתועלת עצמו, ולעבוד בע"מ להשפיע.

וזה נקרא, שהאדם מקבל ירידות גדולות. כלומר, שבזמן שהרע מתגלה לו ביותר כח, וקשה להתגבר עליו, אז האדם בא לפעמים לידי "תוהה על הראשונות", היינו, שהוא רואה, שבחינם נתן עבודה ויגיעה, ולמעשה אי אפשר לצאת משליטת הרע. אם כן, חבל שנתתי כוחות בחינם. נמצא, שבזמן הירידה הוא בוגד בעבודת ה'. ואח"כ, שה' נותן לו התעוררות מלמעלה, עוד הפעם הוא עולה בדרגת הרוחניות, והוא חושב, עתה הוא כבר יהיה במצב של קדושה.

אולם אח"כ עוד הפעם הרע מתגלה אליו, בכח יותר גדול, ומקבל שוב ירידה, כמו מקודם. וחושב כל פעם אותו דבר, היינו, שכל פעם הוא בא לידי בגידות בעבודה. נמצא לפי זה, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו". כי אחרת לא תהיה לו בחירה. לכן יוצא, שמי שהוא יותר גדול, יש לו יותר בגידות בעבודה. מה שאין כן מי שאין לו כח התגברות, ממילא אין הרע צריך להראות את כל כוחו, מה שיש בו.

לכן נשאלת השאלה, אם הוא עשה עבירה, אוי לו שהכריע עצמו לכף חובה. הלא הרע כבר הכריע. ואיך הוא יכול אח"כ לעשות בחירה. והתשובה היא על דרך שאמרו חז"ל, "עבר ושנה, נעשה לו כהיתר". כלומר, שאינו מרגיש את כח הרע שיש בהעבירה, וממילא אין הוא צריך להתגברות יתירה. אלא מעט התגברות על הרע, הוא יכול לבחור בטוב, ולמאוס בהרע הקטן, שיש בו.

מה שאם כן מי שהוא גדול, לאדם הזה יש לו הרבה עליות והרבה ירידות כנ"ל.

היינו, שהרבה פעמים הוא בוגד בעבודה דלהשפיע, כטענת המרגלים, שדברו לשון הרע על ארץ ישראל, שהיא בחינת מלכות שמים. היינו, זה שמקבל עליו מלכות, לא יהיה מטעם תועלת עצמו, הנקרא בחינת ארץ, אלא מטעם בחינת שמים. כלומר, האדם רוצה לקבל על עצמו עול תורה ומצות, בכדי לעשות נחת רוח ליוצרו, אז המרגלים דברו על זה לשון הרע, כמו שכתוב בזה"ק (שלח דף כ"ב, ובהסולם אות ס"ג) וזה לשונו, "וישובו מתור הארץ".

"וישובו", היינו שחזרו לצד הרע, וחזרו מדרך האמת, שאמרו, "מה יצא לנו, עד היום לא ראינו טוב בעולם, עמלנו בתורה והבית ריקם, ולעולם ההוא מי יזכה, ומי יבוא לתוכו, מוטב לנו שלא היינו יגעים כל כך. ולמדנו כדי לדעת חלק עולם ההוא. טוב הוא עולם העליון ההוא, כמו שידענו בתורה, אבל מי יכול לזכות בה".

אולם יש להבין את טענת מרגלים. הלא הם אמרו מה שהרגישו. היות שבזמן שהאדם בא למצב של ירידה, הרי הוא לא אומר שקר, אלא מה שהוא מרגיש, הוא אומר. לכן בזמן עליה, הוא רוצה להיבטל אליו יתברך, כנר בפני אבוקה, היות שמרגיש, שמזה יהיה לו טוב. וכן להיפך בזמן הירידה, הוא רואה, שכל מה שהרצון לקבל טוען, הצדק עמו. אם כן, מהו שאומר הכתוב, כמו שכתוב, "ויוציאו דיבת הארץ".

אלא לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, התשובה היא, שהם היו צריכים להאמין, היות שה' הבטיח לעם ישראל, שיתן להם ארץ ישראל, שהיא ארץ זבת חלב ודבש, בטח שה' יתן להם. והמצב, מה שהם ראו זהו, כנ"ל, שהם היו צריכים להאמין, שמלמעלה בא להם גילוי הרע הזה, כנ"ל, גילוי הרע שיש באדם מצד הטבע, ואין בידי אדם לצאת משליטת הרע, ולזכות לבחינת דביקות בה', אלא הקב"ה בעצמו, הם היו צריכים להאמין, שה' יתן להם טבע שני, שהוא הרצון להשפיע, וע"י זה יקבלו כל הטוב ועונג, הנקרא "ארץ זבת חלב ודבש". ואז, בזמן שיהיו להם הכלים דהשפעה, אז מסתלק מהם הצמצום וההסתר, ואז זוכים להטוב ועונג מה שהיה במטרת הבריאה, ואז היא ארץ זבת חלב ודבש.

נמצא, הירידות האלו צריכים, בכדי לגלות את הרע, וידעו אח"כ, שרק הקב"ה יכול לעזור. והעזרה שלו באה דוקא על חסרון שלם, שאז יכול לבוא עזרה שלימה. זאת אומרת, אם לא היה מגולה להם הרע בשלימות, נמצא, שאין לו חסרון שלם. לכן צריכים מקודם לראות, שיתגלה הרע.

ואח"כ בא המילוי, הנקרא עזרה מה'. וממלא את חסרונו. וזהו לפי הכלל, "אין אור בלי כלי". ואין לשאול, למה צריכים לחכות הרבה זמן, היינו הרבה עליות והרבה ירידות, הלא הרע היה יכול להתגלות בפעם אחת. התשובה היא, שאם הרע היה מגולה בכל גודלו, אף אחד לא היה מסוגל להתחיל בעבודה, כי הרע היה מכריע, ולא היה מקום לבחירה. לכן מתגלה הרע לפי ערך הטוב, שהאדם מרבה בעבודה.

ובהאמור יש לפרש מה ששאלנו, מהו שר' זירא מפרש על הכתוב "וירח ריח בגדיו, ויברכהו". הוא אומר, "אל תקרי בגדיו אלא בוגדיו, דאפילו בוגדים שבהם, יש ריח".

יש לפרש, היות שיעקב זכה לשלימות, היינו, שמכל הירידות הוא זכה להגיע לשלימות, שתוכל העזרה מלמעלה לבוא, מטעם שכבר נתגלה אצלו כל הרע, נמצא, שהירידות, שהם הבגידות, הם נקראים בחינת זדונות. וכאשר על ידם נתגלה האור, רואים עכשיו, שהזדונות נעשו כזכיות, שלולי הירידות, לא היה יכול להגיע לשלמות. לכן מפרש ר' זירא, ש"ריח בגדיו היה מטעם שהגיע לשלימותו", היינו כנ"ל, שגם הבגידות נתקנו. נמצא, שהבגידות העלו ריחו, כמו הזכיות, מטעם שהכל נתקן אצלו. לכן הוא אומר, ריח בוגדיו.

לכן בזמן שהאדם נמצא במצב העליה, עליו ללמוד ממצב מה שהיה לו בזמן הירידה, בכדי לידע את היתרון בין אור לחושך, כמו שכתוב "כיתרון האור מתוך החושך". אולם מדרך העולם הוא, שאין אדם רוצה לזכור את זמן החושך, מטעם שזה יגרום לו יסורים, ואין האדם רוצה לסבול יסורים בחינם, אלא הוא רוצה להנות ממצב העליה, שבו הוא נמצא עכשיו. אמנם, אבל על האדם לדעת, שאם הוא יסתכל בזמן עליות על מצב הירידות, אז ידע מזה ב' דברים, שהם יהיו לטובתו, ולכן לא יסבול יסורים בחינם ממצב הירידות:

א) שידע לשמור עצמו, שלא יבוא לידי ירידה, עד כמה שאפשר,

ב) כיתרון האור מתוך החושך, אז יהיה לו יותר חיות ויותר שמחה ממצב העליה. ויהיה בידו לתת תודה לה', על זה שעתה ה' קירב אותו אליו. היינו, שיש עתה להאדם הרגשה טובה, מזה שהוא נמצא במצב, שהוא מבין שכדאי להיות עובד ה', מטעם שמרגיש עתה גדלות וחשיבות המלך.

מה שאם כן בזמן הירידה, היה ממש להיפך, שהגוף היה שואל אותו, מה יהיה לך מזה, שאתה רוצה להתבטל אליו יתברך, ולבטל את עצמך מכל העולם הזה, ולדאוג רק איך לעשות נחת רוח להבורא. ובזמן שהאדם מסתכל על ב' קצוות, אז הוא רואה את ההבדלים שיש בהם. אז יהיה לו ערך של חשיבות אחרת, מכפי שהוא חושב על העליה. נמצא, שעל ידי הסתכלות על הירידה, מתעלה אצלו את העליה לדרגת יותר נעלה, מכפי שהוא מרגיש מבלי הסתכלות על הירידה.

נמצא, כשהוא חושב על זמן הבגידות, שהיה לו בזמן הירידות, אז כל הירידות נמתקות ומתמלאות בברכת ה', היות שהן הגורמות להתעלות. לכן, כשהאדם גומר את העבודה, אז נתקן הכל לזכיות. וזה שאומר, ויאמר, ראה ריח בני, כריח שדה, אשר ברכו ה'. פירוש, שאז ריח בני של הבגידות, כריח המלכות, הנקראת שדה, אשר ברכו ה', היינו שכבר קיבל כל השפעות של טוב ועונג מה'.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "ויאמר ה' לה, שני גויים בבטנך, ושני לאמים ממעיך יפרדו, ולאם מלאם יאמץ". ופירוש רש"י, "ושני לאמים", אין לאום אלא מלכות. " יפרדו", זה לרשעו, וזה לתומו. " מלאום יאמץ", לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל.

ויש להבין, מה מוסיף לנו רש"י בפירושו. אלא כאן מביא הכתוב את סדר העבודה, כשרוצים להגיע לידי דביקות בה'. ואומר "לאום", אין לאום אלא מלכות. כלומר, שהאדם צריך לדעת, שיש בהאדם ב' בחינת מלכות:

א) הוא מלך זקן וכסיל,

ב) הוא מלך מלכי המלכים.

היינו יצה"ר, השייך למלך זקן וכסיל, וכמו כן יש בו יצר טוב, השייך למלך מלכי המלכים. לכן הוא אומר, "יפרדו זה לרשעו, וזה לתומו. מלאם ולאם יאמץ, שלא ישוו בגדולה, אלא שזה קם, זה נופל". הכוונה לעליות וירידות, שכל אחד ואחד רוצה להתגבר על השני, היינו שדוקא על ידי התרוצצות, כל אחד ואחד מתגדל, כנ"ל, "כל הגדול מחבירו, יצרו גדול הימנו".

וזה נקרא "לאם ולאום יאמץ", היינו ששניהם מתגדלים, כל אחד מתגדל על ידי השני. כלומר, שהירידות, שהיא בחינת מלך זקן וכסיל, מתרבה כוחו על ידי העליות של יצר טוב, כמו שאמרו חז"ל, "צדיקים, נדמה להם היצר הרע כהר גבוה". וזהו מטעם ע"י שיש לו הרבה עליות, הנקרא בלשון רבים צדיקים. כלומר, בעבודה, כשמדברים באדם אחד, שהוא עולם קטן, יש בהאדם הרבה צדיקים, היינו הרבה עליות. והם באים ע"י ההתגברות על הרשעים. וענין "הרבה רשעים באדם אחד", נקרא זה הרבה ירידות, היות שבכל ירידה הוא נעשה רשע, כנ"ל. נמצא, שכל אחד מתגדל ע"י השני. וזהו "לאם ולאום יאמץ".

מה שאם כן אלו אנשים שלא הולכים בדרך להגיע לידי דביקות בה', שהוא להשיג את הרצון להשפיע, שהם נקראים רשעים, בזה שהם לא עוסקים בדרך, שיוכלו לעשות הכל לשם שמים, אלא לתועלת עצמם, וכאן רשעים הוא בחינה אחרת, כלומר פירוש אחר לגמרי.

כלומר, שאין שם בחינת צדיקים באמצע, אלא כל מעשיהם הוא בבחינת רשעים, היינו שלא לשם שמים, אלא לתועלת עצמם. ובבחינת עבודה הם נקראים רשעים, אבל בבחינת הכלל, אלו ששומרים תורה ומצות, כברנקראים צדיקים. ורק בבחינת עבודה, לעבוד רק לשם שמים ולא לתועלת עצמם, היינו בבחינת הכוונה, הם נקראים רשעים. והיות שאין להם בחינת צדיק באמצע, לכן אין הרע שלהם מקבל יותר תגבורת של רע, שרק אם יש בחינת צדיק באמצע, היינו בחינת עליה, שרוצה לעבוד רק להשפיע, אז צריך הרע לקבל יותר רע, בכדי שיוכל להוריד אותו מדרגתו.

לכן אצל הרשעים "נדמה להםהיצה"ר כחוט השערה" והרע לא ניתוסף בהם, אלא "עבר ושנה נעשה לו כהיתר", כלומר שאין לו הרגשת הרע. וזהו כנ"ל, כמו שכתוב "ולאום מלאם יאמץ". וכמו שפירש רש"י "לא ישוו בגדולה, כשזה קם, זה נופל". ואיך זה, כשקם, איך אח"כ נופל, אלא כל פעם, כל אחר מקבל תגבורת, פעם הטוב מקבל עליה מלמעלה, אז הרע נופל. ובזמן שהרע מקבל רע מלמעלה, הטוב נופל. וכך הם הסדר של ירידות וירידות, עד שכל הרע שיש באדם, מתגלה דוקא ע"י שהאדם מקבל כל פעם טוב, הנקרא עליות. וזהו "לאם מלאם יאמץ". לכן אין להאדם להתפעל מהירידות, אלא הוא צריך כל פעם לבקש מהבורא שיקרב אותו אליו.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב "עד הנה, עזרונו רחמיך ולא עזבונו חסדיך ה' אלקינו". ויש לשאול, באיזה מצב הוא נמצא עתה. ומה היה המצב, שבו היה נמצא לפני הזמן של עתה, שעל זה הוא בא לומר דבר חדש, כאילו עתה הוא נמצא במצב טוב ועונג. ולפני זה לא היה נמצא במצב טוב, אלא שהיה במצב, שלא היה לו טוב. ועכשיו הוא בא לידי הכרה, שגם עד הנה, מה שאנחנו היינו מרגישים, ההרגשות האלו היו גם כן בחינת עזרה מלמעלה, מצד רחמים, אף על פי שלא היה מרגיש שהם רחמים. אבל עתה הוא רואה, שגם אז היו הרגשות שלנו, מה שאנחנו הרגשנו, שזה מצב של רע, גם זה היה מצד הרחמים, "ולא עזבונו חסדיך", היינו, שגם אז היתה ההשגחה מצד חסדים ולא מצד דין.

ויש להבין, איך זה. היינו לומר, שגם המצב של רע, היה רחמים. אלא כנ"ל, שאין אור בלי כלי, כי לא יכולים לתת לאדם משהו, אם אין לו צורך לזה. כדוגמת, שאין האדם יכול לאכול, אם הוא לא רעב, וכדומה. לכן, כשהאדם מתחיל ללכת בדרך ה', היינו להגיע לדביקות ה', אז האדם לא יכול לקבל עזרה מה', כי מדרך העולם הוא, שאין האדם מבקש עזרה ממי שהוא, אלא במקום שהוא בעצמו אינו יכול להשיג את הדבר.

לכן כשהאדם חושב, שהוא בעצמו יכול להגיע לעבוד בע"מ להשפיע, אין הוא מבקש מה', שיעזור לו. לכן כשהאדם מתחיל לעבוד לשם שמים, והוא רואה כל פעם, שאינו זה בידו להגיע לדרגה של בעמ"נ להשפיע, אז האדם נעשה נצרך להבורא, שיעזור לו. נמצא, שכל הירידות שהיו להאדם, עד כדי כך לפעמים האדם בא לידי יאוש, ולידי "תוהה על הראשונות", והיה רוצה לברוח מהמערכה, ובטח המצבים האלה נקראים מצבים של רע, והיה במצב של רשע.

אולם אח"כ, בזמן שמילא את החסרון של הכלי, כלומר שהיה רואה, שכל הכלי שלו הוא מלא חסרון, אז הקב"ה נתן לו את העזרה, שהיא הרצון להשפיע, שהיא טבע שני, אז הוא רואה, שעד הנה, מה שהוא היה מרגיש הרבה ירידות, וחשב, שהסיבה היא מטעם שהוא לא מוכשר לזה, לכן הוא מקבל את הירידות, עתה הוא רואה, שעד הנה גם כן היה עזרה מה'. וזהו "עד הנה עזרונו רחמיך", והיה רק חסדים, כמו שכתוב " ולא עזבונו חסדיך".

----------

מהו היסוד שהקדושה נבנת עליו

תשמ"ח - מאמר ט"ז

1987/88 - מאמר 16

בבנין גשמי, אנו רואים, שכל מי שרוצה לבנות בנין, צריך מקודם לחפור יסוד. ועל היסוד הוא בונה את הבנין. ובחפירת היסוד, אנו רואים, שיש להבחין בין שצריכים לבנות בנין של קומה אחת, כלומר שהוא רוצה לבנות רק קומת קרקע, או בנין רב קומות. זאת אומרת, לפי גובה הקומות, בשיעור הזה צריך להיות חפירת היסוד בקרקע. לא פעם אחת חופרים את היסוד, אלא כל יום בונין את היסוד, בכדי שיהיה היסוד יותר בעומק. ואז הוא יכול לבנות בנין גבוה.

והסדר הזה נוהג גם ברוחניות. שבזמן שהאדם רוצה לבנות בנין של קומת קרקע, אין הוא צריך לחפור כל כך בעומק. אלא שחופר קצת, הוא יכול לבנות את בנין שלו בקיום תו"מ. ומהי חפירה ברוחניות. היינו חסרון, שחופרים חסרון בהלב. כי לב נקרא רצון, ולב נקרא מלכות, ולב נקרא ארץ או קרקע.

וכמו בגשמיות, חופרים חסרון בקרקע. זאת אומרת, שמטרם שהולכים לבנות בנין, מוכרחים מקודם לחפור בארץ. כלומר, שמוציאין מה שיש במקום החפירה. ולאחר שהמקום הזה שרוצים לבנות הוא ריק, אז מתחילים לבנות, מה שאם כן כשהמקום ממולא בעפר, אין לבנות עליו בנין, כי הבנין יפול.

כמו כן ברוחניות, שצריכים לחפור בהארץ, היינו בהלב, ולהוציא משם את העפר שבלב. ונשאר אז הלב ריקם בלי שום מילוי. אז מתחיל זמן של הבניה. נמצא, שבזמן שהלב ממולא עם דברים גשמיים, אי אפשר לבנות על קרקע זו שום בנין, כי כל הבנין יפול, מטעם ששום דבר אין לו זכות קיום, אם אין צורך לזה.

אלא רק במקום שיש צורך, ומרגיש את החסרון, מזה שאין לו את הדבר שהוא משתוקק אליו, ואז כשמשיג את הדבר, הדבר הזה יש לו זכות קיום. מטעם שנחוץ לו זה. אז הוא יודע, לפי ערך החסרון, כך הוא ערך החשיבות. ויודע לשמור את הבנין, שלא יקלקלו השונאים שלו.

ומכאן מתחיל הסדר בענין חפירות היסודות, זאת אומרת, שיעור עומק החפירה בקרקע תלוי בשיעור גובה הבנין שבדעתו של אדם לבנות. כי לפעמים יש, שהאדם אומר, שמספיק לו בנין של קומת קרקע. כלומר, שהוא רוצה לקיים תו"מ, שע"י זה יזכה לבנין שהוא בקומת קרקע, כלומר שלא להתרחק מהארץ.

זאת אומרת, שהוא רוצה להשאר בארציות, הנבחן לכלי קבלה. דהיינו, השכר שלו, שבהשכר הזה הוא רוצה לגור. כמו שבונין בנין לגור, כן דוגמתו נבחן השכר לבנין, ששם הוא גר. דהיינו, שידוע, שרק בשכר האדם רוצה לחיות. ששכר נקרא, שהוא מקבל תמורת עבודתו הנאה ותענוג, שזהו החיים של אדם, שרק בשביל תענוג והנאה האדם רוצה לחיות.

היות שסדר העבודה בתו"מ מתחילים בשלא לשמה, כמו שכתוב בזה"ק "יש שמקיימים תו"מ בכדי שיהיה להם שכר בעוה"ז, ויש שעובדים בתו"מ בכדי שיהיה להם עוה"ב". אבל כל השכר שלו הוא מה שיקבל בכלים דקבלה עצמית, הנבחן לבחינת ארציות, שבחינה זו נקראת, בחינת "עם הארץ", כלומר שלא זזים מבחינת הארץ, הנקרא רצון לקבל".

כמו שאמר הרמב"ם ז"ל (הלכות תשובה, פרק י') וזה לשונו "כשמלמדין את הקטנים ואת הנשים וכלל עמי הארץ, אין מלמדין אותן אלא לעבוד מיראה, וכדי לקבל שכר".

מה שאם כן להיות תלמיד חכם, לפי מה שאמר אאמו"ר זצ"ל, ש"תלמיד חכם" נקרא זה שלומד את מידותיו של החכם. והקב"ה נקרא "חכם". לכן מי שהולך בדרכי השפעה, האדם הזה נקרא, שלמד מהחכם. לכן הוא נקרא "תלמיד חכם".

נמצא, אלו אנשים שעוסקים בתו"מ לזכות לבנין, הנקרא "שכר של עוה"ז או עוה"ב לתועלת עצמו", הם נכנסים לגדר עמי הארץ. וזה נקרא, שרוצה לבנות רק קומת קרקע. לכן אין הוא צריך לחפור יסוד עמוק. היינו לחפור כל יום, בכדי שהחפירה תהיה בעומק. אלא כשהוא חופר פעם אחת, מספיקה לו החפירה.

כלומר, בזמן שהוא מבין, שיש לו חסרון וצורך לקיים תו"מ, מסיבת שיהיה לו שכר, החסרון הזה, כלומר הסיבה זו, כשהוא מבין אותה, כבר הוא מסוגל לעבוד להשיג את הבנין של שכר. מטעם, שכל זמן שאין האדם רוצה לצאת מאהבה עצמית, אין הגוף מתנגד לתו"מ. אי לזאת, אין הוא צריך לחפור כל יום, היינו שלא צריך לחפש צורך וחשק לעסוק בתו"מ, מטעם שהגוף אינו מתנגד להצורך שלו, מה שהוא מבין שכדאי לו לעבוד לתועלת עצמו.

וזה נקרא, שהחפירה שלו לא צריכה להיות כל כך עמוקה. אלא הצורך להבין שכדאי לעסוק בתורה ומצות, כבר הצורך הזה מספיק לו, שיהיה לו חומרי דלק לעבודה. נמצא, שחפירה שנתן בפעם אחת, נשארת לו תמיד, שיכול להמשיך בעבודה. נמצא, שחפירה שלו לא צריכה להיות בעומק.

מה שאם כן אם הוא רוצה לבנות בנין רב קומות. כלומר, שהוא לזכות לנשמה, הכוללת נרנח"י, וזה יכול לזכות דוקא אם כוונתו בעמ"נ להשפיע. כלומר, שכל מחשבותיו ורצונותיו הם רק לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמו. ובאופן כזה, בזמן שהוא רוצה לעשות יסוד, בכדי לבנות בנין כזה, החפירות של היסוד, היינו הצורך לזה, אינו נעשה בפעם אחת.

וזהו מטעם, כי לאחר שהאדם עובד עם עצמו, ונותן להבין לגופו, שכדאי לעבוד להשפיע, והחפירה הזאת לא באה אליו בנקל. כי בעת החפירה היה פוגע באבנים, שזה דבר קשה, שתהיה היכולת לעשות שם חלל, אפילו חור קטן קשה לחפור באבן. כלומר, בעת שהוא רוצה להבין, שיש לו חסרון גדול, בעת שהוא רואה, שאינו יכול לעשות שום דבר בלהשפיע, ורוצה לבקש מה', שיתן לו את מבוקשו, היינו שיתן לו המאור התורה, שזה מחזירו למוטב, באמצע החפירה הוא מוציא אבן גדולה.

פירוש, באה לו מחשבה, שהוא רוצה להבין, מדוע הוא צריך לעבוד בשביל ה' ולא בשביל עצמו. הלא ידוע "חייך וחיי חבריך, חייך קודמים". ועל הבנה זו אין לו מה לענות. אז הוא עושה הפסקה בחפירה, כי האבן הוא קשה יותר מדי, שתהא יכולת לעשות בו חסרון.

לכן הוא צריך לקחת מכשיר יקר-ערך, שבזה יכולים לבקוע את האבן. והמכשיר הזה נקרא " אמונה למעלה מהדעת", שרק המכשיר הזה יכול לבקוע את האבן, הנקרא "דעת חיצון", שפירושו, שהדעת הזה הוא מחוץ להקדושה, כי הוא רק משמש להקדושה בבחינת "קליפה שקדמה לפרי".

לכן, היות שרק בבחינת אמונה למעלה מהדעת יכולים לבקוע את האבן, לכן נוהג כאן ענין של עליות וירידות. שלא תמיד האדם מוכשר ללכת למעלה מהדעת. נמצא, שכל מה שחפר ומצא איזה חסרון לבקש מה', שיתן לו כח ללכת בדרכי השפעה, חזר ונסתם ע"י האבן.

לכן הוא מוכרח לחפור עוד הפעם, וחוזר חלילה. וכל פעם הוא מתחיל לחפור ולהוציא את העפר, ובאמצע החפירה שוב הוא מוציא אבן. ושוב מתחיל לשאול שאלות בתוך הדעת. ושוב הוא מתגבר ומשתמש עם האמונה למעלה מהדעת. ושוב השיג מקום חסרון, ומתחיל להתפלל לה', שיקרב אותו לעבודתו. היינו, לעבוד עבודת ה', כלומר לשם שמים ולא לתועלת עצמו.

והיות שכל בנין שלו בנוי על למעלה מהדעת, שוב נסתמת החפירה. כלומר, שוב נעלם לו החסרון, ושוב אין לו מה לבקש. כלומר, שאין לו צורך שה' יקרב אותו. לכן שוב מוכרח להתחיל לחפור. כלומר, לעבוד בכדי למצוא חסרון, שיהיה לו יסוד, על מה לבקש מה', לבנות את בנינו.

ובחפירה אנו מוצאים, כשחופרים בקרקע, שמוצאים עפר ואבנים, "עפר" נקרא בחינת ליבא. פירוש, רצון לקבל לעצמו . וזה עוד לא נורא, כי האדם בהתאמצות גדולה עוד יכול להוציא את העפר מן האדמה. מה שאם כן כשבאמצע חפירה הוא מצא שם אבנים, שהדעת מתחיל לשאול שאלות, אז צריכים לרחמי שמים, שיתן כח להתגבר למעלה מהדעת.

אי לזאת, יש עבודה גדולה לעסוק ביסוד, מסיבת שלא ביום אחד גומרים את החפירות. אלא לאחר החפירה באו תיכף האבנים, ונופלים בראשו, שהוא מקבל מחשבות זרות. כלומר, לאחר שכבר התגבר, לפי שעה למעלה מהדעת, אבל הוא לא יכול להחזיק מעמד, אלא אחר כך שוב מקבל ירידה. ושוב מוכרח הוא להתחיל מראש. אבל האדם צריך להאמין, ששום עבודה אינה הולכת לאיבוד, והכל נשאר. ורק באמצע עבודה יש תיקון, שלא לראות את אשר כבר עשה.

לכן נבחן, שהאדם, כל יום שחופר את חפירת היסוד, הוא חופר בעומק הקרקע, ולא מה שעבד אתמול הוא חוזר לעבוד עוד הפעם אותו דבר. אלא ההתקדמות היא בעומק. ושיעור עומק החפירה הוא, עד שיקבל צורך אמיתי לעזרת הקב"ה, שיעזור לו, שיהיה לו רצון לעבוד בלהשפיע. "ופרוטה פרוטה מצטרפת לחשבון גדול". עד שמכל החפירות הוא מגיע לעומק, שכבר יכולים לבנות עליו בנין, שיהא ראוי לזכות לנרנח"י של הנשמה, מה שהאדם צריך לזכות.

ובנין דקדושה מובנת לנו בשני אופנים:

א) כלי,

ב) אור.

כלי נקרא, שהקב"ה נותן לו רצון וחשק להשפיע לה'.

אור נקרא, לאחר שכבר יש לו רצון להשפיע, שנקרא "דביקות", אז הוא מקבל דרגה בבחינת הנשמה, עד שזוכה לזכות לבחינת נרנח"י. כמו שכתוב בהקדמה לתע"ס (אות קל"ג) וזה לשונו "כן הוא בעבודת הצדיקים הגמורים, שהבחירה הנוהגת בעת הסתר פנים, ודאי אינה נוהגת עוד מעת שפתחו הפתח להשגת ההשגחה הגלויה. אמנם מתחילים בעיקר עבודתו יתברך, שמבחינת גילוי פנים. שאז מתחילים לפסוע על המדרגות הרבות, בסוד הכתוב "וצדיקים ילכו מחיל אל חיל". אשר העבודות הללו מכשירות אותם לחפץ ה', שתתקיים בהם מחשבתו יתברך שבבריאה, שהיא "כדי להנות לנבראיו".

ובהאמור רואים, שיש מדרגה לזכות לדביקות ה', כלומר שהגיע לדרגת רצון להשפיע. ואח"כ הולך סדר לזכות להאור, המכונה נרנח"י, שהם מדרגות בגילוי האור.

ובהאמור יש לפרש מה שכתוב (תולדות, שלישי) "וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, סתמום פלשתים. וישב יצחק ויחפור את בארות המים, אשר חפרו בימי אברהם אביו, ויסתמום פלשתים. ויחפרו עבדי יצחק. ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, לנו המים. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה, ויקרא שמה רחובות, כי עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ, ויעל משם באר שבע".

כי ענין החפירות, שחפרו, הוא למצוא חסרון וצורך לישועת ה', הן על הכלי. כלומר, לבקש מה' שיתן להם צורך להשפיע. והם רואים, שאינם יכולים, מטעם שהגוף מתנגד לזה מצד הטבע, שנולד עם רצון אך לקבל.

אמנם גם בזה יש להבחין ב' הבחנות:

א) שהוא מתפלל לה', שיתן לו כח להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע. והוא רוצה, שה' יתן לו הכח הזה.

ב) יש לפעמים, שאין האדם יכול לבקש מה', שיתן לו הרצון להשפיע, מטעם שהגוף מתנגד גם על התפלה. שהגוף מפחד, אולי ה' יעזור לו, ויעזוב את הרצון לקבל. נמצא, שהוא צריך להתפלל, שה' יתן לו כח להתגבר על הגוף, ושכן יהיה לו כח להתפלל לה', שיעזור להתגבר על הרצון לקבל, ולעבוד בעמ"נ להשפיע.

נמצא, שהוא מתפלל תפלה. ומה בקשתו. שיכול להתפלל. וזה נקרא "תפלה לתפלה". וזה נקרא, שה' צריך לעזור לו על הכלי. כלומר שיבין, שחסר לו הכח של השפעה. נמצא, שה' עוזר לו, ונותן לו רצון, שישתוקק להבין, שלא חסר להאדם אלא הרצון להשפיע במוחא וליבא.

ואח"כ, כשיש לו הצורך, שרוצה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אבל אינו יכול, אז הקב"ה נותן לו האור. כלומר, אור, הבא לתיקון הכלי. כלומר, שתהיה לו היכולת לעבוד בעמ"נ להשפיע. והאור הזה נקרא בשם כלי. כידוע, שהאור נקרא על שם הפעולה. והיות שהאור נותן לו הרצון, שנקרא "כלי", לכן נקרא זה, שה' נתן לו הכלי דהשפעה. וזה נקרא "היסוד" . שעל יסוד כזה יכולים לבנות בנין רב קומות. כלומר, לאחר שהשיג יסוד, שהוא הכלי דהשפעה, אז הוא מתחיל לזכות לקומה שלימה של נרנח"י שבנשמתו.

אולם בענין, שהפלשתים היו סותמים את הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם, יש לפרש על דרך העבודה. ש"אברהם" נקרא בחינת חסד. ו"עבדי אברהם" נקראים אלו שהולכו בדרך של מידת החסד. כלומר, אלו שרצו ללכת בדרכי השפעה, הנקרא "חסד". וחפרו לעצמם את החסרון הזה, כלומר, הנחיצות לכלים דהשפעה, כנ"ל. ועד כמה שחפרו למצוא חסרון, סתמו להם את החסרון. והיו להם תמיד עבודה מחדש, לחפור עוד, כנ"ל, וחוזר חלילה.

ובהאמור יש לפרש את המחלוקת בין רועי גרר לרועי יצחק, כמו שכתוב "ויחפרו עבדי יצחק, ויריבו רועי גרר עם רועי יצחק, ויקרא שם הבאר עשק, כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת, ויריבו גם עליה. ויקרא שמה שטנה. ויחפור באר אחרת, ולא רבו עליה. ויקרא שמה רחובות. ויעל משם באר שבע".

ויש להבין, מהו פירוש "רועי" ברוחניות. ומהו ההבדל בין "רועי גרר" ל"רועי יצחק" בעבודה. ומדוע על חפירות ב' בארות הראשונות היה ריב, ועל חפירת באר השלישית לא היה ריב, כמו שכתוב "ולא רבו עליה".

ידוע, שאין האדם יכול לחיות בלי פרנסה. כלומר, "פרנסה" נקרא מה שמפרנס את האדם, שמזה הוא מתקיים בחיים שלו. ואומר, שבעבור זה כדאי לחיות. ובטח יש הרבה מדרגות בפרנסת האדם. יש שמסתפקים במעט. כלומר, שאם יש לאדם מזונות, כמו המזונות של בעלי חי, כלומר במה שבעלי חי מסתפק, הוא אומר "בשבילי זה מספיק, וכדאי לחיות בשביל פרנסה כזו". ולעומת פרנסות של אחרים, הוא נקרא שמסתפק במועט.

ויש שאומרים, שדי להם אם יש להם מזונות כדוגמת מה שמספיק לפרנס ילדים קטנים , שזה דבר נוסף לבעלי חי. שיש להם ענין, שמשחקים במחבואים, ובצעצועים, וכדומה. והם מסתפקים בזה. ואומרים, שממה שאנו נהנין, לא מוכרח להיות דבר אמת. אלא אפילו שהוא שקר, גם משם אנו מוציאים את פרנסתנו. ולהיפך, מדבר של אמת אין אנו מוציאים בזה שום טעם.

כמשל, שאמרתי הרבה פעמים, שאנו רואים מציאות אצל ילדות קטנות, שההורים קנו להם בובות של סמרטוטין, לשחק בהם. ויש לפעמים, שהאם נמצאת במטבח, והיא מכינה צרכי שבת. ויש לה תינוק בגיל שנה בבית, והתינוק בוכה. והאם אומרת להילדה הקטנה שלה "לכי ותשחקי עם התינוק. וע"י זה התינוק יהנה, ואני אהנה, בזה שאני אוכל לבשל צרכי שבת". ואנו רואים במציאות, שהילדה לא תלך. ואם היינו שואלים את הילדה "מדוע את לא רוצה לשחק עם התינוק, ורק את משחקת עם הבובה שלך, ואת מנשקת אותה, ומדוע את לא רוצה לשחק עם תינוק אמיתי, ולא עם תינוק העשוי מן סמרטוטים. והלא את רואה, האמא עושה ממש להיפך, שאף פעם היא לא מנשקת את הבובה שלך, אלא התינוק האמיתי". בטח הילדה היתה עונה "האמא שלי לא רוצה להנות מהחיים, לכן היא יכולה לשחק עם בובה. אבל אני עוד רוצה להנות מהחיים, לכן אינני מסוגלת לשחק עם תינוק אמיתי".

כמו כן יש בדרכי עבודה, שאין האדם מסוגל להנות מענין אמיתי בעבודה, אלא דוקא מהשקר האדם מתפעל, ומקבל הנאה וחיות מזה. ואם אומרים לו "לא יפה בשבילך להנות בעבודה מדברים שאינם אמיתיים", הוא עונה "אני עוד רוצה להנות מהעולם, לכן אני מסתפק במיעוט, במה שאני עוסק בתו"מ".

ובדרך כלל, הרבים שעובדים בעבודת הקודש ומקיימים תו"מ. כל אחד ואחד בורר לעצמו את השיעור, עד כמה הוא צריך לתת זמן עבור תו"מ. כל אחד משער לעצמו, הן בכמות והן באיכות, מה שהוא מבין שמספיק בשבילו. ואומר, שהוא מסתפק במיעוט. הוא לא מוכרח להיות בין העשירים, שיש רכוש גדול. אלא כל אחד מבין בטוב טעם ודעת את שיעורו בתו"מ.

וזהו כמו שאומר הזה"ק על הכתוב "נודע בשערים בעלה. כל אחד ואחד לפי מה דמשער בלביה". זאת אומרת, לפי מה שהוא משער בלבו גדלות הקב"ה, בשיעור זה הוא יודע כמה זמן הוא צריך לתת בתו"מ, ועד כמה הוא צריך להתיגע, אם קשה לו לקיים את התו"מ.

אולם יש יחידי סגולה, שאין להם סיפוק ממה שהרבים מתפרנסים. ואי סיפוק, ממה שהם מרגישים, ולפי מה שאומר האר"י, הוא ענין שורש נשמה. שהוא צריך להתקדם בשיעור יותר מהרבים. והוא מתחיל להבין, שעיקר עבודה, הוא צריך להיות, בכדי לפרנס עצמו ממאכל אדם, ולא ממאכל בהמה, או מהמאכלים שנותנים לקטנים. כמו שאומר הרמב"ם ז"ל "כשמלמדין לקטנים, מלמדין אותן לעבוד לשם שכר, ולא מגלין להם את ענין לשמה".

אבל כאן מתחיל עיקר היגיעה, בזה שהוא רוצה ללכת בדרך השפעה לה', ולא לתועלת עצמו. ולזה הגוף מתנגד. ואז מתחיל לקבל מחשבות, מה שהם רוצים לתת לו להבין "אין אתה צריך להיות יוצא מהכלל. וכמו שהרבים מסתפקים מהפרנסה של שכר תמורת היגיעה בעוה"ז ובעוה"ב, זה צריך להיות מספיק בשבילך גם כן. ומה אתה מרעיש עולמות, שאתה רוצה לעבוד דוקא בדרך של השפעה. הלא אתה רואה, שזהו דבר קשה, אחרת גם הרבים היו עובדים בהשפעה". ובאלו הטענות, המחשבות האלו סותמים את החפירות, כלומר החסרונות והצורך להשיג את הרצון להשפיע.

ובהאמור נפרש מהו "רועי גרר", ומהו "רועי יצחק", ומהי המחלוקת ביניהם. "רועי" פירושו מפרנס. "רועי גרר " יהיה פירושו, שהפרנסה שלהם היא ממה שהם נגררים אחרי הרבים. כלומר, שבאו להם מחשבות, שלא צריכים לעבוד כדרך שיחידים עובדים, שרוצים להגיע אל האמת, שנקרא "לשמה", שהוא בעמ"נ להשפיע, אלא שמספיק להם אם המה יהיו עובדים ומקיימים תו"מ, בכדי לקבל תמורתם שכר בעוה"ז ושכר בעוה"ב. כלומר, שגם כאן בקיום תו"מ יכול ללכת בדרך של הסתפקות במועט.

" רועי יצחק", כלומר המפרנס של יצחק, נקרא זאת, שמפרנסת בחינת יצחק, הוא בחינת השפעה. שכל זמן שהוא יכול להשפיע לה', זוהי הפרנסה שלו, ומזה הוא עושה חיים.

וזה היה הריב בין "רועי גרר", שהם היו אומרים לו, שכל מה שחופרים למצוא חסרון וצורך לעסוק רק בדרך השפעה, אין כדאי לחפור ולחפש חסרונות כאלו. וסיתמום את החסרון, בזה שהיו אז אומרים "אנו צריכים להיות נגררים אחרי הרבים, ולא להיות יוצא מהכלל".

ו"רועי יצחק" חפרו וחיפשו צורך וחסרון למצוא כאב ויסורים, בזה שהם לא יכולים לעשות מעשים על הכוונה דלהשפיע. זאת אומרת, הגם שהיו מבינים, שעיקר הוא לעבוד בהשפעה, אבל כאב ויסורים לא היו מרגישים מהחסרון הזה. לכן חפרו וחפשו עצות איך להרגיש יסורים. ובאו "רועי גרר" וסתמום את החסרונות שמצאו. כלומר, שנתנו להבין, שזה לא נורא, אנו יכולים להגרר אחרי הרבים, מה שהם אומרים, שאנחנו מסתפקים במועט.

וזה גרם לרועי יצחק יסורים. היות לאחר שנתנו יגיעה רבה, איך למצוא, שהחסרונות בזה שלא יכולים לעבוד בהשפעה, שיהיה להם מזה יסורים. וכבר היה מקום להתפלל מעומק הלב. והיה להם כבר מקום ברכה, כלומר לתת תודה לה', בזה שגילה להם מקום חסרון, שזהו העיקר בעבודת ה'. זאת אומרת, אם אין הם יכולים לכוון את המעשים לטובת ה', אין הם נקראים "עובדי הקב"ה, אלא עובדים את עצמם". פתאום באו רועי גרר, והיו מושכים אותם להיות נגרררים אחרי פרנסת הרבים, כנ"ל. נמצא, שבזה סתמו את כל הבארות של רועי יצחק. וזהו ענין הריב שהיה ביניהם על חפירות הבארות.

ועכשיו נבאר מה ששאלנו, מדוע על שתי בארות הראשונות רבו רועי גרר, ועל באר השלישית לא רבו. ידוע, שסדר העבודה הוא בג' קוים, ימין ושמאל, שהם בהפוכים זה לזה, ואח"כ בא הקו האמצעי, ואז נעשה שלום.

וגם ידוע, מזה שדברנו, שהרבים שייכים לקו אחד. אי לזאת, אין מי שיהיה נגדו, שיטען טענות הפוכות, היות שאין לו רק קו אחד. לכן אינו נוהג בהם כל כך ענין של עליות וירידות. מה שאם כן בקו ימין, הקו שמאל הוא נגדו, ולכן בקו ימין כבר שייך שם ענין עליות וירידות.

קו ימין, ידוע שהוא קו של אמת. מה שאם כן קו אחד אינו כל כך אמת. וידוע, שכל דבר שרחוק מאמת, יותר קל לקיים. לכן דרך הרבים, שלומדים אותם ללכת בקו אחד, פירוש, שהם עוד לא הגיעו לדעת ולהבין, שיש יותר מהמעשים, אלא בזמן שמקיימים את התרי"ג מצות, ומכוונים שהקב"ה צוה לנו לקיים אותם, וע"י זה נקבל שכר, הרי זה צדיק גמור.

וכל ההבחנות בין העובדים הוא בענין כמות. כלומר, כמה זמן שכל אחד ואחד נותן עבור התעסקותו בתו"מ. אי לזאת, היות שאינו כל כך קרוב לאמת, כלומר להיות שלא לשמה, לכן אין שם במצבים האלו, הנקראים "פרנסת הרבים", כל כך עליות וירידות, מטעם אם הוא רק מאמין בשכר ועונש, לפי אמונתו, הגוף מסכים לעבוד ולתת יגיעה לקיים תו"מ. משום שהשכר, שהוא מצפה לקבל לתוך כלים דקבלה שלהם, אין זה בניגוד להגוף, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". וממילא הם יכולים לעבוד בהתמדה גדולה.

ויש עוד סיבה, שאין בהם כל כך ירידות. משום שהם רואים הצלחה בעבודה. כלומר, שהם רואים, שכל יום הם מתקדמים בתורה ומצות. כי מטבע של האדם, בזמן שרואים שמצליחים באיזו עבודה, אז יש כח לעבודה, וכל זה נבחן לקו אחד.

מה שאם כן כשהאדם מתחיל לעבוד בעמ"נ להשפיע. כלומר, שהשכר שלו, למה שהוא מצפה שיקבל תמורה עבור עבודתו, הוא שישיג בחינת דביקות בה'. שכוונתו בקיום תו"מ הוא, שיהיה לו רצון אך ורק להשפיע לה' ולא לתועלת עצמו. והוא, עד כמה שהוא נתן יגיעה לזכות לכלים דהשפעה. והוא לא זז כמלוא נימא. אלא להיפך, אם כן הוא רואה, שהוא לא מצליח בעבודה, אם כן מאין הוא יקבל חיות, שיוכל להמשיך בעבודה.

אז התיקון הוא, שידע את האמת, דהיינו, שהוא עדיין שקוע באהבה עצמית, והוא עדיין רחוק מהקב"ה. אבל אז הוא צריך לומר לעצמו, הגם שאני עוד לא רואה שום התקדמות בעבודה, מכל מקום יש לי זכיה גדולה, שאני יכול לעשות משהו בתו"מ.

וצריך להאמין אז למעלה מהדעת, הגם שהוא עוד לא מרגיש את גדלותו יתברך, שזה שהוא עושה דבר קטן בתו"מ, אפילו שזהו על דרך הכפיה, מכל מקום אני שמח, בזה שיש לי קצת אחיזה בתו"מ. ועל זה הוא נותן תודה לה'. וזה נקרא, שהתודה שהוא נותן לה', הוא על דרך אמת.

כלומר, שהוא יודע את האמת, איך שהוא מרוחק מה'. ומכל מקום הוא שמח בזה שיש לו כח לעשות משהו בתו"מ, אף על פי שאינו עושה זה בכל הלב. אבל חשוב אצלו, בזה שהוא משמש להבורא, אפילו שהוא עוד לא מרגיש את גדלות הבורא. אבל זה שנתן לו לעשות משהו עבורו, על זה הוא נותן תודה לה'. וזהו אמת, שאינו מרמה עצמו לחשוב, שהוא נחשב בין עובדי ה', הלא הוא יודע את האמת, שכל מה שהוא עושה, הכל הוא בכפיה ולא ברצון הלב.

מה שאם כן אלו שהולכים בקו אחד, זה שנותנים תודה לה', על מה שזיכה אותם לעסוק בתו"מ, יש שם ב' גרעונות: א) שהוא חושב עצמו לעובד ה'. וזהו אינו אמת, היות שהוא עובד לעצמו

ב) לא שה' הוא חשוב בעיניו, שכדאי לעבוד לטובת ה', אלא כל החשיבות של העבודה היא, כמה שכר שהוא יקבל תמורת יגיעתו. כלומר, הוא מסתכל על השכר, אם הוא יקבל משכורת חשובה. ולא אם "נותן המשכורת" הוא חשוב.

מה שאם כן אלו שהולכים בקו ימין, מסתכלים על "הנותן העבודה", עד כמה שהוא חשוב אצלם. וחשקם תמיד, שהנותן עבודה יקבל תמיד אצלם חשיבות. וזה שכרם. וזה נקרא, שהם משתוקקים תמיד לראות את גדלות ה'.

נמצא, שהם לא משתוקקים על התמורה, מה שיקבלו עבור עבודתם. אלא הם מסתכלים תמיד, בעת שהם מקיימים מצותיו, שהמצוה, כלומר שהנותן את הפקודות, יהיה בעיניהם כל פעם יותר חשוב. וזוהי התמורה שלהם בתו"מ, במה שהם מתיגעים עצמם. ולכן הם אומרים, אפילו על דבר קטן, שיש להם אחיזה בתו"מ, שזהו דבר גדול. והם ששים ושמחים ומקבלים חיות.

ובזה נבאר הריב, שהיה על חפירה הראשונה, היות שענין שלוש החפירות, שהיה שם, הוא כולל כל סדר העבודה. כלומר, שיש הרבה חפירות ששייכים לקו ימין. והרבה חפירות ששייכים לקו שמאל. והרבה חפירות ששייכים לקו האמצעי. והסיבה לזה היא מטעם שלא בפעם אחת גומרים את החפירות, אלא שבכל קו יש הרבה לחפור אותו, עד שקונים את הקוים בשלימות.

הנה הבאר הראשון שחפרו, כתוב "ויקרא שם הבאר "עשק", כי התעשקו עמו". יש לפרש "עשק", היינו שעם הבאר הראשון, המרומז לקו ימין, היו עוסקים בתו"מ בחפירות האלו. כי קו ימין נקרא שלימות, כי שמאל נקרא חסרון. וימין נקרא שלימות, כלומר שבבחינת ימין היה להם כח לעסוק בתו"מ בשמחה, מטעם כנ"ל, שכמה אחיזה שיש להם בתו"מ, הם מאמינים, שזה בא להם מלמעלה, שהקב"ה נתן להם רצון וחשק, שיוכלו קצת לעסוק בתו"מ. וזהו שטענו רועי יצחק "עד כמה שיש לנו אחיזה משהו, חשוב לנו, ואנחנו נותנים תודה לה' עבור זה".

לעומת זה באו רועי גרר, שהם נגררים אחרי רבים, מה שהרבים אומרים "אנו מקיימים תו"מ בכוחות עצמנו. ומשום זה אנו דורשים מה', שישלם לנו עבור יגיעתנו בתו"מ". ובזה הם סותמים את הבאר מה שחפרו עבדי יצחק, שאומרו "מכאן אנו יכולים לקבל חיות, מטעם שחשוב לנו אפילו דבר קטן, במה שהקב"ה נתן לנו רצון וחשק, לעשות משהו בעבודת ה'. ואנחנו רואים, שיש אנשים, שאין להם רצון וחשק לעסוק משהו בעבודה, משום שה' לא נתן להם את הרצון הזה".

לכן עבדי יצחק היו מקבלים מבאר הזה חיים. באו רועי גרר, וסתמום את הבאר הזו, שלא יוכלו לקבל חיים משם. והיו אומרים להם "מה שאתם מתעשקים בעבודה המועטת הזו, כלום לא שוה. כי לא תקבלו שום שכר עבורה, כי עבודה זו אינה חשובה כלל, מטעם כי הוא דבר מועט, כי כך מקובל אצל הרבים".

לכן הבאר הראשון, שקראו אותו בשם "עשק", הם אומרו "שזה לא עשק, שיהיה כדאי לשמוח עם זו עבודה המועטת, שאתם עושים מזה עסק. הלא אין על מה להסתכל, כמו שאתם בעצמכם אומרים, שזוהי עבודה רק של משהו. ומה שאתם מסתכלים על הנותן, לא מובן לנו".

ואח"כ רועי עבדי יצחק עברו לעבוד בקו שמאל, היינו לעשות בקורת על המצב שבו הם נמצאים, שעדיין משוקעים באהבה עצמית, ולעבוד לשם שמים, והם רואים, שאינם מסוגלים לעשות דבר זה בכוחות עצמם. לכן הם חופרים בעומק הלב, למצוא חסרון וכאב. זאת אומרת, שמחפשים עצות, איך להרגיש יסורים מזה שהם מרוחקים מדרך של השפעה. ובטח בזמן שיהיו להם יסורים, בטח הם יקבלו עזרה מה'. כמו שהיה ביציאת מצרים, כמו שכתוב "ויאנחו בני ישראל מן העבודה, וישמע אלקים את נאקתם".

לכן ע"י החפירה בעומק הלב מצאו באר, כלומר שמצאו מקום שיוכלו להתפלל. "ויריבו גם עליה, ויקרא שמה "שטנה". פירוש, שרועי גרר היו להם למשטין, שלא נתנו להם להתפלל, שה' ימלא חסרונם, היינו שה' יתן להם כח התגברות על הכלי קבלה, שיוכלו לעבוד לתועלת ה' ולא לתועלת עצמם.

נמצא, שע"י הריב שלהם סתמום את החפירות, שחפרו בקו שמאל, שיהיה להם צורך, שה' ימלא משאלותם לטובה. שענין "טוב" נקרא בעמ"נ להשפיע, כמו שכתוב "רחש לבי דבר טוב, מעשי למלך ". שפירושו "מעשי למלך", שכל המעשים שהוא עושה, יהיו עבור המלך, שכוונתו להשפיע למלך.

ורועי גרר היו להם לשטן, שלא יכלו להתפלל. מטעם שהם היו נגררים אחרי הרבים, שאומרים "עיקר הוא המעשה. והכוונה לעשות לשמה, זה לא שייך לנו. אלא דוקא אנשים, שהם מלידה זכי נפש ובעלי כשרונות. ועבודה דלהשפיע לא שייך לנו". וממילא סתמו את הצורך לתפלה. לכן קראו את הבאר השני בשם "שטנה", מלשון "שטן". וגם בקו זה לא היה בפעם אחת עשו את הבאר השני, אלא שהיו חופרים הרבה פעמים בכל קו וקו. אלא כולם, היינו כל החפירות, נכנסים תחת שם של "שלוש בארות".

אולם אח"כ, לאחר שעברו את התהליך של עבודה בב' קוים, זכו לקו האמצעי. וזהו כמו שדברנו במאמרים הקודמים, שקו ימין נקרא "אביו", וקו שמאל "אמו", וקו אמצעי נקרא "הקב"ה". כמו שכתוב "ג' שותפים באדם, אביו ואמו והקב"ה.

אביו נותן את הלבן". כלומר, שאין שם שום חסרון, אלא הכל לבן, כנ"ל, שהוא שמח בחלקו, במה שיש לו קצת אחיזה ברוחניות.

"ואמו נותנת את האודם", שפירושו, שהוא לא נמצא במצב טוב, אלא מלא חסרונות, ואז יש לו מקום לתפלה.

ואח"כ "הקב"ה נותן הנשמה". ובזמן שהקב"ה עוזרו, שנותן לו הנשמה, אז אין כבר מקום להשטן, שיהיה לו מה להשטין. וזה שכתוב "ויחפור באר אחרת ולא רבו עליה, ויקרא שמה "רחובות". ויאמר, כי עתה הרחיב ה' לנו, ויעל משם באר שבע".

ושאלנו, מהי הסיבה, שלא רבו רועי גרר על באר השלישי. והענין הוא, כי במקום שיש חסרון בקדושה, שם יש אחיזה לס"א. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, בזמן שהוא יודע בעצמו, שהוא משוקע באהבה עצמית, וכל מעשיו אינם לשם שמים, אלא הוא רוצה להיות עובד ה', ובינתים הוא עובד את עצמו. ויחד עם כל השפלות שבו הוא נמצא, הוא רוצה לתת תודה לה', על מה שהוא נתן לו קצת מגע בעבודת ה', אפילו הוא שלא לשמה.

והוא מאמין למעלה מהדעת, שה' נתן לו את המחשבה ורצון לעסוק קצת בעבודה. והיות שהוא מאמין, עד כמה שאפשר לו בלמעלה מהדעת, בגדלות וחשיבות ה', לכן אפילו שאין לו הזכיה, שירגיש את החשיבות בתוך הדעת, מכל מקום, במה שיש לו הזכיה לעשות מעשים פשוטים, הוא מודה ומשבח לה'. והוא שש ושמח, ורוצה לתת תודה לה', כמו אלה אנשים שהם בבחינת קו אחד.

כלומר, שמרגישים שהעבודה מה שהם עושים, הוא באמת בשלימות. ומה שיש להוסיף על עבודתם, הוא רק בבחינת הכמות. אבל בבחינת האיכות הם מרגישים עצמם לשלימים. עד כדי כך, היות שיש להם עבודה בענין ענוות, כמו שאמרו חז"ל "מאד מאד הוי שפל רוח". הם משקיעים עבודה גדולה בזה, איך למצוא בעצמם איזה שפלות. וזה הכל מטעם, שאין הם יודעים, רק מקו אחד. וזוהי עבודת הרבים.

ועל האדם הרוצה ללכת בקו ימין. כלומר, שהוא יודע שיש קו שמאל גם כן, שהוא מחליש את הקו ימין. לכן האדם צריך להשקיע הרבה כוחות, להאמין למעלה מהדעת, שקצת עבודה ברוחניות, אפילו שאין בזה שלימות, כמו שהם מרגישים בעצמם, הוא חשוב. ולתת תודה לה', ולהיות שש ושמח, וירגיש שיש לו עכשיו חיים, שבשביל חיים כאלו כדאי לחיות.

זאת אומרת, שע"י זה שהוא מאמין למעלה מהדעת, שלגדלות הבורא אין קץ, וחשוב לו מאוד, בזה שהוא יכול לשמש את המלך, זהו נקרא "קו ימין". וזוהי עבודה גדולה. והאדם צריך להרגיש חשיבות בעבודה של קו ימין. וצריך להשתדל, שיהיו לו חיים, כמו בזמן שהיה עובד בקו אחד. באותו שיעור. על כל פנים לא פחות משהיה עוסק בקו אחד, מטרם שבא לעבוד בקו ימין.

אולם כאן בקו ימין יש עבודה רבה בזה. וזה לא בא בקלות, כמו שהיה עוסק בקו אחד. והיא מסיבה, ששם היה יודע, שהמעשים שלו, שהוא עושה, הם מעשים גדולים וחשובים. לכן היה יותר קל לעשות. מה שאם כן בקו ימין, הוא רואה בעצמו, שהמעשים שלו, לפי עצמם, אין לו ערך, מסיבת שהוא לא עושה בכל רצונו. אל כן אין הוא יכול לומר, שהוא עושה דברים חשובים, ובודאי ה' יתן לו הרבה שכר תמורת עבודתו.

מה שאם כן בקו אחד אין לו התנגדות מצד הגוף, לכן הוא בקלות יכול לעבוד בלי שום הפרעות. מה שאם כן בקו ימין יש לו עבודה גדולה, מסיבת שהוא אומר, שהוא רוצה לעבוד לטובת הבורא ולא לטובת הגוף. וממילא הגוף מתנגד, ויש לו כל פעם מלחמה עם הגוף. ותמיד הוא צריך לעבוד עמו ולנצח אותו.

ועוד יש כאן ענין, שכל פעם, אם הוא רוצה ללכת בקו ימין, ושיהיה לו כח לעבודה, הוא צריך תמיד להגדיל את הבורא, ולעבוד עבודה רבה, לחפש עצות, איך להשיג את גדלות וחשיבות הבורא. כי המעשים, אם הוא יחשיב אותם, דהיינו שיאמר, שהמעשים שלי חשובים מאד למעלה, אם הוא יגיד כך, בטח שהוא שקר, מסיבת שאינם לשמה. שבכל מעשה שהוא עושה, מעורבת שם אהבה עצמית במקום אהבת ה'.

אבל בקו אחד הם כן מחשיבים את המעשים, משום שבקו אחד מדברים רק על המעשים ולא על הכוונה. כלומר, אם גם כוונתו היא בעמ"נ להשפיע או לא, אין שם סדר העבודה לדקדק על המעשים. מה שאם כן בזמן שמתחילים לעבוד על הכוונה דלהשפיע, שזה נקרא "קו ימין", אי אפשר לומר, שהמעשים הם בסדר, שתהיה לו שמחה מהעבודה שהוא עושה.

אולם אם הוא מגדיל את הבורא, כמה שביכולתו למעלה מהדעת, אף פעם לא יגזים את אמונתו בגדלות ה'. כי בודאי צריכים לומר, שהקב"ה היותר גדול מכפי שהאדם יכול להגדיל אותו. לכן זה שאומר, שה' הוא חשוב, נמצא, שאומר אמת, וממילא הוא הולך בדרך האמת.

ואז האדם יכול לומר, כמו בגשמיות אנו רואים באדם חשוב, אפילו שיש לאדם לעשות לו שרות קטן, האדם שמח ומקבל מצב רוח מרומם. זאת אומרת, לא שהמעשה הוא העיקר, כלומר באיזה שרות הוא עושה, אלא למי הוא עושה את השרות. לכן כשהאדם הולך בקו ימין, זהו קו של אמת.

אולם, היות שקו ימין הוא קו של אמת, יש התנגדות גדולה מצד הס"א, שהיא לא נותנת ללכת בדרך האמת, המוביל לבחינת תיקון העולם. היות שבנין הקליפות באה מעולם השבירה והקלקול. לכן כל הדברים שישנם בעולם, אם הוא שייך לבחינת חורבן וקלקול, יש כח לעשות את המעשים האלו. ואנו רואים, שזה בולט אצל ילדים קטנים, שמסוגלים לעבוד על שבירה וקלקול, ואינם מסוגלים לעבוד על דברים המביאים לתיקון, כנ"ל בהמשל של ילדה קטנה.

וזוהי מסיבת השבירה שהיתה בעולמות העליונים. לכן בענפים הגשמיים הולכים לפי אותם הדרכים. לכן לקלקול ושבירה יש כוח לעבוד. מה שאם כן לתיקון, היות שעוד לא נגמר התיקון למעלה, לכן קשה בענפים הגשמיים לעבוד בדברים, המביאים לתיקון העולם.

לכן קשה מאוד ללכת בקו ימין. זאת אומרת, האדם צריך להסתכל, איך אנשים נותנים כוחות בדרך של קו אחד. ואותם כוחות והתרוממות, לכל הפחות צריכים להיות בזמן שהולכים בקו ימין.

ובזמן שהאדם רוצה להחשיב את הקו ימין, באים "רועי גרר" ועושים ריב. כלומר, שנותנים לו להבין "הדרך הזו היא לא בסדר. איך אתה רוצה לתת תודה לה' עבור עבודה קטנה כזו. מה זה שאתה נותן תודה לה' על דבר שאין לו ערך. בשלמא אלה הרבים שהולכים בקו אחד, שהם יודעים, שמעשיהם, מה שהם עושים, הם מעשים חשובים. על זה יכולים לתת תודה לה'. אבל על דברים של "מה בכך". הלא אתה בעצמך אומר, שהמעשים שלך אין להם שום ערך, היות שזהו "משפה ולחוץ", מטעם שאתה אומר, שאינך עושה לשם שמים. אם כן התודה שלך היא כמו חנופה. ואיך אתה לוקח שמחה והתרוממות רוח משקר".

ורועי גרר גוררים אותו לדעת רבים, שרק על מעשים חשובים יכולים לתת תודה לה', וזהו אמת. מה שאם כן אתה הולך בשקר. והקליפה הזו היא קליפה גדולה, שאינה נותנת לאדם האפשרות להיות בשמחה ולקבל חיים מן האמת. אלא רוצה דוקא להביא את האדם לידי עצבות ולידי דכאון נפשי. ולפעמים היא מביאה אותו למצב, שאין לו טעם בחיים. ואז מכל, מה שהאדם יכול לקבל הנאה, הוא רק מדבר אחד, משינה. שבזמן שהוא ישן, הוא נהנה, מזה שלא נמצא במצב של יאוש וחוסר טעם בחיים.

וזה דומה לאדם, שרוצים לעשות לו איזה נתוח בבית חולים. אז יש רופא מיוחד, הנקרא "רופא המרדים". ולרופא הזה האדם מצפה, שיתן לו עצה, שיוכל להרדם, לכל הפחות על שלושה חדשים. והקליפה הזו הורסת את הקדושה לגמרי, היות שאין מציאות, שהאדם תהיה לו האפשרות לומר, שהקב"ה נקרא "טוב ומטיב". והאדם קורא למצב הזה בשם "ירידה". ונשאלת השאלה, לאן הוא יורד.

התשובה היא, הוא יורד "לשאול תחתיות". ובאם האדם מתחזק במצב הזה, הוא אומר (שיר חנוכה) "ה' העלית מן שאול נפשי". אי לזאת, מוטל על האדם, בזמן שבא אליו "רועי גרר", ורוצים לגרור אותו לרשות הרבים. כלומר, איך שהם מסתכלים על האדם, שעושה מעשה קטן. בזמן שהם יודעין שזה קטן, לא מתחשבים עם מעשה כזו. ואיך אתה עושה דבר והפוכו. שמצד אחד, אתה מודה שמעשה כזה, כשעושים ויודעים בשעת מעשה, שהמעשה הזה הוא מלא חסרונות, מטעם שיש בעת העשיה מלא מחשבות זרות, כל אחד לפי דרגה דיליה.

למשל, עושים ברכה, ונותנים תודה לה', ואומרים "אשר קדשנו במצותיו". ויודעים בזמן הברכה, שלא מרגישים שום טעם בעת עשיית המצוה. ונותנים על זה תודה רבה. אם כן הוא אומר, מה שהוא עושה ברכה ונותן תודה, אין זה מטעם שעושה עכשיו דבר חשוב, ואח"כ אתה אומר, שהאדם צריך לקבל חיים ולהיות בשמחה, מזה שזכה לעשות מצוה. אפילו שהיא בלתי חשובה. ולתת תודה לה' עבור שזכה אותך, ואומרים "אשר בחר בנו". ועוד אתם אומרים "אהבת עולם עמך בית ישראל אהבת תורה ומצות".

מתעוררת השאלה, אם אתה לא רואה שום דבר בהמצוה שאתה עושה, אם כן מה אתה אומר, שהבורא נתן לנו דברים טובים, מטעם שהוא אוהב אותנו. מה טעם יש בהמצוה הזאת, שאתה אומר, שמחמת אהבה הוא נתן לך. אנחנו, הרבים, אומרים, שהוא נתן לנו תורה ומצות מחמת שהוא אוהב אותנו. זהו כמו שאמר ר' חנניא בן עקשיא "רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות".

פירוש, היות שהוא רצה לזכות אותנו, שיהיה לנו עוה"ב ועוה"ז, כלומר שנקבל הרבה שכר ולא יהיה זה בחינת בושה. כידוע, שלחם חסד, כשאדם אוכל, הוא מתבייש. לכן "הרבה להם תו"מ", כדי שנוכל לקבל הרבה שכר. וממילא אנו יודעים, שבעשיה קטנה שאין בה שלימות, תהיה זו בבחינת "נהמא דכסופא".

לכן, בזמן שהאדם הולך בקו ימין, ורוצה לקבל חיים והתרוממות רוח, מזה שעשה דבר קטן, ונותן תודה לה', עבור שזיכה אותו לעשות משהו עבור ה', והוא מאמין למעלה מהדעת, שהמלך הוא מלך גדול, הנקרא בשם "האל הגדול הגבור והנורא".

ואומרים, שלפי חשיבות המלך, אפילו שלא ניתן רשות אלא לעשות שרות קטן להמלך, אפילו שהדבר לא כל כך חשוב, ויש בהדבר הרבה חסרונות, אבל לפי חשיבות המלך, שאם יש לו קצת מגע עם המלך, זהו חשוב בעיניו, היות שלא מבקש שכר.

היות הסדר הוא, אם מביאים איזה דבר למישהו ורוצים שכר, הסדר הוא, שבודקים את הדבר, אם הוא שוה את השכר מה שדורשים עבור החפץ, או לא. מה שאם כן אלו שהולכים בקו ימין, לא רוצים שום שכר. אלא מה שהם עושים משהו עבור המלך, זהו כל השכר שלהם. לכן הם מאמינים למעלה מהדעת, שהם עושים איזה שרות להמלך. ומזה הם מקבלים חיות ושמחה והתרוממות רוח, שזכו למשהו לשמש את המלך.

והיות שזהו אמת, הן מצד שאומרים, שהבורא הוא חשוב מאוד, ואין בנו כח להעריך את גדלותו. וכמו כן להיפוך, שמצד המעשה הם אומרים, שאי אפשר להיות מעשה יותר קטן וחשוב מהמעשים שהם עושים. נמצא, שהוא אמת משני הצדדים, והכל בנוי על בסיס אמונה למעלה מהדעת. ואאמו"ר זצ"ל אמר "כל דבר, שבנוי למעלה מהדעת, זה נכנס לקדושה ונבחן לפנימיות. ובתוך הדעת נבחן לחיצוניות".

לכן, היות שקו ימין בנוי על בסיס של אמת, תיכף מתעוררים הרועי גרר, ורוצים לגרור את אדם לדעת הרבים. ואז מתחילה קליפה הזאת לתקוף את האדם, ונותנת לו להבין את דעת רבים, שמה שהם אומרים זהו אמת. והאדם מתחיל להאמין להקליפה הזאת, בזמן שהיא רוצה להרוג אותו, ולהוציא ממנו כל החיות דקדושה, ולהשליך אותו לשאול תחתיות. היות שהקליפה הזאת מתלבשת בלבוש צביעות, ואומרת, שכל מה שהיא אומרת לך עכשיו, הוא רק משום שהאדם לא ירמה עצמו בדרך של שקר.

לכן כל מה שיש אז לעשות, הוא לעמוד על המשמר, בעת שהמחשבות של רועי גרר באות למוחו כמו חיצים שנונים, והם משוחים ברעל, שהורגים את האדם על מקומו, והוא נשאר בלי רוח חיים דקדושה.

הקליפה הזו באה לאדם ושולחת לו את רעיונותיה ודעותיה. והן לא באות חס ושלום שהוא לא יהיה עובד ה'. אלא להיפך, שנותנים להאדם להבין, היות שאתה יודע עכשיו בבירור מהי עבודה באמת, שצריכים לכוון שיהיה לשם שמים. ואתה יודע בעצמך, שאין זה ביכולתך לכוון לשם שמים. אם כן, בטח אין שום ערך להתפלה שלך. וכמו כן להתורה מה שאתה לומד. ואתה מבזבז יגיעה לריק.

לכן כדאי יותר שתעסוק בעבודת הכוונה שצריכים לעשות. לכן יותר טוב, במקום שאתה מתפלל, או שאתה לומד, ואתה עושה דברים של "מה בכך", הכל לשמה. והיות שהוא נמצא ברשותה, אז בודאי אין לו כח לעשות שום דבר לשמה. ובזה היא הורגת אותו. "יותר טוב שתחשוב על מטרת עבודה ותעסוק במחשבה ולא במעשה. לכן כדאי יותר, שתעסוק בעבודת הכוונה, שצריכים לעשות הכל לשמה".

והיות שהוא נמצא ברשותה, ואז בודאי אין לו כח לעשות שום דבר לשמה. ובזה היא הורגת אותו. "לכן שאתה מתפלל, אין אתה צריך להתגבר, אם בא לך רצון לדבר עם מי שהוא באמצע התפלה. היות שלתפלה שלך או לתורה שלך אין שום ערך. אם כן כשאתה לא לומד ואם יש לך עם מי לדבר, או יש לך עם מי לדבר באמצע התפלה, חבל על מה שאתה רוצה לתת כוחות לא לדבר, כי בין ובין כך אתה לא מפסיד כלום, מטעם שהן לתפלה שלך והן לתורה שלך אין שום ערך. כי בתפלה אתה רואה, שאין לך שום קשר עם הדיבורים שאתה מוציא מפיך.

ובהתורה, מה אתה מפסיד בזה, אם תפסיק באמצע הלימוד. כי תגיד בעצמך, הלא אתה אומר, כי עיקר הוא לכוון לשם שמים. אם כן מה אתה תרויח, אם תדע כמה דפים גמרא, או שאר דברי תורה. וכמו כן במעשים, מה לך כל כך לדקדק במעשים. חס ושלום אני לא אומר לך, שחס ושלום תאכל דברים אסורים. אלא אני מדבר בחומרות של מנהגים, שאתה רוצה ללכת בדרך הזה. הלא עיקר הוא אתה יודע, הוא לכוון לשם שמים. לכן תעזוב את המעשים האלו, ומה שאתה מבין שאתה מחויב לעשות, זה תעשה. ומה שנהוג בחומרות וכדומה, זה לא בשבילך. אלא המעשים האלו מתאימים לאנשים פשוטים, שאינם בעלי מחשבה, שהם לא יודעים, מה זה עבודה אמיתית. לכן יותר טוב בשבילך, שתחשוב על המחשבה איך להשפיע לה'.

והאדם, כשהוא שומע בקול הקליפה הזאת, הנקראת "רועי גרר", איך שמדברים רק לטובת העבודה של אמת, אז האדם מאמין למה שהם אומרים. ומתחילים לעזוב את סידורי תפלה ושיעורי תורה, ומתחיל לשמוע בקול קליפה הזאת. והיות שאין להאדם עכשיו שום חיים, מטעם שאין לו בחינת המעשה, שיכול לקבל חיים דקדושה, ומתחיל לחשוב לעשות משהו לשם שמים, אז הגוף צוחק ממנו, ומראה לו אז רק ציורים שחורים בעבודה דלשם שמים.

וע"י זה נשאר האדם בלי חיים. וכבר אין לו הכח לומר למעלה מהדעת, שהקב"ה הוא בחינת טוב ומטיב. ונופל תחת שליטת הכפירה. ואין כח בידו להסתכל משהו על רוחניות. ואז הוא בא לידי מצב, שהעולם חשך בעדו. וזה שכתוב, שרועי גרר היו מריבים עם רועי יצחק. כלומר, שהיו מפרנסים את עבדי יצחק עם דעותיהם, עד שהיו גוררים אותם לתוך רשותם. והיו הורגים אותם, ולקחו מהם כל החיות.

זאת אומרת, שקצת אמונה שהיתה להם, היו מוצצים מהם. ונשארו בעירום וחוסר כל. וזה נקרא "קליפת הימין", שלא נותנים להם ללכת בדרך האמת. היינו לומר, שהגם שהמעשים שלהם אין בהם שלימות, אבל מאמינים למעלה מהדעת, שה' הוא כל כך חשוב, שאפילו שעושים שרות קטן להמלך, גם זה לדבר גדול יחשב.

והיות שהמעשה הקטן היא אמת, ומה שמאמינים למעלה מהדעת, שהבורא הוא מלך גדול וחשוב, גם כן אמת, נמצא, שהם דבוקים בעת ההיא במידת האמת. והם יכולים להיות ששים ושמחים בזה שעושים רצון קונם באפס מה, היות שהאמת בעצמו הוא דבר גדול.

לכן יש להזהר מקליפה זו, בזמן שמתחילים ללכת בקו ימין. ורק בזמן שהאדם הוא חזק בהתגברות, להתגבר על קליפת ימין, אז מתחילה העבודה בקו שמאל. שזה נקרא, שהאדם בעצמו מעורר לו את הבקורת על עצמו, ולא הקליפה.

לכן בזמן שאין להאדם את החיות, שיכול לקחת קו ימין, אסור לו ללכת בקו ימין. אלא דוקא לאחר שהוא מלא חיים ושמחה מעבודת הימין, אז בא הזמן לעסוק בקו שמאל. כלומר, לראות את שפלות מצבו, מדוע הוא עוד לא זכה, שה' יקרב אותו להכנס בהיכל המלך.

אאמו"ר זצ"ל אמר על מה שכתוב (תהילים נ"ז) "עורה כבודי, אעירה שחר", ודרשו חז"ל "אני מעורר השחר, ואין השחר מעוררני", אמר "הפשט הוא, שדוד המלך אמר, שהוא לא מקבל "שחר", מלשון "שחור וחושך", שבא אליו, והוא מתעורר מהשחור, אלא "אני מעורר השחור", אלא שהוא, בזמן שמרגיש שהוא בסדר, אז הוא בעצמו מעורר השחור".

ויש לפרש דבריו זצ"ל כנ"ל, שאין האדם מקבל בקורת, שהמעשים שלו הם לא בסדר, ושכל מה שהוא עושה אין לו שום ערך, בזמן שהקליפה באה אליו ומתלבשת במסוה של צדיקות, וכאילו רוצה, שהאדם לא ירמה עצמו בעבודה אלא שיעבוד לשם שמים.

אלא בזמן שבאות מחשבות כאלו, והוא לא מעורר אותם, הוא צריך לדעת, שזה לא בא מצד הקדושה. אלא היות שקליפת גרר רואה, שהאדם מקבל חיות מדבר קטן, והוא מסתפק במועט, ואומר, שהוא מאמין למעלה מהדעת, שלהחשיבות של הקב"ה אין גבול לשער את גדלותו יתברך, ולזכיה גדולה, הוא אומר, הוא זכה במה שהקב"ה נתן לו מחשבה ורצון באפס מה לשרות אותו, והוא רואה, שיש הרבה אנשים בעולם, שאין להם הזכיה כזו. לכן הוא מודה ומשבח ונותן תודה רבה להמלך. והוא שש ושמח. והוא מקבל ממצב הזה התרוממות רוח.

בא אז הקליפה הנ"ל, ורוצה להרוג אותו, ולהוציא את כל אויר דקדושה שיש בו. ולא מרשה לו לתת שבחות להקב"ה, אלא מפילה אותו לשאול תחתיות. וכמה שיעור אמונה שהיה לו, היא לוקחת ממנו. ואז האדם חשוב כמת, מטעם שאין לו שום חיים דקדושה. והכל מי היה הגורם. רק הקליפה, שבא לאדם בלבוש של צביעות. ושהיא מדברת רק לטובת הקדושה. וזה נקרא "אין השחר מעוררני". פירוש, שהוא לא היה רוצה לקבל בחינת חושך ושחור מהקליפות, כנ"ל.

אלא "אני מעורר השחר". יהיה הפירוש "אני, מתי שאני רוצה, אני מעורר השחר". כלומר, אני מעורר בעצמי את החושך והשחור שיש בי. שאני עדיין שקוע באהבה עצמית, ועוד אין בי אהבת ה', ועוד חסר לי כבוד התורה, שאין בי עדיין חשיבות התורה, שאני אדע, שכדאי לעשות הכל בכדי לזכות לאור התורה. וכמו כן איך להעריך חשיבותעשיית המצות, שה' צוה לנו.

ובזמן שאני צריך לעשות איזו מצוה, ולכוון שזה יהיה בעמ"נ להשפיע, תיכף מתעוררת ההתנגדות בגוף בכל תוקפה. ויש לו מלחמה גדולה לעשות משהו. והוא רואה כל פעם העליות וירידות. אז יש לו מקום לתפלה. וזהו מטעם, שהאדם בעצמו מעורר, בזמן הנכון. כלומר, בזמן שהוא מרגיש, שתהיה לו היכולת לתת תפלה על המקום, ולא שהשחור יביא לו עצבות ודכאון, שלא היתה לו היכולת לתת תפלה על השחור.

והאדם יכול לראות בעצמו, אם זה בא מצד הקליפה או לא. והסימן לזה, כי דבר שבא מצד הקדושה, הוא תמיד בבחינת "מעלין בקודש ולא מורידין". כלומר, שתמיד מבקשים מה', שיעלה אותו למעלה למדרגה יותר גבוהה משהוא נמצא. מה שאם כן בזמן שהשחור בא מצד הקליפה, אין האדם מוכשר לבקש מה', שיעלה אותו למעלה מהמצב שבו הוא נמצא.

"אלא מורידין". כלומר, שמוריד אותו לשאול תחתיות, שנאבד לו חלק אמונה שהיה לו קצת. ונשאר כמת בלי רוח חיים. וכל חיותו הוא רק אם הוא יכול לישון, כלומר לברוח ולשכוח מהמצב של דכאון, שבו הוא נמצא.

ובהאמור יש לפרש דברי הזה"ק, במה שאומר "אסור להרים את הידים בלי תפלה ובקשה". ויש להבין, מהי הכוונה, שחז"ל אסרו בהרמת ידים בריקות. ורק אם יכול לתת תפלה ובקשה, אז אין איסור. ורק בריקניא יש איסור.

ולפי הנ"ל יש לפרש, שענין "ידים" פירושו מלשון "כי תשיג יד". ויהיה הכוונה, שבזמן שהאדם מרים את ידים, לראות מה הוא השיג בעבודת ה', אם יש לו תורה, ויראת שמים, ומעשים טובים, ואם הוא מאמין באמונה שלימה, שהקב"ה הוא טוב ומטיב.

ואם הוא מוכן, ויש בידו הכח להתגבר, אם הוא יראה, שאין לו שום דבר מהדברים שהוא חשב, שעל ידי יגיעתו בתו"מ הוא ישיג אותם, לא יבוא לידי יאוש. אלא אדרבה, יהיה לו הכח להתפלל, שה' יעזור לו.

ויהיה לו הכח לומר לעצמו "זה, מה שאני רואה, שאין בידי שום דבר טוב, הוא שהקב"ה נתן לי עכשיו, לראות את האמת, איך שאני באמת כלי ריק, ואין בי לא תורה, ולא יראת שמים, ולא מעשים טובים. אלא כל המעשים, שאני עושה, הם רק לתועלת עצמי. ועכשיו יש לי כלי וצורך אמיתי מעומק הלב, שהקב"ה ימלא משאלתי. היות להעזרה, שאני צריך, שהוא יתן לי, היא הכרחיות ולא מותרות. מה שאם כן עד עכשיו הייתי חושב, שאני צריך, שה' יעזור לי על מותרות ולא הכרחיות. כי ידעתי, שברוך ה' אין אני דומה לשאר אנשים, שאין להם שום אחיזה ברוחניות. מה שאם כן עכשיו, אני רואה בתוך הדעת, שמצבי הוא יותר גרוע משאר אנשים, מסיבת שאני מרגיש, שאין לי שום דבר. אם כן אני סובל יסורים וכאב ממצבי. ולהרבים אין רע כל כך, מסיבת שלא מרגישים את מה שאני מרגיש. ולכן אין אני יכול לקבל סיפוק, מזה שגם להם אין כלום, שכך אני חושב, וזהו מה שהדעת שלי נותן לי להבין, שכך הוא המצבים של אחרים".

כלומר, שיכול להיות, שיש להם מצבים טובים. היות, שאין אדם יודע מה שיש בלבו של חבירו. אבל לפי מה שהאדם מרגיש, שכך הוא מצבו של חבירו, ממה שנראה לעיניו, מזה קובע אדם לעצמו, איך להתנהג. למשל, אם חבירו הוא צדיק נסתר, חשוב עליו, שהוא אינו כל כך דתי.

ומה האדם יכול ללמוד מצדיק נסתר הזה, רק קלות. לכן כשהאדם מסתכל על הרבים, לא חשוב מהו באמת דרגת הרבים, אלא חשוב, מה האדם חושב על הרבים. לכן האדם רואה אז, שמצבו הוא יותר גרוע מהרבים. לכן הוא אומר, שהקב"ה צריך לעזור לו, מסיבת שהוא סובל יותר מהרבים.

נמצא, שאם הוא יכול לשער בעצמו, שבזמן שהוא ירים את הידים, לראות מה שיש לו בהידים, כנ"ל, ותהיה לו היכולת להתפלל, אז הוא ידע, שהחשבון שלו הוא בא מצד הקדושה. ואז מותר לו לעבור מקו ימין אל קו שמאל. אחרת, אם הוא לא ידע בנפשיה, שיהיה לו כח להתפלל, אסור לו לעבור לקו שמאל, מסיבת, שאז עומדת לו קליפה, הנקראת "רועי גרר", כנ"ל.

בזה"ק (ויקרא, דף קל"א, ובהסולם, אות ת"א) אומר וזה לשונו "ר' יהודה פתח ואמר, או הודע אליו חטאתו. שואל, הודע אליו מצד מי. מי הודיע. או ידע חטאתו, היה צריך לומר. ומהו הודע אליו. ומשיב, אלא הקב"ה פקד לכנסת ישראל, שתודיע לאדם את החטא, שהוא חטא".

בזה"ק (ויקרא, ובהסולם, אות ת"ד) אומר שם וזה לשונו "אף כאן הקב"ה אמר, הודע אליו חטאתו, אשר חטא. ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו. ולא בדרך דין, אלא כאם המודיעה לבנה במלות רכות. ושב בתשובה לפני אדונו".

וצריכים להבין, מדוע דוקא כשהקב"ה מודיעו שהוא חטא, זה נקרא, שיש לו עכשיו ידיעת החטא. מה שאם כן אם החבר שלו ראה שהוא חטא, וחבירו רואה שהוא עוד לא חזר בתשובה, והוא מודיע שחטא, משמע שאין זה נקרא "ידיעה". ומהי הסיבה, שדוקא אם הקב"ה מודיע שהוא חטא, אז יודע שחטא. ואז הזמן לחזור בתשובה. מה שאם כן אם הקב"ה לא מודיע לו, עוד לא הגיע הזמן שיעשה תשובה על החטא.

עוד יש להבין מה שאומר הזה"ק, שמי שקם בלילה לעסוק בתורה, אז התורה מודיעה לו. ומי שלומד כל היום, אין התורה מודיעה לו, שהוא חטא. מה שאם כן כשלומד בלילה, אפילו כשהוא לא לומד ביום, כן התורה מודיעה לו. אם כן יש להבין, מהו העדיפות הלימוד בלילה יותר מביום. וגם יש להבין מה שכתוב, שהתורה מודיעה לו החטא "ולא בדרך דין, אלא כאם המודיעה לבנה במלות רכות". מהו ההבדל בין דין למלות רכות.

רש"י מפרש על מה שכתוב "או הודע אליו", "כשחטא, היה סבור שהוא היתר. לאחר מכן נודע לו, שאיסור היה". ויש להבין זה על דרך העבודה, החטא הזה מהו. ידוע, שכל העבודה שניתנה לתחתונים, היא מבחינת "אשר ברא אלקים לעשות".

ידוע, שהבריאה נקרא על שם שהוא ברא יש מאין, הנקרא "רצון לקבל והשתוקקות לקבל תענוג". ומטעם השתוות הצורה, הנקראת "דביקות", צריכים לעשות כלי אחר, שנוכל לקבל את אור התענוג. כלומר, שיש להוסיף עליה כוונה בעמ"נ להשפיע, אחרת אסור לקבל את השפע.

והגם שאפילו אם רוצים, גם כן לא נותנים, מכל מקום אם רק רוצים לקבל בעמ"נ לקבל, כבר נקרא "חטא" בסדר עבודה. משום שע"י רצון הזה נעשה האדם יותר מרוחק מה', ולהאדם נעשה יותר קשה, שיהיה ביכולתו לעשות תשובה, הנקראת "לשוב להשורש", שהוא המשפיע.

והאדם צריך לחזור למקורו. היות שע"י שינוי צורה, הוא נתרחק מהשורש, שענינו להשפיע. לכן כשהאדם עושה מעשים, ואינו מכוון אותם, שיהיו בעמ"נ להשפיע, אלא להיפך, שכל כוונתו היא רק לקבל לעצמו, יותר מרוחק. וזהו החטא שלו.

אבל לפי סדר העבודה, שמתחילים לעבוד, מתחילים בשלא לשמה. ומשום זה מבינים אז אחרת, כלומר שמה נראה לאדם בסדר העבודה, אין לפניו רק שני דברים:

א) לעשות, שהוא רמ"ח מצות עשה.

ב) לא לעשות, שהוא שס"ה מצות לא תעשה.

כלומר, שיש בחינת עבירה ובחינת מצוה. אז האדם יודע טוב, בזמן שהוא מאמין בה' ובתורתו, מה זה חטא ומה לא. ובמקרה שהוא שכח או טעה באיזו עשיה, שלא ידע שזהו איסור, אם חבירו רואה, אז חבירו יכול להודיע לו, שעשה חטא. באופן שהוא בעצמו לא ידע, אבל חבירו, שראה, יכול להודיע לו. ואז האדם חוזר בתשובה על החטא שעשה.

אולם בזמן שמדברים בדרכי עבודה על דרך האמת, שהוא עם הכוונה דלהשפיע, שזהו רק כוונה, וזהו סוד לגבי חבירו, היות שאין האדם יכול לדעת מה שיש בלבו של חבירו, לכן אין חבירו יכול להודיע, שחטא, בזה שלא היה מכוון בעמ"נ להשפיע.

ובהאמור יכולים לפרש מה ששאלנו, שמשמע, שדוקא הקב"ה יכול להודיע, שהוא חטא. וחבירו לא יכול להודיע, שהוא חטא. משום שחבירו לא יכול לראות את הכוונה של חבירו. לכן רק ה' יודע, איזו כוונה היתה לו בעת שהוא עוסק בתו"מ.

אמנם באמת יש כאן ענין עמוק מאוד, בזה שהזה"ק מפרש, שהקב"ה מודיע לו, שהוא חטא. והיות כנ"ל, כשהאדם רואה בתורה, מה שיש להאדם לקיים מצות עשה ומצות לא תעשה, הוא כבר יודע מהו חטא ומאי לא. וזהו בתחילת למודו. כמו שאומר הרמב"ם "כשמלמדין את הנשים והקטנים, מלמדין אותן כדי לקבל שכר". רק אח"כ, "כשתרבה דעתן, אז מגלין להם", שצריכים ללמוד לשמה, שפירוש בעמ"נ להשפיע.

נמצא, שאין האדם יכול להבין, שאם אין לו הכוונה דלהשפיע, נקרא "חטא" בעבודה של דרך האמת, כנ"ל. היות שהרבים עדיין נשארו בשלא לשמה, והוא שרוצה ללכת בלשמה. נגיד, אם אין לו הכוונה דלהשפיע, נקרא "חטא", אין האדם מסוגל להרגיש בעצמו. שזה יהיה כדוגמת, שהאדם עבר על איסור דאורייתא, חילול שבת ואכילת מאכלות אסורות וכדומה, כלומר שתהיה לו אותה הרגשה, בזמן שעושה איזו מצוה ולא כיון בעמ"נ להשפיע. כדוגמת, בזמן שאדם עבר עבירה חמורה.

אם כן מתעוררת השאלה, מי יכול להודיע להאדם, שאם אינם עושים בעמ"נ להשפיע, נקרא "חטא", וצריכים לחזור בתשובה על זה, כלומר, שיבקש מה', שלא יחטא עוד. זאת אומרת יש כאן להבין:

א) שאם אין כוונה דלהשפיע, הוא חטא,

ב) שיהיה לו הרצון לעשות תשובה שלא יחטא עוד, כמו שאמרו חז"ל "תשובה נקראת חרטה על העבר, וקבלה על להבא".

ענין זה, שהאדם ירגיש, שזהו חטא, רק הקב"ה יכול לתת להבין. שירגיש, שזהו חטא כללי, שזהו כל הרע שנמצא באדם. והתו"מ, שניתן לנו, הוא בכדי לתקן הרע הזה, הנקרא "רצון לקבל לעצמו". ואין זה בידי אדם להבין, שזה הוא כל הרע, המפריד את הנבראים מהבורא.

וזה שאומר הזה"ק על מה שכתוב "או הודע אליו חטאתו, אשר חטא". פירוש, שהקב"ה הודע אליו חטאתו אשר חטא, יהיה, שהקב"ה מודיע לו, מהו החטא אשר חטא. היות האדם מצד עצמו קשה לו להשלים עם זה, לומר, שאם הוא עובד לתועלת עצמו, נקרא בעבודה של דרך אמת, חטא.

רק בזמן שהקב"ה נותן לו הידיעה הזאת, הוא יכול להרגיש, שזהו חטא. כדוגמת עבירה, שהאדם הורג בן אדם, בטח האדם מרגיש, שעשה חטא גדול. למשל, נהג פרטי שיש לו לאדם, והנהג עלה עם המכונית על האדם והרגו. וזה היה בלילה, ואף איש לא יודע מזה. לאו דוקא להנהג יש הרגשה שהרג אדם. אלא אפילו הבעל בית שנסע עמו, גם כן מרגיש בחטאו. וברוחניות, שהקב"ה הודיע לו, שהוא חטא, ועם הרצון לקבל הורג כל יום בחינת אדם, ברוחניות הרגשה כזו, רק הקב"ה יכול לתת, שירגיש כך. מה שאם כן האדם מצד עצמו, אי אפשר לו לדעת ולהבין דבר זה.

ובהאמור נבין מה שרש"י מפרש על מה שכתוב "או הודע אליו". וזה לשונו "כשחטא, היה סבור, שהוא היתר. לאחר מכן נודע לו, שאיסור היה". ולהבין דבריו על דרך העבודה, שיש לפרש, "כשחטא" היינו בזמן שהיה עוסק בתו"מ בעמ"נ לקבל. עוד לא היה יודע שזהו איסור, אלא אם רק מקיים תו"מ במעשה. אם כן היה מרגיש זה להיתר. רק אח"כ נודע לו, שאיסור היה בזה, שהיה כוונתו בעמ"נ לקבל שכר. אולם מי הודיע לו, שזה היה איסור, היינו שההשתמשות עם הכלי קבלה זהו איסור. ולזה מפרש הזה"ק, שהקב"ה הודיע לו. כי בלי עזרת ה', אי אפשר להרגיש זאת, כנ"ל.

ולפי זה יוצא, כי בעבודה עיקר הרע והחטא הוא הרצון לקבל, שרק הוא הגורם מלקבל את הטוב, מה שה' רוצה לתת להנבראים, ושלא יכולים לזכות לדביקות ה'. וכפי שלומדים, שאור הנשמה המתחלק לה' בחינות, הנקראות נרנח"י, אינם מתלבשים בהאדם, אלא בכלים דהשפעה.

לכן, בכדי שיהיה לאדם הרגשת הרע והחושך, שהכל בא מהמזיק הזה, הנקרא "רצון לקבלו לעצמו", רק הקב"ה יכול להודיע לו זאת. היינו, שזהו חטא. מטעם כנ"ל, היות שהאדם רגיל להשתמש עם הרצון לקבל, אפילו בזמן שנכנס לעבודת ה'.

וזהו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ילמד שלא לשמה". אם כן כבר יש לו היתר מחז"ל, שמותר ללמוד מטעם, שע"י זה יבואו לשמה. לכן, היות שיש היתר מחז"ל, שצריכים ללמוד שלא לשמה. לכן קשה להאדם לומר אח"כ, שזהו חטא. הלא הם אומרו, שמותר ללמוד שלא לשמה. אם כן אין כאן מקום להאמין, שבאמת שזה החטא הגדול ביותר, משום שרק הוא המפריע לדביקות ה'.

ובהאמור נוכל לפרש מה ששאלנו בדברי הזה"ק, מה שכתוב "ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו". ושאלנו, מדוע דוקא מי שלומד בלילה. ומדוע דוקא התורה צריכה להודיע לו חטאו.

והתשובה היא כנ"ל, בכדי שהאדם ירגיש, שהמקבל לעצמו נקרא "חטא", זה דוקא ע"י התורה הוא יכול לבוא לידי הרגשה, שהרצון לקבל לעצמו נקרא "חטא". מה שאם כן עם-הארץ, אי אפשר לו לדעת, כמו שאומר הרמב"ם ז"ל, שענין לשמה אין מגלין לנשים ולקטנים וכלל עמי הארץ, שהפירוש "אין מגלין" מסיבת שלא יכולים להבין. אלא דוקא ע"י תורה, שהתורה יכולה להביא הרגשה זו להאדם, שיבין, שקבלה לעצמו נקראת "חטא".

ומדוע דוקא ע"י תורה מה שלומדים בלילה, יש לה הכח להודיע לו החטא. כלומר, מהו העדיפות של לילה מביום, שמשמע, שדוקא בלילה, כמו שכתוב "ומי שקם בלילה לעסוק בתורה, התורה מודיעה לו חטאו". ובכדי להבין זה, צריכים מקודם להבין מהו ענין "יום" ו"לילה" בעבודה.

ענין "לילה" הוא, כמו שאמרו חז"ל (פסחים ב', ע"ב) על מה שכתוב "לאור יקום רוצח. ובלילה יהי כגנב. אלמא אור יממא הוא. התם הכי קאמר, אי פשיטא לך מילתא כנהורא דאנפשות קאתי רוצח הוא. ואי מספקא לך מילתא כלילה יהי בעיניך כגנב". רואים אנו, שחז"ל משתמשים "יום" ו"לילה" על ודאי וספק.

ובזה יש לפרש "יום" נקרא בעבודה, בזמן שהאדם עוסק בתו"מ, יש לו בטחון שיקבל שכר תמורת יגיעתו. אז הוא שמח בחלקו, ואין לו מקום לתפלה, שה' יעזור לו. כי מה חסר לו. רק שאדם אומר, אפשר להיות, שאני צריך לעסוק ביותר כמות. ובטח יש לו תירוצים, היות שהוא מחוסר זמן מכמה סיבות, או מחוסר בריאות. אבל בדרך כלל הוא בסדר, כי הוא מאמין, שיקבל שכר. והוא מאמין בשכר ועונש בעוה"ז ובעוה"ב. וזה נקרא "הלומד תורה ביום".

ו"הלומד תורה בלילה" נקרא, שיש לו ספקות. כי ספק נקרא "לילה". וזה נוהג בזמן שהאדם רוצה ללכת בדרך האמת, היינו בכוונה דלהשפיע. זאת אומרת, שרוצה לעבוד בתו"מ באיכות אחרת, ממה שהיה עובד בדרך של הרבים, על הכוונה לקבל שכר בעוה"ז ובעוה"ב. אלא רוצה לעסוק בתו"מ "שלא על מנת לקבל פרס". ולדרך זה הגוף מתנגד. לכן באות לו תמיד מחשבות זרות, שמביאות לו תמיד ספקות בעבודתו.

ומהן הספקות. לפעמים הוא חושב, שצריכים ללכת בדרך דלהשפיע, ואז מתחיל הגוף להתנגד. ואז באות לו מחשבות, שאפשר הצדק עם הרבים. כלומר, שלא צריכים לעבוד בדרך דלהשפיע, מטעם שקשה להלחם עם הגוף. אי לזאת, יותר טוב ללכת כדעת רבים, שבטח הרבים הם יותר בעלי צורה, והם מקבלים מקום יותר חשוב בעולם. ואם הם בחרו ללכת בדרך לכוון, שרק המעשים יהיו לשם שמים, ולא על הכוונה דלהשפיע, שפירושו, שהם מקיימים תו"מ מטעם שהבורא צוה לנו לקיים מצותיו ולשמור תורתו, ולא חס ושלום לשם כסף או כבוד, זאת אומרת, שע"י זה שיעסוק תו"מ יכבדוהו ויקראו אותו "רבי", אלא שהם מקיימים תו"מ לשם ה', משום שהוא צוה לנו, ותמורת זה אנו נקבל שכר, זהו בטח הדרך הנכונה ביותר.

והיות שאין זה נגד אהבה עצמית, לכן לא כל כך קשה ללכת בדרך הזה. מה שאם כן ללכת בדרך של השפעה, היות שדרך הזו לא מקובלת ברבים, לכן יש לאדם תמיד ספקות, בזה שהגוף נמשך מצד הטבע לדעת של הקליפות, שבחינתם הוא אך לקבל. לכן יש לו תמיד עבודה להלחם עם המחשבות האלו.

ואפילו כשהאדם מתגבר על הגוף, ונותן לו להבין, "הלא אתה רואה, שמטבע נמשך כח לשמש את הגדול, בלי שום תמורה, רק השפעה טהורה", אז הגוף עומד כנגדו וטוען אליו טענת אמת, "כי בגשמיות שאתה רואה "גדול". ואתה רואה, שכולם מכבדים אותו. הרי אתה יכול להיות מושפע מהרבים, מזה שהרבים מחשיבים אותו לגדול. לכן שם כדאי לעבוד בהשפעה. מה שאם כן כאן. הלא אתה שורה בהסתרה, שאין גדלות וחשיבות ה' מגולה, רק אתה רוצה להאמין, שכך הוא באמת, שהקב"ה חשוב, וכדאי לעבוד אותו בלי שום תמורה".

ועל כן האדם נעשה אז חלש כנגד הגוף, ואין לו מה להשיב. כי רק דבר אחד יש לומר אז, שהוא הולך למעלה מהדעת. נמצא, שעם בחינת השכל אינו יכול להתגבר על הגוף, על טענתו. ואז לרחמי שמים האדם צריך, שלא יברח מהמערכה.

וזה נקרא "לילה", שהאדם נמצא בספקות מכח טענת הגוף. ואז התורה הזו מגלה לו את חטאו. כלומר, שהחטא שלו הוא חטא מקורי ושורשי. היות שאז הוא רואה, שחסרה לו אמונה בהקב"ה, שאין ביכולתו להאמין, שהקב"ה הוא רב ושליט, וכדאי לעבוד ולהשפיע לו, שיהיה לו נחת ממנו.

כלומר, שאין לאדם נחת רוח, בזה שהוא משמש מלך גדול. וכמו שאומר בזה"ק (הקדמת הזהר דף קפ"ה, ובהסולם אות קצ"ה) וזה לשונו "אלא יראה דאיהי עקרא, דהיינו שירא מה' יתברך, משום שהוא גדול ומושל בכל, משום שהוא השורש, שממנו מתפשטים כל העולמות והגדלותו מתראה על מעשיו".

ובלי תורה אין האדם מסוגל להרגיש מה שחסר לו, מסיבת שיש כלל "העדר צריך להיות קודם להויה". ואי אפשר להרגיש העדר, כלומר שיחסר לו משהו, אם אין הוא מרגיש, שיש דבר בעולם, ושהוא דבר טוב, וחסר לו. אז שייך לומר "העדר". היינו, שיש מי שמרגיש ההעדר. אז שייך לומר, שצריכים להשתדל למלאות את מה שחסר.

וההעדר הראשון נברא, ומי ברא אותו, הבורא, בעולם אין סוף. לומדים "הוא ושמו אחד". והעדר הראשון הוא הצמצום, שנסתלק האור ונשאר חסרון. ואור הקו הוא צריך למלאות את החסרון, שעשה הבורא. שהוא יש, והוא עשה דבר חדש, שהוא ברא את ההעדר.

לכן כשהאדם לומד תורה, ומרגיש ע"י התורה, שיש בורא ומנהיג, כי ע"י זה שלומד תורה בא לו מאור התורה, שמחזירו למוטב, ומתחיל להרגיש ע"י התורה, שיש נותן התורה, ואז מתחיל להבין, שלזכיה גדולה הוא לשרת אותו.

וכשמתחיל לדבר עם הגוף בקשר לזה, וההרגשה הקטנה, שהתחיל להרגיש, שכדאי לשמש להבורא, עומד כנגד זה כח התגברות שבגוף, להתנגד לו בכל תוקף, להרגשה לקבל מלמעלה בבחינת "המאור שבה". כלומר, שלא בפעם אחת מקבלים מאור התורה, שיספיק להחזיר את הגוף למוטב. אלא זה בא בזה אחר זה. לכן יש באמצע עליות וירידות. לכן על כל עליה, שהוא מקבל, ומתחיל להבין, שצריכים ללכת בדרך השפעה, תיכף באה לו התנגדות מצד טבע הגוף. אבל זהו בכוונה תחילה, הוא כך מצד הבורא.

והטעם הוא "כי אין אור בלי כלי", כי מה שבא לו מלמעלה נקרא "אתערותא דלעילא". כלומר, הצורך והמלוי באים כאחד. ואין לו אז הצורך מצד עצמו, שיתעורר לו חשק, שכדאי לשמש את הבורא. לכן כשמסתלקת ההרגשה, שבא מלמעלה, מתחיל לאט לאט להתרקם בלבו קצת צורך לעבוד בהשפעה. ואז הוא מתחיל לבקש מה', שיתן לו הכח הזה. אז נקרא המצב הזה "אור וכלי".

ויש עוד סיבה, שצריכים אתערותא דלתתא, היות מה שהעליון נותן בלי ההכנה מצד התחתון. איך המקבל מסוגל להרגיש חשיבות. ולפי הכלל, כל דבר שהאדם רוצה להנות ממנו, תלוי בחשיבות הדבר. לכן מטרם שהעליון נותן לו להרגיש משהו, אי אפשר לומר שרוצה משהו.

אלא לאחר שבא לאדם איזו התעוררות לעבודת ה', וצריכים להאמין, זה שהאדם התעורר, שצריכים לעסוק בעבודת ה', הקב"ה שולח לו המחשבות האלו, בלי שלחים. כלומר, בזמן שאין אף אחד אמר לו, שצריכים לעסוק בעבודה, שאז בטח שהאדם אומר, שזה בא לו משמים, אלא אפילו כשבא איזה אדם, ומתחיל לתת לו להבין, ומסביר לו, שכדאי להכנס בעבודת ה', והאדם מתעורר מזה, שגם אז אל יגיד, שפלוני נתן לו את הכדאיות, שיש בעבודת ה'. אלא, שגם אדם הזה היה שליח מהקב"ה, שיעורר אותו. זאת אומרת, שלפעמים האדם מוכרח לומר, שה' נתן לו את הרצון בלי שלחים. ולפעמים האדם צריך לומר, שהרצון הזה בא מהקב"ה ע"י שליח.

והיות שהרצון הזה בא לו בלי הכנה מצד עצמו, לכן אין הוא יודע להעריך את חשיבות שבדבר. וממילא אין האדם מתפעל כל כך, ואין הוא יכול להנות מהדבר ההוא, כי לא יודע ערכה. וזה דומה, שאדם שולח מתנה לחבירו ואין חבירו יודע להעריך את הדבר.

נגיד למשל, שהמקבל מתנה חשב, שזה שוה בערך מאה דולר. והנותן את המתנה שלם עבורו עשרת אלפים דולר. והנותן יודע, שאין המקבל מתנה מבין להעריך את המתנה, רק לפי הבנתו. בטח אנו מבינים, שהנותן מתנה עושה עצות ותחבולות, שהמקבל מתנה יוכל להבין את חשיבות המתנה, ותהיה לו היכולת להנות מהמתנה, כפי מה שהנותן רוצה.

וזהו הגורם שיש בסדר העבודה עליות וירידות, המכונה "יום" ו"לילה". כי התורה שלומדים בזמן "הלילה", ההתגברות הזאת, האדם רואה, איך שהוא מרוחק מה', בזה שאין הוא מסוגל לצאת מאהבה עצמית. והתורה מביאה לו את ההרגש של חשיבות, בזמן שיש לו עליות, שאז הוא צריך לומר, שה' מקרב אותו אליו, כלומר שאין הקב"ה מסתיר עצמו ממנו, לכן הוא מרגיש את הכדאיות, מזה שיהיה לו דביקות בה'.

והוא על דרך שלמדנו בתע"ס, שנותן שם הסבר על ד' בחינות דאור ישר. ואומר שם, מהו ההבדל בין חכמה דאור ישר למלכות דאור ישר, הגם שבספירות החכמה ובספירת המלכות יש שם אותו אור, אם כן מדוע נקרא זה "חכמה" וזו "מלכות".

והתשובה היא, היות שבספירת החכמה עוד לא היה שום הכנה מצד התחתון, כי עוד לא היה מציאות של תחתון, שירגיש שהוא נבחן לתחתון, שיחסר לו משהו וצריך לקבל מהעליון, שישלים לו חסרונו. לכן אין הנאה לתחתון, בזמן שקבל את השפע מהעליון, כמו שיש ברצון העליון, שהתחתון יהנה ממנו. היות שרצון העליון הוא להטיב לנבראיו, שהתחתון יהנה. ומצד חוסר הכנה מצד התחתון, כי בזמן שהתחתון נולד, נולד יחד עם השפע, כלומר שלא היה זמן, שיכין עצמו עם חסרון, שיתחשק לו להשפע.

מה שאם כן מלכות, שהמצב שלה באה אחרי שנסתלק השפע מספירות שלמעלה ממנה. כבר היה לה הכנה, היינו צורך להאור, שהיה מאיר בספירת החכמה. לכן רק מלכות יכולה לקבל הנאה מהשפע, שהנותן רוצה שתחתון יהנה. ובהאמור אנו רואים ב' דברים, שיש להבחין בענין מתנת הנותן:

א) שידע למה להשתוקק, כלומר שידע מה שחסר לו.

ב) שירצה למלאות את חסרונה. כלומר שיעשה כל הכנות, שיהא מוכשר לקבל את המתנה.

אי לזאת, איך האדם מתחיל להרגיש חסרון לעבודת ה', בו בזמן שהוא לא יודע מענין עבודת ה' בכלל, שיש ענין כזה. זאת אומרת, אם הוא לא יודע מענין זה, איך יכול להתעורר בו חשק לזה.

והתשובה היא, כמו בספירת החכמה, למדנו, שהבורא, המכונה "רצון להטיב", הוא ברא את האור והכלי ביחד. כמו כן בא לאדם הרגש רוחני מלמעלה. והוא מקבל האור והחשק להאור, ביחד. וזה נבחן, או שבא לו ההתעוררות ישר מהבורא, או שבא לו התעוררות לעבודה ע"י שליח, שהקב"ה שלח אותו לתת להבין להאדם, והאדם מושפע ממנו, שכדאי להיות עובד ה'. אבל הכל באה לו מצד התעוררות, בלי שום הכנה של תחתון. וכנ"ל מכאן, אין אפשרות, שיהיה להתחתון הנאה אמיתית מעבודת ה', מטעם חוסר הכנה.

אלא כמו שאמרנו לגבי ספירת המלכות, שחשקה להשפע, שהיתה בספירת החכמה. ולכן כשיש הכנה מצד התחתון, אז קבלה ההנאה, מה שהנותן רוצה לתת. כמו כאן, בעבודת האדם, באה לו ירידה מההתעוררות, שהיתה לו, ומתחיל להשתוקק למה שהיה לו. אז יש לו להתחתון אפשרות לתת הכנה לקבל שפע.

אבל הרצון והחשק לדביקות אמיתי, שיהיה כבר מוכשר כשיקבל, שיהיה לו החשיבות לדבר, כפי שהבורא רוצה, זה לא נעשה בפעם אחת. לכן יש הרבה ירידות והרבה עליות. אמנם אם לא היתה ההתעוררות הראשונה מצד העליון, אף פעם לא היה באפשרות, שהתחתון יהיה לו חשק לדבר שלא יודע מהו.

ועתה נבאר מה ששאלנו, מהו הפירוש שהתורה מודיע לו החטא. ולא בדרך דין, אלא "כאם המודיעה לבנה, במלות רכות". ומהו דין, ומהו מלות רכות. וכפי שהסברנו ענין הריב בין רועי גרר לרועי יצחק, שדבר המפרנס נקרא "רועי".

ורועי יצחק היו אומרים "אנחנו יכולים לקבל פרנסה רק מבחינת האמת ולא משקר". לכן כשהיו רוצים לעבוד בקו ימין, כלומר שהם היו אומרים "אנחנו מסתפקים במועט, הגם שאמת הוא, שהמעשים, שאנו עושים, אין להם ערך, מסיבת שהם אינם עשויים על הכוונה אמיתית, מכל מקום, אם אנו מסתכלים למי אנו רוצים להשפיע, למלך רב ושליט כנ"ל, מספיק לנו עבודה של משהו, גם כן לזכיה גדולה יחשב זה, משום שאנחנו משמשים למלך גדול וחשוב מאוד. לכן כמה שנותנים לנו לשמש המלך, אנו מודים ומשבחים אותו, אפילו שהיא שרות קטן".

וזה נקרא "רועי יצחק", שרוצים לעבוד ה' במסירות נפש כמו יצחק. אבל הגוף לא מסכים לזה, ומכל מקום זה שיודעים, שצריכים לעבוד כמו יצחק, הם שמחים בזה, ומבורכים לה' על זה.

וכשהקליפה של רועי גרר רואה, שהם שמחים עם הבורא, תיכף מתחילים לריב עם רועי יצחק, ואומרים "מה השמחה שלכם עם הבורא. הלא אתם בעצמכם אומרים, שהשרות, מה שאתם עושים, אינו כמו שצריך להיות, כשמשמשים את המלך. הדרך הוא, שעושים הכל בשלימות".

אם כן הם שואלים "לשמחה מה זה עושה. בשלמא אנחנו, שאנו נגררים אחר הרבים, יש לנו עם מה לשמוח, כי אנו אומרים, שמספיק לנו, כשאנחנו מקיימים מעשים, מטעם שה' צוה לנו. ובעבור זה, אנו מאמינים, שנקבל שכר תמורת קיום תו"מ, אנו שמחים. אבל אתם, שאומרים, שעיקר הוא שצריכים לשמה, וזה אתם בעצמכם רואים, שאין אתם יכולים לעסוק בעמ"נ להשפיע, אם כן אתם רואים, שאין אתם עושים כלום. תסתכלו בעצמכם, כמה יגיעה כבר נתתם, ואף נימא אחד לא התקדמתם. ולמה אתם עובדים בחינם. הלא אין אתם ראויים להתקרבות ה', משום שאתם משוקעים יותר מדי באהבה עצמית. לכן חבל על הזמן, שאתם נותנים בחינם".

נמצא, מה הקליפה הזאת עשתה, המשיכה על אדם הזה את מדת הדין והרגו. וזה נקרא, שהקליפה מודיעה את החטא עם מדת הדין. ואז אין ביכולתו לעשות שום דבר, ובא לידי יאוש, ובורח מהמערכה. וממש כמה אמונה שהיתה לו, היא לוקחת ממנו, ונשאר בלי רוח חיים רוחני. וסיפוק גשמי, אין הוא יכול לקבל, כמו מטרם שנכנס לעבודה. לכן הוא נמצא במצב של מרה שחורה ועצבות. וכל זה הוא, שהקליפה הזו באה במסוה של צדקות, שהיא דואגת רק לטובתו.

וזה שכתוב, שהקליפה מודיע לו חטאו בדרך דין. מה שאם כן מי שקם בלילה לעסוק בתורה כנ"ל, התורה מודיעה לו חטאו, "כאם המודיעה לבנה במלות רכות, ושב בתשובה לפני אדונו".

ויש להבין מהו הפירוש "במלות רכות". על זה באה סוף המאמר ומפרש "ושב בתשובה לפני אדונו". כלומר, שמודיעה לו החטא, לא מטעם שהיא רוצה לרחק אותו מעבודת ה', כדוגמת קליפת גרר, שמודיעה לו החטא עם מדת הדין. זאת אומרת, שאי אפשר לעשות תשובה ולעבוד בעמ"נ להשפיע, וע"י זה היא מרחקת אותו.

אלא שהיא מודיעה לו "כאם לבנה", שנותנת לו להבין "במלות רכות", שאל יחשוב שהוא לא מסוגל לעשות תשובה, ולעבוד להשפיע. אלא "במלות רכות", שלא כל כך קשה כמו שאתה חושב, מסיבת שהקב"ה רוצה לעזור לאדם, בזמן שהאדם מרגיש שקשה לו.

אלא שיש להבין, שה' בעצמו עשה, שיהיה קשה, כמו שכתוב "בא אל פרעה, כי אני הכבדתי את לבו, למען שתי אתתי אלה". זאת אומרת, שהתורה נותנת להבין, זה שהאדם מרגיש, שקשה ללכת בדרך של השפעה, אינו מסיבת האדם, שאינו מוכשר, אלא "כי אני הכבדתי את לבו". ולמה, "למען שתי אתתי".

ופירש אאמו"ר זצ"ל, שבכדי שיהיה צורך לאותיות התורה, עשה ה' הכבדת הלב, שע"י זה האדם יהיה נצרך לתורה. אחרת לא היה צורך להתורה. אלא היות שהאדם רוצה ללכת בדרך השפעה, והתורה מודיעה לו, שהרצון לקבל לעצמו הוא החטא, שזהו יצה"ר ממש, והאדם הרוצה ללכת בדרך השפעה, כמו שכתוב (תהילים א') "אשרי האיש, אשר לא הלך בעצת רשעים, ובדרך חטאים לא עמד".

ויש לפרש כנ"ל "אשר לא הלך בעצת רשעים", היינו רועי גרר, שרוצים שיהא נגרר אחריהם, למה שהם נותנים להבין, שלא כדאי ללכת בדרך השפעה. אלא שהם רוצים לשמוע את רועי יצחק, שהם אומרים "מי שהולך בדרך של לקבל שכר, נקרא חטא". ובזמן שהם מבינים, שזה הוא חטא, הם תיכף צועקים לה', שיוציאם מהמצב הזה, ורוצים לקיים מה שכתוב "ובדרך חטאים לא עמד".

כלומר, שלא רוצים להשאר במצב של חטאים, ומבקשים עזרה מה', שיתן להם את מאור התורה, כי "המאור שבה מחזירו למוטב". וגם הוא רוצה לשמש את המלך, והוא רוצה להיות עובד ה' באמת. והזה"ק אומר, שהאדם צריך לדעת דרכי התורה, כי "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה". נמצא, שע"י זה שלא יכול לצאת מהרצון לקבל לעצמו, ומרגיש שזקוק לעזרת ה', אז נולד בו הצורך, שהוא נצרך לסיוע מהבורא. ועזרתו יתברך הוא ע"י תורה כנ"ל, שיש בה ב' ענינים:

א) "המאור שבה מחזירו למוטב", כלומר שמקבל כלים דהשפעה.

ב) כשיש לו כלים דהשפעה ורוצה להשפיע להבורא, אבל אין האדם יודע מה צריך הבורא, שהאדם יתן לו. וזה נקרא בזה"ק "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה".

ובזה יש להבחין:

א) בין שהקליפה מודיעה לו שהוא חוטא, במדת הדין, שכוונתה להרחיק את האדם מהעבודה,

ב) בין שהתורה מודיעה לאדם שחטא "כאם המודיעה לבנה במלות רכות, ושב בתשובה לפני אדונו",

התורה מודיעה שהחטא הזה הוא יכול לתקן ע"י התורה בב' אופנים כנ"ל:

א) בבחינת "המאור שבה מחזירו למוטב",

ב) שיזכה לבחינת טעמי תורה וטעמי מצות, כי "מאן דלא ידע צווייה דמארי, איך יעביד ליה".

וזהו שמסיים הזה"ק "ושב בתשובה לפני אדונו". מה שאם כן כשהקליפה מודיעה לו החטא, אין הוא מוכשר לעשות תשובה, אלא שנופל ליאוש ולהתרחקות בכלל מעבודת ה'.

ובהאמור יוצא, שבזמן שהאדם הולך בקו ימין, אסור לשמוע את המחשבות של הקליפה של רועי גרר כנ"ל, כדברי חז"ל, שדוד אמר "אין השחר מעיר אותי", אלא אח"כ האדם צריך לעבור לקו שמאל, שזה נקרא "אני מעורר השחר".

פירוש, שהוא מעורר את השחר, כלומר שיש להאדם הכנה מיוחדת, שרוצה לעורר השחור. זאת אומרת, שהוא מזמין אותו, ולא שהמחשבות של השחור, מה שהקליפה מודיעה לו, שהאדם לא בסדר. נמצא, זה שהוא מזמין את השמאל, ולראות איך לתקן מעשיו, ולראות את שיעור התרחקות מצבו של ענין השתוות הצורה, ושיעור הכאב ויסורים, הוא מרגיש בזמן שהוא רואה את מצב שפלותו. ורואה, לפעמים יש אצלו זמנים, שלא איכפת לו מזה שהוא מרוחק מדביקות ה'. ואז הוא הזמן לתת תפלה לה', שיוציאו מהגלות, שבו הוא נמצא. וגם כאן יש להבחין ב' אופנים:

א) שבכלל הוא לא מרגיש שהוא נמצא בגלות. כלומר, הוא לא רוצה לברוח לאהבה עצמית, אלא הוא נמצא במצב, הנקרא בלשון הזה"ק "הב-הב", כמו כלב, שעל הכתוב "לעלוקה שתי בנות צווחין ככלבא הב-הב". מפרש, "הב לן עותרא דעלמא הדין, והב לן עותרא דעלמא דאתי".

שפירושו, שהם רוצים לקיים תו"מ, אבל בעל מנת לקבל הכל בהרצון לקבל לעצמו. וזה נקרא, שהוא לא מרגיש שום גלות, שירצה לצאת מהגלות. וכל זה הוא מרגיש בעת שנכנס בקו שמאל. מה שאם כן בזמן שהולך בקו ימין, אסור לו לעשות בקורת, אם עבודתו בשלימות או לא. אלא על משהו, שיש לו אחיזה, הוא נותן תודה לה'.

ומצב זה נקרא "הסתר בתוך הסתר", כמו שכתוב (וילך, חמישי) "ואנכי הסתר אסתיר פני ביום ההוא". שיש לפרש, שהוא נמצא בהסתר, שאין הוא מרגיש, שהוא נמצא בגלות. ומהי גלות. כמו שכתוב "ומפני חטאנו גלינו מארצנו, ונתרחקנו מעל אדמתנו".

וזהו כנ"ל "ומפני חטאנו". שענין חטא הוא ההשתמשות עם הרצון לקבל לעצמו, שזה גרם לנו התרחקות מ"ארצנו". כידוע, "רצון" ו"ארץ" נקרא מלכות, שענינו הוא "מלכות שמים", ש"מלכות שמים" פירושו, שאדם מקבל על עצמו עול ולשעבד את עצמו ל"שמים", היינו להבורא, הנקרא "שמים", כמו שכתוב "שאו מרום עיניכם, וראו, מי ברא אלה".

וזה פירוש "גלינו מארצנו", כלומר מארץ שלנו, הנקראת "מלכות שמים", לעבוד ולתת יגיעה עבור שיהיה כבוד שמים, מרצון הזה אנחנו גלינו. ולאיזה רצון אנחנו נכנסנו. לרצון של "אומות העולם", הנקרא מקבל בעמ"נ לקבל.

וזה שכתוב "ונתרחקנו מעל אדמתנו". "אדמה" מלשון "אדמה לעליון", שהוא בחינת השתוות הצורה. והיות שאנחנו עסקנו עם הרצון לקבל שלנו, ממילא "נתרחקנו מעל אדמתנו", מלהיות השתוות הצורה להעליון. ובזמן, שאין אדם מרגיש את הגלות, שהוא בחינת הסתר. נמצא, ש"הגלות", המכונה הסתר, זה נסתר ממנו. נמצא, שהוא במצב של הסתר תוך הסתר.

אולם "הסתר בתוך הסתר" גם כן נקרא התגלות באפס מה. שיש הסתר בתוך הסתר, אבל יש לשאול, מאיפוא באה הידיעה הזו, שהוא נמצא בתוך ההסתר. זה צריכים לומר, שגם הידיעה הזו באה מצד הבורא. באופן ישיר או ע"י שליח.

ועל זה יש לפרש מה שכתוב "יוצר אור ובורא חושך". פירוש "החושך" הזה, מה שהאדם מרגיש, שהוא נמצא בתוך "הסתר", שהוא לא מרגיש, שה' נסתר ממנו, ואין לו שום רצון לחפש את ה', איפוא הוא נמצא, שממקום הזה הוא יכנע מלפניו, ויהיה לו זכיה גדולה, בזה שהוא משמש לפניו.

וגם אינו מרגיש הסתר, מזה שהתורה היא לבושים של הקב"ה. ויצטער על זה. אלא הוא נמצא בעולם אחר לגמרי. כלומר, שענין, שיש בורא, והבורא רצה לתת להנבראים טוב ועונג, אינו מעניין אותו כלל. הרגשה זו, הנקראת "הסתר בתוך הסתר", נקראת "חושך". והקב"ה ברא ונתן לו החושך הזה.

והאדם מצד עצמו, אנו רואים, שבדרך כלל אין האדם רואה רע לעצמו. והוא תמיד יודע שהוא בסדר, בין שהוא דתי ובין חס ושלום לא דתי. וזהו כמו שכתוב "כי השוחד יעוור פקחים". והואיל ש"האדם קרוב אצל עצמו", אף פעם לא יכול לראות את האמת. לכן זה שהאדם רואה, שהוא אינו בסדר, האדם צריך לומר, שמן השמים הודיע לו זה.

ב) שהוא נמצא בהסתר א'. כלומר שהוא מרגיש, שהוא נמצא בהסתר. זאת אומרת, שכואב לו, זה שהוא נמצא מרוחק מה', כלומר שה' נסתר ממנו ואינו מרגיש את ה' בשיעור שירצה להבטל אליו. אבל יחד עם זה כואב לו, בזה שהוא מרוחק. אז אין לו שום עצה, אלא שהקב"ה יתן לו עזרה, שתהיה לו היכולת להתקרב לה', שזה נקרא "דביקות והשתוות הצורה".

וכל הבקורת הזאת, שהוא עושה, הנקראת "קו שמאל", צריכה להיות בזמן מסוים. כלומר, דוקא לאחר שהוא הלך באותו יום בקו ימין, והרבה בשבחים לה', בזה שנתן לו שירות של משהו, ובזה הוא שש ושמח. וזה הוא דרך אמת כנ"ל. ואח"כ הוא יכול לעבור לקו שמאל בזמן קצר, ולא להאריך בזה. כלומר, בזמן שהוא עוסק בתורה ותפלה, אז הוא צריך להזהר, שלא יצא לקו שמאל, אלא דוקא להיות בימין, כי זה נקרא "ברוך מתדבק בברוך", כנ"ל.

ואז הוא הזמן, שיכול לזכות למדרגה יותר גבוהה, כמו שכתוב "אין השכינה שורה, אלא מתוך שמחה". מה שאם כן כשהוא נמצא בבחינת קו שמאל, שאז הוא הזמן של בקורת, ובזמן הזה הוא המקום לראות רק חסרונות. ועבודת השמאל צריכה לתת לו צורך לתפלה. ותפלה שייך דוקא במקום שיש חסרון. ומקום חסרון נקרא "ארור". ואז "אין ארור מתדבק בברוך". ומטעם זה אין מקום להתעלות למדרגה יותר גבוהה. אלא להיפך, שבקו ימין הוא המקום להתעלות, שאז הוא במצב השלמות.